עומס חריג נרשם ערב החורף ברחובות אילת, אף שחופשות הקיץ וחגי תשרי הרחק מאחורינו, וחופשת חנוכה טרם החלה. תושביה החדשים של העיר פותחים בשיחות ספונטניות ביניהם, שוזרים שאלה שהפכה כאן למובנת מאליה: "מאיפה פינו אתכם?". הממד התיירותי כמו נשר מהעיר הדרומית מאז שהחלה לקבל אליה מפונים מהנגב המערבי והכפילה את אוכלוסייתה בתוך זמן קצר. מלונות העיר גויסו כולם למאמץ הלאומי. חלקם משתפים פעולה באופן מלא עם צורכי הדיירים החדשים, מאפשרים לחיות המחמד שלהם להתהלך במקום, ומקצים לטובתם חדרי טיפול ושאר צרכים קהילתיים.
60 אלף מפונים הגיעו הנה בשלב ראשון, כעת ישנם כ־40 אלף. עיר הקיט, שהישראלים מגיעים אליה כדי להתנתק ולברוח, מאותגרת כעת בהלומי קרב ותופת בני כל הגילים, נוער אבוד שמתקשה להתחייב למסגרת, ואינספור מוכי טראומה שנדרשים לתפקד לאורך זמן בתוך סיר הלחץ של חדרי מלון צפופים וחדר אוכל משותף ונטול נגיעה אישית.
"כאן אנחנו נכנסים לתמונה", מדווח עילם כהן מהחמ"ל האזרחי של מטה ההייטק, המשמש גורם מחבר בין התושבים החדשים במלונות ובין גופי הטיפול השונים ובכללם גופי החוסן, הרווחה ומטפלים מטעם מרכז בריאות הנפש שלוותה ומקבוצת קופת החולים כללית. אנחנו מסיירים יחד עם עילם וזוגתו, מורי הרצל, בין מלונות העיר שבהם נמצאים נציגים של החמ"ל, תוך שהטלפון לא מפסיק להגיש צרכים נוספים שעולים מהשטח.
במתחם שבמלון "קלאב הוטל אילת" יושבת נציגת החמ"ל אורלי ירושלמי, ומנתבת את הפניות שהיא מקבלת אל המטפלים השונים. ילדי המפונים ששוכנו כאן – מאשקלון ומשדרות, מקריית־שמונה וממושבי הנגב המערבי – מבלים בפעילות קולנית של צעיר מאשקלון שהפך לכוכב המקום. כמה מהוריהם מנצלים את ההפוגה שזכו לה כדי להיכנס למתחם, לגשש את דרכם לטיפול המתאים. "אני משמשת כאן מעין מזכירה רפואית, מתווכת בין המפונים לצוות הטיפולי", מסבירה אורלי. "הצוות מורכב מנציגי חוסן, עובדות סוציאליות, פסיכולוגים ושאר מטפלים מטעם שלוותה, שיושבים פה ובמרפאת השלום שהקימו בעיר. זה המלון הגדול ביותר בעיר, הראשון שקיבל אליו מפונים. בהתחלה היו כאן 2,400 מפונים. בהמשך הוחלט שנכון יותר לאפשר לקהילות להתרכז במקום אחד, וצירפו לכאן עוד רבים".
רגילים להיות מטופלים
אורלי היא סוכנת נסיעות אילתית שהמלחמה חיסלה את העבודה המעטה שהענף הצליח לייצר מחדש אחרי הקורונה. הצורך לתרום למאמץ הלאומי הביא אותה לבשל למפונים ולקפל מדים לחיילים, עד שגויסה למערך, "וזכיתי בעבודה שמשלבת שליחות". בניגוד למטפלים שמדרימים לכמה ימים עד שהם שבים לבתיהם, אורלי ונציגי החמ"ל האחרים במלונות הם תושבי המקום, דמות קבועה עבור המפונים, שמתרגלים לנוכחותה, בונים אמון ומאפשרים לה ללמוד את האוכלוסייה ולהנגיש את צורכיה לצוות המטפל.
