אביב מימון, סגן מנהל בית הספר חמ"ד "נועם אורות" בנתיבות, גויס למילואים בפלוגה מבצעית-רפואית כבר ב-7 באוקטובר. למחרת אשתו רויטל, מורה אף היא באולפנת "דרכא" בעיר, החליטה להתפנות מהאזור בעקבות המצב ועברה עם ארבעת ילדיה לנווה אילן.
באותו רגע, חשבו השניים איך הם יכולים לתרום למלחמה ומצאו פתרון יצירתי: השניים החליטו לפתוח את ביתם הריק עבור חיילי צה"ל. מאז, ובמשך 51 ימים, עברו בבית שברחוב נצרים בנתיבות עשרות לוחמים שנהנו מתחושה של בית.
מימון, שמשרת כקצין במילואים בפלוגה שתפקידה הוא לחלץ פצועים מהשטח ולהעבירם לבתי החולים בהאמרים, אמבולנסים ובמידת הצורך גם בהנחתת מסוק, סיפר כי בין המשימות הרבות בימים הראשונים למלחמה, הוא ואשתו כתבו הודעה שהופצה בקבוצות של נתיבות, בה הודיעו כי הבית שלהם פתוח לחיילים.
"ואז התחילו להתקשר. בהתחלה צנחנים ואז שריון ואחר כך יס"ר דרום שעושים פעילות למציאת גופות בשטח האויב, שאימצו את הבית למשך חודש", הוא אמר, וציין כי "לא רק שהם ישנו אצלנו בבית, אלא שכל הקהילה של בית הספר שלי והשכונה נרתמו להכין להם אוכל. במשך כל 50 הימים הראשונים של המלחמה הם קיבלו אוכל חם, כביסות וכלי רחצה. אימצנו אותם".
למה עשיתם את זה?
"כאנשי חינוך, אנחנו משתדלים לחנך את התלמידים שלנו לעשות כמה שיותר טוב לסביבה, וחשבנו איך באמת אפשר לתרום כשאנחנו לא נמצאים. אז אחרי שזה עבד בלילה הראשון, זה ממש צבר תאוצה, כי אם הבית ריק, אז למה שלא נעזור איתו?".
בעודנו מדברים, אמא של אחד התלמידים הגיעה עד לפלוגה שלו במחסום ארז עם סיר מרק חם. "מהשבת השנייה, הורי התלמידים והצוות החינוכי דואגים להביא לנו אוכל לפלוגה מדי שבת", אמר מימון, "הקהילה בנתיבות מדהימה. לא הייתה פעם אחת שביקשנו משהו לחיילים ומישהו לא התנדב מיד".
כשהמצב בנתיבות נרגע, החליטה רויטל לחזור לביתם עם הילדים, והחיילים הבינו שעליהם לעזוב. "מיד מצאנו להם בית בשוקדה ועכשיו עזרנו להם למצוא בית במושב שובה. הדגש הוא לא אנחנו אלא הערבות ההדדית שיש בעם ישראל", אמר מימון, וסיפר שלא מעט מהחיזוקים מגיעים דווקא מהפצועים שהוא דואג לפנות לבתי החולים. "אלה שמפונים במצב קל כועסים עלינו, כי הם רוצים להיות בפנים. אנחנו מקבלים מהם כוחות. העם שלנו חזק וטוב ואין ספק שאנחנו ננצח".
