רגשות מעורבים ליוו את המתגייסים הטריים והוריהם השבוע בבקו"ם, עם גיוסם ליחידות הקרביות של מחזור נובמבר־דצמבר 2023. אלפי צעירים וצעירות המיועדים לשירות בתפקידי לוחמה ביחידות השדה מתייצבים בימים אלה בלשכות הגיוס ומצטרפים למערך הלוחם של צה"ל.
כ־60% מהמתגייסים החדשים הם גברים; מתוך הנשים המתגייסות לתפקידי לוחמה, כ־12% הן מלש"ביות שביקשו להצטרף למערך הלוחם מאז פרוץ חרבות ברזל, לא לפני כן. גם במגזר החרדי נרשמה עלייה במוטיבציה וברצון להתגייס, עם 449 חרדים שחוילו בשלב ב' מתחילת המלחמה. חלק מהמתגייסים הקדימו את מועד גיוסם לבקשת צה"ל, כדי לסייע במאמץ המלחמתי.
אחד מהם הוא לביא מעתוק מקדומים, שגויס לצנחנים. הוא הספיק ללמוד שנה במכינת אלישע בנווה־צוף והיה אמור להתגייס במרץ, אבל בגלל המלחמה הקדים את גיוסו.
"לביא אוהב לדעת תוכניות מראש", אומר אביו, דביר. "כשביקשו מהם להקדים את הגיוס, לקח לו שעה לעכל את זה, ואז הוא אמר 'אני שם'. ההתרגשות שלנו גדולה. יש שמחה על הזכות לגייס את הבן לשירות משמעותי, אך גם הרבה חששות. יש לנו משפחה שנלחמת בעזה, גיסים ואחים, ועכשיו כשמדובר בבן זה משהו אחר. אנחנו מתפללים שיחזור לשלום, עם ניצחון גדול".
"נושא הגיוס היה חשוב לי כל החיים", אומר לביא, "ועכשיו זה משמעותי הרבה יותר. המוטיבציה גבוהה מאוד ואני מקווה להגיע לסיירת".
אימו, גילת, נרגשת אף היא. "זה לא פשוט, החששות גדולים, אבל יחד עם זאת אני יודעת את מי גידלתי, ואני שמחה בשבילו שהוא יכול להיות משמעותי בשירות שלו. אני מתפללת שהקב"ה ישמור עליו ועל כולם. תמיד הסתכלתי על אימהות לחיילים ולא הבנתי איך הן ישנות בלילה. החזקתי מהן. עכשיו אנחנו נמצאים במקום הזה, ואני כבר מחכה שהוא יחזור הביתה לשבת".
משפחת כהן ממזכרת־בתיה התייצבה לגיוס בשלושה דורות. איתמר, שסיים את התיכון בשנה שעברה, מתגייס גם הוא לצנחנים. "ממש חיכיתי לגיוס. המלחמה יצרה תחושות שונות לגמרי, הגיוס משמעותי יותר מהרגיל, וזה מרגש מאוד".
עוזי כהן, סבו של איתמר, לחם בכמה ממלחמות ישראל. איתמר הוא נכדו הראשון שמתגייס. "לא דמיינתי שהנכדים שלי יחלמו להילחם במלחמות", הוא אומר נסער. "אני מרגיש שמצבנו קשה יותר, יש הרבה חששות". בשנת 1954, בהיותו חייל, זכה הסב באות מצטיין הנשיא. "את שואלת על מה? תשאלי את הנשיא בן־צבי", הוא מחייך.
האב, זיו, כבר עבר את שנתו ה־50 ופטור ממילואים, אך התנדב להצטרף למערכה מיד עם פרוץ המלחמה. הוא משרת כנהג מבצעי בגדוד של גבעתי. "אני שמח וגאה בבן שלי, שיש לו מוטיבציה אדירה לשירות משמעותי, זה הכוח שלנו".
אייל מייזליק מפתח־תקווה מרגיש שזו "זכות וחובה" להתגייס כעת. "אין לנו צבא אחר ואין לנו מקום אחר. אם אנחנו לא נתגייס, מי יעשה את זה? זו נשמעת קלישאה אבל זו המציאות. לראות את החבר'ה כאן עם אנרגיות טובות ורצון ענק לנתינה, נותן מוטיבציה". לקראת הגיוס הוא התאמן לא מעט – רץ, זחל, סחב אלונקות, וגם עבר אימונים מנטליים. "למדתי לא לוותר גם כשקשה".
אימו תמי אומרת שהיא חשה גאווה בבנה, "ומצד שני אי אפשר להתעלם ממה שקורה מסביב. אלו רגעים לא פשוטים, אנחנו משתדלים להיות חזקים ולבטוח בקב"ה, לקוות לטוב. אנחנו מקווים להיות כבר אחרי".
האב דודי מצטרף לתחושותיה. "מצד אחד ברור שבזמן כזה אנחנו מבינים את חשיבות הצבא בעת הזאת. זה הכוח המגן, ובזכותו אנחנו יכולים לחיות פה בארץ הזאת. מצד שני, כשאתה מתעורר בבוקר ושומע על אנשים מהמעגל הקרוב שלך שמסרו את נפשם, כשאתה מכיר הרבה אנשים שנפלו, זה גורם לרגשות קשים, ויחד עם זאת ישנה תחושה שזה הדבר הנכון לעשות. מעל הכול אני חש גאווה גדולה באייל, שמעצמו, בלי שנגיד לו, מבין שזה חשוב והוא מוכן להשקיע בזה. כל הזמן הוא מדבר על שירות משמעותי. לפני שנתיים המילה משמעותי הייתה קצת מעורפלת, אבל היום, ובכלל בחודשיים האחרונים, הקלישאה 'שירות משמעותי', קיבלה הרבה יותר תוכן. אנחנו רואים את זה בתקשורת ושומעים על זה מהמשרתים. מכל מה שאנחנו יודעים מאז 7 באוקטובר, לא צריך לפרש את זה, פשוט מרגישים את זה".