"יש פה המון משפחות מרובות ילדים. חלקם חווים רגרסיה בתפקוד, מהרטבות לילה ועד לנסיגה ביכולת הדיבור", היא מתארת. "יש אנשים שראו מול העיניים חדירות מחבלים וירי ברחובות. מדובר באוכלוסייה שסובלת מטראומה. זה מביא אותם לבדוק כמה פעמים שהדלת נעולה, לחלום חלומות קשים. יש כאלה שלא יוצאים מהחדר עד שאנשי המקצוע המסורים עולים אליהם. יש לא מעט הצלחות, מחזירים אותם לתפקוד. אמא לשני ילדים הגיעה לבשר לנו בתודה ובגאווה שהם סוף־סוף יצאו מהחדר. זה מרחיב את הלב".
יש רתיעה מצד המפונים לקבל טיפול במערך נפש?
"הם רגילים לגמרי, הסטיגמה כבר לא קיימת. מרכזים כמו 'חוסן שדרות' ודומיו הרגילו אותם לקבל טיפול. את יכולה לשמוע את הילדים פה משחקים, ואחד אומר לשני 'אצל מי אתה בחוסן'. אחרי עשרים שנה של טילים, הם רגילים ומטופלים. גם אלה שהסתייגו, לאט לאט התרגלו לנוכחותנו והתחילו להגיע".
הפעילות של "חוסן שדרות" קמה מחדש ב"מתחם חוסן – מרכז שחר אילת", עם דשא סינתטי ירוק ומרגיע, ציליות מעוצבות וחדרי טיפול ממוזגים ומזמינים. פה ושם ישנם אזורי זולה חדישים, שולחנות פינג־פונג ושאר אטרקציות לפעילויות קבוצתיות ולטיפול בבודדים. וגם מיגוניות יש כאן, איך לא.
מערך הנפש באילת הוקם על ידי זיו קופ, איתן הרצל, ד״ר לייה מורן־גלעד ואסף בז'רנו, כשיתוף פעולה של מטה ההייטק ושל "אחים לנשק" במסגרת החמ"ל האזרחי. "ב־8 באוקטובר הקמנו את פעילות Tech for israel, גייסנו במהירות תרומות משמעותיות מחברים, שותפים וחברות הייטק בישראל ובעולם, והתמקדנו במענה לצרכים הומניטריים שהתחילו לעלות מהשטח", מספר זיו קופ. "הצטרפו אלינו שלושה מנהלים עם ניסיון בפעילות חברתית – ענת גרימלנד, קרן לביא ונהוראי עופרי. התחלנו לפעול מהר, וכבר ב־9 באוקטובר התחלנו לתרום לגופים בשטח. בוועדת ההשקעות, שכוללת בין השאר את ארז שחר, אדם פישר, ליעד אגמון, ניר זוהר ושותפים נוספים, החלטנו לתמוך בעיקר בעמותות קטנות שמחוברות לשטח, ומצאנו את עצמנו מאשרים פרויקטים פעמיים ביום.
"מהר מאוד ראינו שמעבר לצרכים הפיזיים, הצורך המרכזי הוא בסיוע נפשי ישיר ועקיף, והחלטנו לשים עליו דגש. עד כה תמכנו ביותר משישים עמותות, וסייענו בהקמת 'עוטף לב' בראשות ד״ר הדס שהרבני. זהו חמ"ל שכולל צוות של חמש פסיכולוגיות בכירות, שמסייע בחיבור בין מטפלים ומטופלים ובהנגשת שירותים נפשיים על בסיס מערכת טכנולוגית שפותחה על ידי צוות מחברת Wix.
"באמצע אוקטובר", ממשיך קופ, "קיבל פרופ' שלמה מנדלוביץ, מנכ״ל שלוותה, את תפקיד הפרויקטור לבריאות הנפש, וביקש מאיתנו להוריד כוח משימה לאילת. המצב היה קשה, והאתגר היה למצוא את 'האדומים' – מי שהכי דחוף לטפל בהם. בשל העומס הרב החלטנו להקים לצד החמ"ל המרכזי רשת תמיכה במלונות עצמם. הקמנו צוות של עובדים בשכר, רובם אילתים, שמסייעים בהפניית המטופלים במלון לגורם המתאים, ובהורדת בירוקרטיה מהמטפלים כדי שיתמקדו בטיפול. הרעיון הוא לפעול ולסייע לגורמים הרשמיים – גורמי החוסן, קופות החולים, מרפאת אילת, רווחה, חינוך וכדומה. הצוות מנוהל על ידי איל איס, עילם כהן ומורי הרצל, שירדו לאילת יומיים אחרינו. בשבועות האחרונים הקדשנו תשומת לב מיוחדת לבני נוער. החמ"ל הקים פעילות ספורט בחוף, ובנוסף תמכנו בפעילויות של ארגונים כמו סח"י ו'מצולות' על מנת להוציא את הילדים מהמלונות, ובדרך זו גם לאתר מי שצריך סיוע נפשי".
