מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, משפחת דיאמנט מפסגות מגויסת כולה למאמץ המלחמתי. שישה אחים ועוד שני חתנים גויסו והוצבו בגזרות שונות. את האם חנה דיאמנט, שעובדת כאחות בחדר המיון בבית החולים שערי צדק, ובחודשיים האחרונים עושה שם שעות נוספות, היה קשה לתפוס בימים אלו.
אצל משפחת כנעאן מכפר ירכא לא רק ששבעה מבני המשפחה מגויסים למאמץ המלחמתי, אלא שבאופן נדיר חמישה מהם משרתים באותו גדוד מילואים, עם בן משפחה נוסף שמשרת שם כחייל סדיר. המשפחה התגייסה כולה לגדוד אבירי הצפון של מרכז ההובלה. שני אחים אחרים עובדים עם הצבא בשגרה, ועושים זאת גם כעת.
הגדול שבהם הוא ג'מאל, בן 34, שהתגייס לתפקיד נהג במרכז ההובלה, חתם קבע לשלוש שנים, דרבן את כל משפחתו להתגייס, ובכך התחיל את המורשת המשפחתית הצבאית. "אנחנו נהגים, מובילים את כל הרכבים המשוריינים, נגמ"שים, טנקים, ודחפורי די־9 לצפון ולדרום".
לדבריו, "בעדה הדרוזית כולם תומכים בשירות הצבאי, גם אלה שלא היו בצבא והדתיים. כולם מעודדים ומנסים לעזור בתרומות ובמה שהם יכולים. בשבעה באוקטובר כולם התייצבו. איך שקיבלתי טלפון התייצבתי מיד".
גם באזרחות הם עובדים יחד בחברת הובלה משפחתית של משאיות. "מתחילת המלחמה כולנו מגויסים, ונגרם לעסק שלנו נזק לא קטן", מספר ג'מאל. "התחלנו לאבד עבודה ולקוחות, אבל בכל זאת אנחנו נרתמים למשימה ומקווים שזה ייגמר כמה שיותר מהר".
אחיו, רס"ל אדם כנעאן, בן 26, מוסיף: "בדרך כלל לא מגויסים כל כך הרבה ממשפחה אחת. זה כיף, מצליחים פה ושם להיפגש ועוזרים אחד לשני".
הם הצליחו לדבר לא מעט מאז תחילת המלחמה, אבל נפגשים כולם יחד רק לעיתים רחוקות. "היום הגעתי לבסיס, ושניים כבר הלכו הביתה", מתאר אדם. "בכל נסיעה משובצים שני נהגים. לפעמים מתחלפים הנהגים ומסתדר לנו להיות ביחד. אלו נסיעות ארוכות, וכשיוצא לנסוע יחד אנחנו זוכים לזמן איכות משפחתי".
המשפחה דואגת להם כל העת. "מכינים לנו הרבה אוכל ובאים לבקר בבסיס", מספר אדם, וג'מאל מוסיף: "הם מתקשרים, שואלים לשלומנו ומתפללים עלינו. זו התמודדות לא פשוטה בשבילם. אין מי שלא חושש, אבל אנחנו אנשים מאמינים ומאמינים במה שאנחנו עושים".
בשבוע שעבר הצליחו חמישה מתוך שישה מבני משפחת דיקשטיין, להיפגש לראשונה מתחילת המלחמה. הם תשעה אחים, 6 בנים ו־3 בנות, וכל הבנים מגויסים. צבי יהודה, הבן הבכור, משרת בגבול הצפון, חמשת האחרים ברצועת עזה, וגיס נוסף משרת ביו"ש.
"תכנַנו לעשות שבת של חלק מהאחים שבוע אחרי שמחת תורה, ובחנוכה יש לנו מפגש מסורתי. כל הדברים האלו לא קורים עכשיו", מספר צבי יהודה. "היה לנו מפגש של כל האחים בסוכות, אשתי משתדלת להיות בקשר עם הגיסות והאחיות, ואני משתדל ככל יכולתי להתקשר. מדובר באתגר גדול לכולם.
"בכל שיחה עם האחים שלי, לפני הכול אני אומר להם שאני גאה מאוד בכל אחד מהם. כולם נמצאים בתפקידים חשובים ועושים את המיטב, וכל אחד נותן מעצמו הרבה יותר ממאה אחוז", אומר צבי יהודה, ומדבר גם על נשות המשפחה. "הגיבורות האמיצות הן הנשים שלנו בעורף. אנחנו עם חברים, התנאים לא משהו ומתגעגעים הביתה, אבל עסוקים בעשייה שממלאת אותנו. לנשים זה קשה מאוד, הן צריכות להתמודד עם דאגות וחששות".
לפני 21 שנה נרצחו הוריהם של האחים דיקשטיין, יוסף וחנה, ואחיהם שובאל ז"ל, בפיגוע בדרום הר חברון. "עד המלחמה הזאת הייתה לי אמונה שהשכול לא מכה שנית", משתף צבי יהודה. "כשפדיה מרק נהרג היה לי מאוד קשה עם זה באופן אישי. זו הייתה נקודת שבר, משפחה שהיא סמל וחטפה כל כך הרבה. חשבתי שאנחנו 'חסינים' כי 'כבר תרמנו', והבנתי שזה ממש לא ככה. כבן למשפחה שכולה אני יכול להגיד גם שזה כאב חד מאוד כשאני מבין לא רק את הכאב על האדם שהולך, אלא עם כמה קשיים ואתגרים המשפחה והסביבה שלו צפויים להתמודד. זה לא מרפה. ועדיין, ברור לי שאני צריך להיות פה".
חשבת לא להתגייס?
"לא הייתה התלבטות בכלל", הוא מבהיר. "כל האחים שלי עשו צבא, כולם עשו שירות משמעותי, ואף אחד לא השתמש בסיפור המשפחתי כדי להקל על עצמו. אצל אף אחד לא הייתה שאלה. גם עכשיו לכולם ברורה חשיבות המלחמה. ברור לי שההורים שלי גאים בנו, זאת בחירה להיות משמעותיים.
"אני לא שופט את אלו שאומרים 'אני לא מסוגל יותר', הם תורמים באופן שהם יכולים ואני מעריך אותם על כך. לצד זאת, למי שכן מגויס יש המון חיזוק מהסביבה. אשתי למשל, במשך שש שבתות לא הייתה לבד אפילו שבת אחת".
בני משפחת דיקשטיין עומדים בקשר עם עמותת "משפחה אחת", העוזרת לנפגעי טרור. "יש שם קבוצה בשם 'הסיירת', ליתומים משני הורים מפיגועי טרור. מקרב חברי הקבוצה, כל אלה שלא מגויסים כרגע עסוקים בלנחם. חלק נסעו לבתי מלון לבקר ולנחם ילדים שנמצאים בסטטוס החדש הזה. זה יצר אצלי תחושה של חוסן חזק מאוד על כך שיש בעם שלנו עוצמות כאלה. אנשים שעוזרים אחד לשני במקומות הכי מורכבים וקשים של החיים".
