במבט ראשון שכונת שג'אעיה נראית כמו עוד מחנה פליטים צפוף, אבל אחרי כמה סריקות שביצעו רחפנים ואמצעי טכנולוגיה אחרים נחשפת מציאות אחרת: כל הבתים, המסגדים, המרפאות, בתי הספר והגנים הם כיסוי למוצבי טרור.
אין בשג'אעיה ולו בית אחד שהכוחות לא מצאו בו חומרי נפץ, רקטות מוכנות לשיגור, פירי מנהרות או מחבלים שמסתתרים במארבים. צה"ל נכנס השבוע לתוך שכונת המחבלים, הכתם השחור של מבצע צוק איתן, ולא שכח לרגע שהשכונה הזאת אינה רק סמל של חמאס – היא גם עלולה להפוך גם לסמל של המלחמה הנוכחית.
"אנחנו נפרק את שג'אעיה", אמרו לי מפקדים בשטח, "אנחנו זוכרים בדיוק מה קרה כאן: מכאן נשלחו מחבלים לנחל־עוז ולסעד, והם יֵצאו מכאן רק בשקיות שחורות". נכנסתי ללב השכונה עם חטיבה 188, וראיתי איך מפוצצים בתים, מחסלים מחבלים וגם מכינים פסטה בפנטהאוז של בכיר חמאס.
כבר בדרך מסעד לשג'אעיה אפשר להריח באוויר את חומר הנפץ. פטריות עשן פורחות בכל מקום, ובמסכים שבתוך ה"אכזרית" – כלי הרכב הממוגן – אפשר לראות את האש בוערת בבתים.
"מה יורים על הבתים?" אני שואל את גלעד, שמלווה אותי אל תוך שכונת המחבלים. "אלה פצצות של התומתי"ם, התותחים מתנייעים", הוא עונה, "כשיורים פה פגז על בית, אם בנו אותו טוב הוא עולה באש; אם בנו אותו גרוע, הוא פשוט נופל. ככה אנחנו יודעים להבדיל בין בתים של בכירים בחמאס לבתים של זוטרים. לפעמים יורים פה פגז על בית של בכיר, והבית של החמאסניק הזוטר שלידו נופל".
ברשת הקשר בדרך לשג'אעיה משתמשים חברי הצוות שוב ושוב במונח "אח שלי גיבור". החבורה כאן לא שירתה יחד בסדיר, וגם לא במילואים. יש כאן קצין מחיל האוויר, ראש לשכה של אלוף שעזב את הקריה ונשלח לחזית, חבר'ה מגבעתי וכפיר, וגם אנשי 669. כולם הפכו לצוות לוגיסטי.
באכזרית יושבים ארבעה עיתונאים, ויש שם גם הרבה מאוד קרמבו, טונה, לחמניות טריות, קינמונים ופחיות XL – הלהיט של המלחמה. "סע לאט, אח שלי גיבור", מבקש מפקד הצוות בשיח עם הנהג, "תיכף נביא את הצ'ופרים לחבר'ה. הם צריכים פחמימות".
הנסיעה ארכה זמן קצר. בניגוד לכניסה לשכונת רימל בטנק, בנסיעה שארכה כמעט שעתיים, תוך רבע שעה הגענו לפאתי שג'אעיה. מרוב עשן שחור לא רואים כלום. אני יורד מהרכב, ומיד נלקח לשטח בין כמה בתים שהופצצו. אני פוגש שם את סגן מפקד חטיבה 188, סא"ל עודד עדני.
עדני מחבק אותי. מעולם לא נפגשנו, אבל פה כולם אחים גיבורים, אלו שמאובזרים במדים טקטיים ואלו שמאובזרים בשכפ"ץ עיתונאים. "אתה רעב? אתה צמא? להכין לך קפה?" הוא שואל אותי. לפתע נשמע פיצוץ עז, ועוד בית סמוך נחרב. "אל תתרגש, ככה זה כל כמה דקות", הוא אומר.
"אנחנו נכנסים לבתים עם אמצעים שונים, ויש לנו רחפנים. ברגע שאנחנו מזהים מחבלים או אמצעי לחימה בתוך הבית, התותחים מורידים אותו. לא מצאנו עדיין בית אחד שאין בו משהו, וכמו שאתה רואה….". שוב פיצוץ אדיר. "וכמו שאתה רואה", הפעם הוא כבר צועק, "אנחנו תוקפים".
איפה אנחנו בדיוק?