בונים רצף ואמון
עילם (30) ומורי (29) – הוא ממזרע, היא מגבעת־האלה – הכירו בטיול בדרום אמריקה ונישאו באפריל. 7 באוקטובר מצא אותם שוב מטיילים בחו"ל. "התפטרנו מהעבודות שלנו ונסענו לארבעה חודשים ברחבי העולם, אבל בסיום החודש הראשון מצאנו את עצמנו מחפשים טיסת חירום לחזור ארצה במקום להמשיך ליעד הבא", מספר עילם.
"לאילת אין מערך מתאים לאוכלוסייה כל כך גדולה, והצוותים מגיעים מביתם לכמה ימים והולכים", הוא מסביר. "האנשים שלנו קבועים פה ומאפשרים בניית אמון והיכרות שמביאה לרצף טיפולי, עניין חשוב כל כך במערך הנפשי. העובדים הסוציאליים והמטפלים עסוקים בכל הצד המקצועי שלהם, והנציגים שלנו יושבים במלונות ודואגים שמטופל יפגוש מטפל, ולדעת מה הצרכים בכל מקום".
איילת ידידיה היא מטפלת, תושבת אילת, שהתמקמה בעיר עם בעלה ובנה ב־6 באוקטובר, אחרי שנים ארוכות בחו"ל וחודשים בודדים במרכז. "חשבנו שאנחנו מתחילים חיים חדשים", היא אומרת, וחיוכה הנעים משרה מיד אמון וחמימות. "חיפשנו מקום להתנדב, ודרך הבן שלי הגענו להתנדבות בטרמינל הישן של אילת, שהפך לנקודת איסוף של ציוד עבור המפונים. משם הגעתי הנה, שילוב של עבודה עם משמעות". איילת משמשת כ"מנהלת אתר", ומנהלת את פעילות "עוטף לב" במלון דן פנורמה, "שמשתף פעולה לטובת המפונים בצורה מדהימה".
"הסטיגמה כבר לא קיימת. מרכזים כמו 'חוסן שדרות' ודומיו הרגילו אותם לקבל טיפול. את יכולה לשמוע את הילדים פה משחקים, ואחד אומר לשני 'אצל מי אתה בחוסן'. אחרי עשרים שנה של טילים, הם רגילים ומטופלים. גם אלה שהסתייגו, התרגלו לנוכחותנו"
הלובי של דן פנורמה מציג בגאווה עבודות יצירה של דייריו הנוכחיים, רובם המוחלט תושבי שדרות, שצפויים להישאר כאן עד סוף דצמבר לפחות. "יש פה המון משפחות עם ילדים קטנים, והעבודה שלנו היא לתת להם מענה מיידי, שלא תיווצר טראומה קבועה ומזיקה. 'חוסן שדרות' נותן טיפול משמעותי, ועד שהם התארגנו היו לנו פה טיפולים פרטניים לטובת אלה שמשהו נסדק אצלם. זה שאנחנו כאן בלובי, במקום שרואים אותנו, מקל עליהם לבוא ולומר: חשבתי שאני חזק, ואני לא. הייתה כאן תופעה מעניינת: בהתחלה הגיעו בעיקר תושבים שלא מכירים את העולם הטיפולי, אחריהם הגיע גל של ילדים בני שלוש עד חמש, ואחריהם בני עשרה".
