מאות המפונים שמתגוררים במלון כפר־המכבייה ברמת־גן הופתעו לגלות ביום רביעי עשרות חיילים מחטיבת הנח"ל, חלקם על מדים, שהתקבצו להדלקת נר שביעי של חנוכה. הכינוס הלא שגרתי הזה אורגן עבור הלוחמים שיצאו להתרעננות של 24 שעות מהלחימה בג'באליה, אנשי מפקדת החטיבה שנמצאים בעורף, והחיילים שנפצעו, שרבים מהם הגיעו לכאן היישר ממחלקות השיקום. הערב כלל ארוחה עשירה והופעה של הזמר משה פרץ, שלא תוכננה מראש והפתיעה את המשתתפים.
26 לוחמים ומפקדים איבדה חטיבת הנח"ל מאז פרוץ המלחמה, בהם גם המח"ט, אלוף־משנה יהונתן שטיינברג, שנפל ב־7 באוקטובר. בנוסף, עשרות מלוחמי החטיבה נפצעו.
לא קל לדובב את הלוחמים הפצועים. חלקם מהססים לספר מה עבר עליהם, ומעדיפים להשלים פערים עם החברים שלא פגשו זמן רב ולשמוע כיצד עברו עליהם הימים שחלפו. אנחנו מנסים בכל זאת לשאול בעדינות ולחלץ מפיהם את קורותיהם ותחושותיהם.
סמל ינון מתנייד על כיסא גלגלים, אבל עיניו הטובות וחיוכו הרחב משכיחים את העובדה הזו. "שלומי לא יכול להיות יותר טוב", הוא אומר באופטימיות. הוא גדל בקיבוץ בארות־יצחק ומשרת כלוחם בגדוד 50. ב־2 בנובמבר הוא נפצע בצפון הרצועה.
"היינו כבר עמוק בשטח. הכול היה שקט, והתחלנו לאבד את תחושת החשש מהאויב", הוא מתאר. "היינו צריכים לעבור באזור נמוך שנשלט מכמה מקומות שמהם יכולים לירות עלינו. עשינו דילוגי זוגות מצד לצד, באמצע הדילוג שלי הרגשתי בום חזק. נפלתי, איבדתי הכרה והתעוררתי כמה פעמים. התחלתי לחפש פציעות בגוף, ראיתי שיוצא לי דם מהראש אבל לא מצאתי פגיעה. בדקתי את הרגל ומצאתי שם חורים גדולים. פינו אותי לברזילי, ובהמשך לתל־השומר".
מתברר שטיל אר־פי־ג'י פגע סמוך לרגלו, שהתרסקה מעוצמת ההדף. הוא חטף גם כדור בסמוך לברך, וכדור נוסף נעצר בקסדה וגרם לזעזוע מוח. "בגלל זה אני עדיין מתבלבל במילים. הרופאים אומרים שהכול יהיה בסדר בסוף, שאני אמור לרוץ. המזל שלי הוא שהכדור נעצר בקסדה, וששום עצב ברגליים לא נפגע.
"המשפחה הייתה מאוד מבואסת מהפציעה, אבל שמחו שלא נפצעתי קשה יותר ושלא אהיה יותר בעזה. למרות שהייתי רוצה לחזור, ובשנייה שאוכל אעשה זאת. יש לי עוד שנתיים לשירות. התוכניות הן לחזור לקרבי, ואם לא – אמצא את התפקיד שאוכל לעשות הכי טוב".
מפקד החטיבה, אל"מ יאיר צוקרמן, ניגש לינון, מחבק ושואל לשלומו. "הערב הזה חשוב לכם, וחשוב גם לנו לראות אתכם", אומר המח"ט, שהגיע לכאן מהחזית בעזה. ינון מצידו מבטיח: "אני אחזור, אם לא לעזה אז ללבנון".