"מכאן המחבלים יצאו לפשוט על נחל־עוז. אנחנו מוצאים פה המון אויבים, תשתיות, פירים ותחמושות, והמחבלים פה מזנבים בנו יום־יום. יש פה הרבה קרבות. כל תקיפה פה היא השמדה של תשתיות או חיסול מחבלים, הם נמצאים 20 מטר מכאן", אומר המפקד, ומצביע על בית שבקרוב יושמד בתקיפה.
מהו אופי הלחימה כאן?
"הם מתחבאים כמו פחדנים, ממלכדים את המבנים ומגיחים בהפתעה. היה לנו קרב בתוך בית קברות – הם בנו שם תשתית התקפית ומנהרות, והם נלחמים משם. נלחמנו במסגדים ובבתי ספר, והאתגר הגדול שלנו הוא שימור המתח המבצעי, כי כל אחד כאן צריך להביא בחשבון שבכל רגע ומכל מקום עלול לצאת מחבל. אנחנו צדים אותם בחוכמה עם טכניקות מפותחות, וכל יום ממציאים את עצמנו מחדש. אנחנו הורגים את המחבלים מכל בית שהם יוצאים ממנו – פעם אחת באמצעות טנק, פעם אחרת באמצעות כלי טיס, ופעם נוספת באמצעות לחימה. אחר כך התותח או כלי הטיס מוריד את הבית, בהתאם להחלטה מבצעית".
כמה עבודה עוד יש לכם פה?
"הרבה, אני לא יודע לאמוד את זה. אני יודע שאנחנו לא נצא מפה ולא נעבור הלאה עד שלא נסיים פה את העבודה. כל עוד אני צריך להישאר פה, יש לי מספיק סבלנות, נחישות ועוצמה. אם צריך, נישאר פה עוד חודש".
מה גילית על שג'אעיה שלא ידעת לפני שנכנסתם אליה?
"זו שכונה של מחבלים. כל השכונה שייכת לחמאס, אין פה אזרחים. אין בית שאין בו או נשק או מחבלים, וברוב הבתים יש פירים. אין בית ספר שאין בו תשתית. מבחינתי כולם פה אויב. לחמתי בצוק איתן, ואני מכיר את השכונה הזו. המשימה שלי כמפקד היא לחדד אצל הלוחמים שלי את ההבנה לאן נכנסנו. אנחנו נכנסים לפה חזק, קודם עם מטס קרב וארטילריה, וכשאני רואה מרחב שמסכן אותנו – תוך שניות מופעלת פה עוצמת אש אדירה. הלוחמים מבינים את המשימה היטב. כל אחד מאיתנו סוגר פה מעגל, גם המפקדים שאיתי ואני שנלחמנו פה, וגם לוחמים צעירים".
מה אתה חושב על הביקורת שההפוגה קצת קיררה אתכם?
"אין דבר כזה, בחטיבה 188 לא הייתה הפוגה. הגברנו מוכנות לשלב הבא, הכנו כלים וציוד אישי, ניתחנו אירועים, הפקנו לקחים וחזרנו להילחם. אף אחד פה לא היה בהפוגה. אתם רואים פה בתים מסביב, ובכל רגע יכול לצוץ מאחד מהם מחבל. חדות מבצעית היא לא לתת לזה לקרות, וזה מה שעשינו בהפוגה. כל מי שניסה אותנו מת לפני שהגיע אלינו".
אני שואל את עדני על החללים של החטיבה שנפלו השבוע. בגלל הלחימה הוא לא הספיק להיפרד מהם ולהגיע ללוויות. הוא מנסה לענות, אבל נשבר אחרי חצי משפט. "לאבד לוחמים זה קשה, זה מאוד מורכב, המשפחות…", הוא מתחיל לומר, וכבר לא יכול להמשיך. קבוצה גדולה של לוחמים מחבקים אותו, גם אני. הם פורצים בבכי. "הלב שלי איתם", מסכם עדני בדמעות לפני שהוא נכנס לטנק למשימה הבאה.
אנחנו ממשיכים לתחנה הבאה. בחמש דקות של נסיעה מהירה יחסית ספרתי לפחות עשר תקיפות ועשרה בתים שהושמדו. הקצב, אומרים לי כאן, רק ילך ויעלה, כי קצב איתור המטרות מהיר מקצב התקיפה.