ואז הגיעו האזעקות, שרדפו אותם עד לכאן. "הייתה לנו נערה שהתעלפה מזה. האילתים לא רגילים לאזעקות, ותושבי הדרום חשבו שהם במקום בטוח. זה הלחיץ את כולם. היו הרבה אנשים בלובי, ופתאום עלתה מתוך קולות האזעקה איזו צרחה גדולה של האנשים. תוך עשר שניות הלובי היה ריק, כולל מבוגרים עם מקל. הם ידעו בדיוק לאן לרוץ. כנראה בדקו ברגע שהגיעו איפה המקומות הבטוחים, מתוך הרגל".
צוות החמ"ל הקים במקום מועדון גיל הזהב, שמכונה פה מועדון יהלום, בשיתוף פעולה עם צוות המלון, "שזה לא מובן מאליו. יש להם פעילות יוגה ופילאטיס. אחת העובדות הסוציאליות, מהמסורות ביותר, ארגנה פרויקט פסיפס, שבמסגרתו הם מכינים מגן דוד אישי, ומכל היצירות הולכים להכין מגן דוד ענק שייתלה על תחנת המשטרה החדשה בשדרות. אנחנו רואים אנשים שישבו בחוסר מעש ושעמום מתחילים לייצר. המפונים הופכים למתנדבים ותורמים בעצמם, שזה חשוב בפני עצמו. כולם עוזרים לכולם. אנשים מהממים שנוצרו לנו איתם קשרים אישיים".
חוף מבטחים
על חוף דיפ־סיאם אנחנו פוגשים את אור עיינה (33), תושב אילת וחבר עמותת מצולות. "בשוטף, העמותה מתעסקת בחינוך באמצעות צלילה", הוא מספר, ומסביר ש"בצלילה יש הרבה ערכים שאפשר להביא לנוער ולבוגרים – מהגדלת הביטחון העצמי ועד לקיחת אחריות על פרטים קטנים". עד כה רוב הפעילות התבצעה בצפון ובמרכז הארץ – תחילה בבריכות שמאפשרות מרחב בטוח לצוללים, ובשלב מתקדם בצלילות באילת. "בסיס האם יושב בחוף אכזיב, אבל במצב החדש אילת הפכה למוקד שעובד יום־יום. עמדנו להקים פה מרכז חינוכי ימי באילת, והמלחמה תפסה אותנו ערב חתימות אחרות. זה שיבש את התהליך לצערנו, אבל חברנו למרכז הצלילה דיפ־סיאם, שהסכים לארח אותנו ולתת יד מלאה בפעילות. המשאבים שלנו מרוכזים כרגע בעיקר בנוער העוטף. את ההורים קשה יותר להוציא מהמלון, מה גם שהם זקוקים לזה שאנחנו מעסיקים את הילדים ומאפשרים להם קצת ספייס".
העבודה עם הצוללים החדשים החלה משנרקול מודרך וצלילות היכרות, "עד שזיהינו שיש צורך בייצור מסגרת יומית לנוער. מקום בטוח שיוכלו לבוא אליו כל בוקר לקפה, לשבת עם חברים ולצלול. לא פעילות של חצי שעה, אלא משהו קבוע שמחליף את מערכת החינוך. הגענו ל־150 נערים ונערות שהיו בתוכניות יומיומיות, מעבר לאלו שבאו לצלילות חד־פעמיות".
לפני כשבועיים, מערכת החינוך שהתגבשה באילת לטובת המפונים החלה לשתף פעולה עם המקום. "לתלמידים קשה להשתלב בכיתות שחרגו מההרכב האורגני המקורי. רוב הילדים לא הולכים לפעילות שבית הספר מייצר להם. לא כולם בראש של ללמוד מתמטיקה כרגע, או לשבת עם מורה לא שלהם ועם תלמידים מכיתות אחרות", מתאר אור. "התחלנו פעילות סדירה, במטרה לייצר אצלם מקור שמביא אותם למסגרת החינוכית".
שיתוף הפעולה התחיל בזכות המורה טטיאנה משדרות, שהביאה את תלמידיה למקום וצללה איתם. "התלמידים שלה היו מטיילים בעיר והולכים לישון בארבע לפנות בוקר. לא מצאו את עצמם. פתאום הם מקפידים להגיע אלינו בשמונה בבוקר, מוכנים לצלול ונשארים לפעילות עד 12, ואז נכנסים לזום ללמוד איתה. טטיאנה הפכה למודל שלנו לשיתוף פעולה עם המערכת ועם תנועות הנוער".
