גזרת הצפון כמעט שקטה בזמן הפסקת האש בשבוע שעבר, וראשי הרשויות המקומיות ניצלו זאת בין השאר לצורך פגישה עם הרמטכ"ל הרצי הלוי. משני צידי השולחן נרשמה אחדות דעים סביב המטרה – החזרת עשרות אלפי התושבים לבתיהם בביטחון. ועם זאת, ניכר היטב שלכל אחד מהצדדים יש פרשנות משלו למושג ביטחון. "הרתעה היא לא מילה שיכולה להיות מקובלת על תושבי קו העימות", אומר משה דוידוביץ, ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר פורום יישובי קו העימות. "הפתרון היחיד הוא הרחקה לאלתר של חיזבאללה, חוליות רדואן וכלי הנשק שלהם מהגבול לנהר הליטאני, על בסיס החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1701 משנת 2006. לצערי לא שמענו מאף גורם מדיני או צבאי כל אמירה או הבטחה, ובכל מקרה, ביטחון לא נבנה במילים אלא במעשים".
שאלת גבול הצפון היא אחת הסוגיות הגורליות שאיתן תצטרך ממשלת ישראל להתמודד, במקביל למערכה בעזה או מיד אחריה. תושבי קו העימות שהתעוררו בבוקר שבעה באוקטובר לחדשות הזוועה מהעוטף, הבינו מיד עד כמה כוזבת הייתה תחושת הביטחון שליוותה אותם. עד לאותו יום, את הקפה של הבוקר הם שתו כשאנשי חיזבאללה נשקפים לעיתים מבעד לחלון. עם פלישתם האכזרית של מחבלי חמאס ליישובים בדרום, השתנתה גם תודעת תושבי הצפון, וכך גם דרישותיהם מהממשלה. "צריך להפנים שנגמרה התקופה שבה תושבי חניתה וזרעית ראו מחוץ לבית שלהם מגדל תצפית של חיזבאללה. אין לזה היתכנות יותר", אומרת יעל רון־בן־משה, תושבת געתון וחברת כנסת לשעבר מטעם מפלגת כחול לבן. "עצוב להגיד, אבל נסראללה ממשיך להכתיב את הקצב בצפון, ולמעשה גם את אורח חיינו. עם כל ההבנה לאסטרטגיה של 'עזה תחילה', הפער בין מצב היישובים לבין העיסוק בפועל בגזרה הצפונית יוצר אי ודאות גדולה ותסכול שהולך ומתעצם. אנחנו רוצים לדעת שישראל תפעל באופן יזום ולא רק תגובתי, עד אשר יוסר האיום".
האמירה שרבים לא יחזרו ליישובי הגבול ביום שאחרי, נאמרה בתחילה בשקט, כמעט בלחישה, אך בימים האחרונים היא נשמעת בקול רם וברור. כמה מוקדי מחאה התארגנו ככוח פעולה תחת השם "לובי 1701", והתארגנות אחרת התכנסה תחת הכותרת "תושבי שלומי לא הפקר". כרגע הם מתרכזים בניסיון להסב את תשומת הלב לנושא עתיד היישובים – סוגיה שלא ממוקמת גבוה בסדר העדיפויות הציבורי, אך לדבריהם היא בעלת משקל מכריע, אולי המכריע ביותר מבין הנושאים שנמצאים כרגע על השולחן. "הטילים של חיזבאללה מגיעים לכל נקודה בישראל, זו בעיה מוכרת שמדאיגה כל אחד. הבעיה שייחודית לנו היא החשש מחדירה של כוח רדואן. פשוט ישחטו אותנו", כך נאמר השבוע בשיח פנימי בין מובילי אחת ההתארגנויות האלו. "האיום הזה אילץ אותנו להתפנות מהבתים שלנו, ואנחנו כבר בסיומו של השבוע השמיני. יש לנו סבלנות, ולמרות כל הקשיים שאנחנו נאלצים להתמודד איתם בתקופה הזאת, אנחנו יכולים להחזיק מעמד. אבל אנחנו רוצים לדעת שביום שאחרי תהיה מציאות אחרת. איש מאיתנו לא יהיה מוכן לחזור ולחיות תחת איום תמידי. עד עכשיו בנינו על פתרונות טכנולוגיים, על עמדות רואה־יורה, וקיווינו שחיזבאללה עסוק בדברים אחרים ושאין לו אינטרס לפתוח במלחמה, כפי שסיפרו לנו. כל הגישה הזאת לא רלוונטית יותר, אנחנו פשוט לא יכולים לקבל את זה".
שר הביטחון יואב גלנט ביקר בתחילת השבוע שעבר בגזרת הר דב, והדברים שאמר שם על עתידם של יישובי האזור תרמו תרומה נכבדת לעליית המדרגה במחאתם של התושבים. "הלוחמים מבצעים עבודה מצוינת", תיאר גלנט, "ומשמעות הדבר היא פגיעה והריגה של מאה לוחמי חיזבאללה לאורך התקופה, השמדת עשרות עמדות תצפית, מחסנים, בונקרים ומפקדות, והסגה של כוחות חיזבאללה מהחזית, אחורה אל עומק השטח. אלה תוצאות מרשימות, וחיבור ההישגים הטקטיים האלה יתורגם למצב שונה שיאפשר בהמשך את חזרתם של התושבים, בתנאים אחרים לגמרי מכפי שפתחנו את המערכה הזאת".
ההצהרה הזאת, שהייתה אמורה להשרות ביטחון על תושבי הצפון, רק הגבירה את הדאגה. ראשית, ההנחה שלוחמי חיזבאללה נסוגו לעומק השטח הוכחה כלא נכונה כבר בימים שלאחר ביקור גלנט, כשראשי הרשויות הציגו לרמטכ"ל תמונות של אנשי הארגון מתהלכים באין מפריע על קו הגבול. שנית, הקביעה שדי בתגובות צה"ל למתקפות היומיומיות מצד חיזבאללה כדי לשנות את מאזן הכוחות ולהעניק ביטחון מספיק לתושבי קו העימות, חשפה את גודל הפער בין תחושות התושבים להשערות של ראשי מערכת הביטחון.
הדיון שהולך ומתעצם מוביל בסופו של דבר לרצף של שאלות שנותרות פתוחות בשלב זה. האם ברצונה של ישראל ליזום פעולה צבאית כדי להרחיק את חיזבאללה מגבול הצפון? אם כן, האם צעד כזה יזכה לתמיכה של ארצות הברית במסגרת מעורבותה באזור? ואם יושג היעד הזה וחיזבאללה יורחק מהגבול – אם לא עד לנהר הליטני, לפחות רחוק מספיק כדי לאפשר מרחב התגוננות מפני איום חדירה – האם ישראל תוכל לייצר כוח דיפלומטי שיאכוף את הישארותו שם, וימנע ממנו לחזור לאחר הלחימה לעמדותיו הנוכחיות? ישראל אומנם מעדיפה שלא להילחם בשתי חזיתות במקביל, אך יש לקוות שבעודה עסוקה בחזית אחת, היא לפחות משקיעה מחשבה בתכנונה של החזית הנוספת.