עוד מעט ירד לילה על שג'אעיה, ואז חיל האוויר יצטרף למשימה. אנחנו מגיעים לבתים שחצי שעה קודם לכן ראיתי במסכים, וההרס מוחלט. בין ההריסות עומד בניין בן חמש קומות. אני נכנס ומטפס במדרגות. הריח כאן נוראי, ריח של מוות. הרגו כאן המון מחבלים, וגם לקחו מהם שבויים. הקומה העליונה, "הפנטהאוז", הייתה שייכת לאחד מבכירי חמאס, מפקד פלוגה של ארגון הטרור – ורואים בה את העיצוב המיוחד. קרמיקה, תמונות, שטיחים, צעצועים יקרים ומטבח מעוצב. על הגז מתבשלים עגבניות ובצל, וריח השום מצליח להחליף את ריח המוות מהקומות התחתונות. החיילים מכינים פסטה לארוחת ערב.
בסלון הבית יושב סא"ל טל תורג'מן, מפקד גדוד 906 של קורס מ"כים סיירות. הוא עייף מאוד, רואים את זה בעיניים שלו. אני מדליק את מכשיר ההקלטה, שואל לשלומו והוא מתעורר כמי שמבין את גודל המשימה – להסביר לעם ישראל מה הוא וחייליו עושים בלב שכונת המחבלים שג'אעיה.
"לפני חצי שעה חזרנו מהתקפה", מספר סא"ל תורג'מן, "אנחנו עוסקים בעיקר בהשמדת אויב ותשתיות, בפירוק קו הבתים שמאיימים על נחל־עוז, עלומים וכפר־עזה. זה המרחב שלנו. אנחנו נצא מפה רק כשלא יהיה למחבלים קשר ישיר עם היישובים הללו. לאורך כל היממה אנחנו מקבלים יעדים עם מודיעין, יושבים ומתכננים את ההתקפה, ואז יוצאים לתקוף עם כל מה שיש לנו. קודם משמידים שטח, אחריו את המחבלים, ובסוף את התשתיות שהם בנו. לא עוזבים לפני שכל האזור נקי".
מה המשימה שלך?
"בתור מפקד הגדוד המשימה שלי היא שהחיילים לא יפגשו את המחבלים פנים מול פנים. אני רוצה להביא את העוצמה של צה"ל לחזית, ולא לעמוד מול קלצ'ניקוב. פגישות עם מחבלים נגמרות כשהם מתים או שבויים. יש נקודות שהם מבינים שאין להם לאן להמשיך, והם מניחים את הנשק על הרצפה ומרימים ידיים.
"כשאני מוצא פיר, אני משמיד אותו או חוקר אותו. במפות של הפירים אפשר לראות שהכול מבוסס על האוכלוסייה, שמשמשת מגן אנושי. המפות מראות פירים בבתי ספר, במרפאות, במסגדים ובמתקנים בינלאומיים. התחמושת נמצאת מתחת למיטות של ילדים, ובגני הילדים אנחנו מוצאים משגרים. זה אויב שפל שמקריב אנשים וילדים כדי לפגוע בנו, ולא מעניין אותו העתיד של האזרחים פה".
מה הכי הפתיע אותך?
"היינו בנגרייה תמימה לכאורה, אבל אחרי שלמדנו שאין כאן שום דבר תמים, חקרנו את המקום וגילינו מצבור של אפודים וקלצ'ניקובים עם כדורים בקנה. אתה רואה אותם מסתובבים ברחובות כאילו הם אזרחים עזתים, ואז הם נכנסים למבנים, לוקחים את הנשקים מהמחבוא ומנסים לפגוע בנו. אנחנו מדליקים פה השבוע נר ראשון של חנוכה, ומה שמוביל אותנו זו האמירה 'באנו חושך לגרש'. אין אחד שלא מבין את זה פה", מסביר תורג'מן.
"חלק מהחיילים פה ראו את הזוועות של 7 באוקטובר, כולם פה מבינים למה המלחמה הזו מתרחשת ואיך היא צריכה להסתיים", הוא מוסיף, "המחבלים פה חושבים בטעות שאם יסתתרו בגני ילדים או במתקנים בינלאומיים לא נחסל אותם. זה אויב חלש שמנסה להשיג הישגים קטנים ומתעד אותם כדי להציג משהו בחוץ. המשימה שלנו היא לא לאפשר להם את זה".
בדרך חזרה הביתה אנחנו ממהרים לקיבוץ סעד. בעוד כמה דקות נרד מהאכזרית והחיילים שליוו אותנו יחזרו פנימה ללילה של תקיפות. בהמשך יצטרפו אליהם לוחמים של יחידות מיוחדות כדי לחסל עוד ועוד מחבלים, להביא עוד מודיעין ולסיים את המלחמה הזו בהישג אחד ברור – מכאן כבר לא יצא טרור.
