"עסקנו בשנים האחרונות בתרחישים ותרגולות לאירוע רב־נפגעים. התכוננו לאפשרות של רעידת אדמה או צונאמי שיגרמו להמוני נפגעים. אבל מה שקרה ב־7 באוקטובר היה משהו שלא התכוננו אליו ולא תרגלנו אותו. זו הייתה מלחמה", מספרת ראש חטיבת החקירות במשטרת ישראל, תת־ניצב שלומית לנדס.
בחודשיים האחרונים הובילה לנדס את המאמץ לזיהוי של קרוב לאלף נרצחים ממתקפת הטרור. כעת, אחרי שמרבית קרבנות הטבח הובאו לקבורה ונותרו רק נעדרים בודדים, היא מרשה לעצמה להביט לאחור ולנסות לעכל את המשימה חסרת התקדים שהוטלה על כתפיה.
בשעות אחר הצהריים של השבת השחורה כבר הבינה לנדס שהמשטרה צריכה להיות בעומק האירוע, ושגם היא עצמה נדרשת, בעיצומו של החג, לקיים התייעצויות ולגבש במהירות החלטות לצורך זיהוי הנרצחים. "הבנו שיש אזרחים שנהרגו, ושסדר הגודל שונה ממה שנראה לנו בהתחלה. באירוע רב־נפגעים, לרוב מכריזים על תר"ח – תחנת ריכוז חללים. התחילו דיונים טלפוניים אם צריך להקים תחנה כזאת, או להביא את הנרצחים למכון לרפואה משפטית באבו־כביר. זו למעשה שאלה שעולה בכל אירוע רב־נפגעים, וכך היה למשל גם באסון מירון: אנחנו מנסים להבין אם המכון יעמוד במספר החללים שצריך לזהות, או שהוא לא יכול לעשות זאת. ככל שהתבררו ממדי הטבח, הבנו שהמכון באבו־כביר קטן מדי בשביל זה וחייבים להקים תר"ח שיעסוק בזיהוי. הפעם נכנס לדיונים גורם נוסף שלא היה בתרגולים – הצורך שהמקום יהיה ממוגן, כי אנחנו במלחמה ותחת ירי רקטות".
כך הוחלט להקים תחנת ריכוז חללים בבסיס הרבנות הצבאית במחנה שורה ברמלה. אל המקום הזה מובאים בדרך כלל חללי צה"ל להליך של זיהוי והכנה לקבורה, אך בשבת ההיא נפתח שם גם "מסלול אזרחי". משאית אחר משאית נעצרה במחנה שורה, והגופות העטופות הורדו ממנה. מספרן הלך וגדל עד למאות. "יש צורת עבודה שאנחנו מתורגלים בה ביחס לכל חלל שמגיע לטיפול חטיבת החקירות", אומרת לנדס. "אנחנו יודעים מה עושים, יש סדר פעולות קבוע. עם כל הרוג מגיעה גם מדבקה שמפרטת מה היה עליו בזירת הרצח – פריטי לבוש, תכשיטים, פריטים אחרים וקעקועים. גם המידע הזה מצורף לתיק החקירה".
כשזרם החללים למחנה שורה לא פסק, וגם ביום ראשון ושני המשיכו להגיע נרצחים – משטח המסיבה, מהקיבוצים ומצידי הכבישים בדרום – לנדס ואנשיה הבינו שהם לא יצליחו לעמוד בקצב אם ייצמדו לפרוטוקול הטיפול המוכר. "עניין המהירות עמד כל הזמן לנגד עינינו. באף שלב לא התפשרנו על הזיהוי, שחס וחלילה לא תהיה לנו טעות בנושא הזה, אבל תוך כדי עבודה פיתחנו שיטות ייעול. כך קידמנו הליכים לקביעת המוות וההודעה למשפחות על מציאת הגופה. אבל כל חלל עבר את מלוא הבדיקות".
כל דקה משמעותית
"משפחות התחילו להתקבץ מחוץ למחנה שורה. אנשים שהיה להם מידע או הערכה שיקיריהם לא בחיים, באו וביקשו שרק נאפשר להם לקבור את הבן או הבת.
"המצוקה של בני המשפחות עמדה לנגד עינינו כל הזמן. גם כשהורים יודעים שבנם אינו בין החיים, הצורך שלהם להביא אותו לקבורה זה דבר חשוב מאוד, ואסור להקל בזה ראש. עשינו הכול לקצר תהליכים. כשהיה זיהוי, פעלנו מיד ליצור קשר עם המשפחה, כי עבורה כל דקה היא משמעותית".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