"אמא, המלאכים הגיעו"
טל עוקבי ומנדי אפלבוים הגיעו לאילת בעקבות עבודתם בסח"י – סיירת חסד ייחודית. על פרקי ידיהם צמיד כחול עם סמל סח"י, ועליו הכיתוב "הדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טוב למישהו". "סח"י הוקמה על ידי המנכ"ל אברהם חיון ועודד וייס, המכונה הבבא סח"י", מספרים מנדי וטל בני ה־28. הוא רועה צאן במושב טל־שחר, ירושלמי במקור, היא מעצבת גינות מיבנה. "סח"י עובדת עם נוער קצה ומגייסת אותו לנתינה. אנחנו משנים להם את המשוואה והופכים אותם לכוח התנדבותי", אומר מנדי. "סח"י פועלת מחצור בצפון ועד לבאר־שבע, במגוון פעילויות כמו התנדבות עם קשישים וניצולי שואה, בעלי מוגבלויות, מניעת חרמות ועוד. כעת היא הגיעה לאילת כחלק ממצב החירום כדי לעבוד עם בני נוער שפונו מבתיהם. נוער שדרות, שפעיל בסח"י עוד לפני המלחמה, מתנדב כאן. כשבני נוער מפונים מביתם – חלקם נוער נושר וחלקם בנשירה סמויה – נוצר כאוס.
"אנחנו מרכיבים סלי מזון למשפחות נזקקות בעיר, והנערים שלנו יוצאים בקבוצות קטנות למשפחות האלה. הם מכינים הכול, מאפס ועד למסירה. לפני כל פעילות אנחנו מקיימים מעגלי שיח מרתקים בנושאים שונים, תוך ניסיון להבין מה התפקיד של כל אחד מאיתנו במערך החסד. את המעגל מנהל הצ'יף, המדריך של הקבוצה, עם דברי העצמה, ומסכמים תמיד בשירת ההמנון: 'הדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טוב למישהו'.
"אנחנו מתקתקים והולכים, בלי שהמשפחה הנזקקת תראה אותנו. העניין שלנו הוא מתן בסתר, לתת כבוד למשפחה", מסביר מנדי. "הנערים שלנו דופקים בדלת, יורדים קומה ומחכים לשמוע שהחבילה נאספה. שמעתי פעם ילדים צועקים מתוך הבית 'אמא, המלאכים הגיעו, יש במבה'. אין מרגש מזה".
פעילי סח"י באילת עוסקים כעת בהגדלת מעגל הפעילות לטובת תושבי העיר, ובגיוס הנוער המקומי בדומה לפעילות סח"י ברחבי הארץ. "המטרה שלנו היא שכשנחזור לשגרה, עוטף החסד באילת לא יסתיים", אומרת טל. "המלחמה גרמה לזה שכל מי שנמצא פה עכשיו הוא בקצה. החשיבה היא להרבות את החסד".
באחד הערבים העבירו חברי סח"י ל־15 חבר'ה מקיבוצי העוטף פעילות סביב מדורה. "נוצר טריגר, זה נוער שלא מסוגל להריח עשן, והיינו צריכים להחזיר את המדורה הכיפית לנורמליות", אומר מנדי. "כשהפעילות הסתיימה כולם התפזרו מיד למלונות. למחרת קבענו איתם שוב, והפעם ביקשנו מהם עזרה לטובת פעילות החסד שלנו. התחלקנו לחוליות, ונוצרו שם שיחות משמעותיות מאוד. חזרנו למוקד, והפעם אך אחד לא מיהר לחזור למלון. הם הרגישו כל כך טוב עד שנשארו לדבר עוד חצי שעה, וכבר קבעו לבוא שוב". חלקם, מספרת טל, הרחיבו את הפעילות לחלוקת מזון להומלסים בעיר. "זה רעיון שנולד אצלם. ברגע שאתה מכניס את תפיסת החסד, זה מייצר אצלם חשיבה בדרך הזו. חסד כדרך חיים".