רק ביום שלישי, מספר צוקרמן, התקבלה ההחלטה להוציא את חטיבת הנח"ל לרענון או ל"הגברת כשירות", כפי שהצבא מגדיר זאת, והוא החליט להגיע לערב המיוחד שתוכנן מראש. "קצינת הנפגעים של החטיבה בשיתוף עמותת הנח"ל החליטה לעשות את הערב הזה לפצועים שלנו, כי כל המפקדים שלהם נמצאים בעזה, ואז יש תחושה שלא מתייחסים אליהם. אנחנו באמצע לחימה, ועיקר העשייה שלנו צריך להיות שם. אני מקווה שהקידוש בשישי בערב כבר יהיה בפנים. יחד עם זאת, הערב הזה חשוב מאין כמוהו.
"הסיטואציה הזו, שהחטיבה נמצאת בקרב והם פצועים בבית, היא מורכבת מאוד בשבילם. זו יוזמה מאוד חשובה", אומר המח"ט. לקראת הדברים שיישא בהמשך הערב הוא אומר: "ניתן מקום לאובדן ולכאב, אי אפשר שלא להתייחס לזה, אבל אם הדגש יהיה על זה, בטח בתחילת המלחמה, אז הסיכון יהיה גדול מאוד".
אל"מ צוקרמן מתכוון לכך שאירועים מסוג זה אינם נערכים לרוב תוך כדי מלחמה, אלא רק בסופה. זאת מתוך הבנה שמוקדם עדיין לסכם, ושהמחשבות של כולם נתונות כעת למקומות אחרים – מי להמשך הלחימה בעזה, ומי להמשך המאמץ השיקומי.
סגן אמיר מכוכב־יאיר, מפקד צוות בסיירת נח"ל, שהה בשמחת תורה במוצב סופה, ויחד עם עוד תשעה לוחמים התמודד עם עשרות מחבלים שתקפו את המוצב. באותה מתקפה הוא נפצע מרסיסים בכל גופו, אבל באורח נס שלושה כדורים נעצרו בקסדה, באפוד הקרמי ובנשק שלו. מאז הוא בבית, ומצבו משתפר מדי יום.
בהמשך אנו פוגשים את סמל נחמן מאלעד, לוחם בגדוד 50. ידו מגובסת עם מתלה, ואת פניו מעטרות פאות ארוכות וכיפה לבנה גדולה. יום לפני הפסקת האש הוא חטף רסיס ביד מטיל נ"ט שפגע ממש לידו, אבל מצבו היה גרוע יותר אם אותו טיל היה מתפוצץ. גם הוא שוהה כעת בבית, אבל התוכנית ברורה לו: "אני אחזור, זאת לא שאלה".
עמית ויהונתן מגדוד 50 נפצעו גם הם במוצב סופה בשמחת תורה. עמית, תושב צור־הדסה, מסביר מדוע ידו מגובסת: "חטפתי רסיסים מטיל אר־פי־ג'י ועוד שני כדורים ליד. הראשון שבר אותה והשני קרע את השריר". מאז הוא נמצא בשיקום בהדסה הר־הצופים.
יהונתן, מקיבוץ דן, מראה לי את הצלקת הנמתחת לאורך היד, ומספר שחטף ארבעה כדורים ביד והמון רסיסים. הוא משתקם בתל־השומר. השניים כבר הספיקו לערוך השוואות היכן האוכל טוב יותר, והמסקנה מפתיעה: האוכל בצבא טעים יותר מזה שבשתי מחלקות השיקום.
"נלחמנו עד הסוף", אומרים עמית ויהונתן, ומציינים ששניהם סובלים מפגיעה עצבית ביד ולכן התפקוד שלהם עדיין מוגבל. "אנחנו מתכננים להשתקם ולהיות בריאים", הם מבטיחים, וחושבים כבר על הטיול הגדול שיעשו יחד, אחרי שהכול יסתיים.
לאחר הדלקת הנרות עולה לדבר סגן יהב, מפקד מחלקה מגדוד 932. הוא מספר על הפציעה שלו: רסיס שפגע בראשו, בתחילת הכניסה הקרקעית, גרם לסדק בגולגולת ולדימום מוחי. כחודש בלבד חלף מאז, אבל הוא מודיע על חזרתו לגדוד כבר מחר. "אני רק צריך למצוא את כל הציוד שלי, וכנראה אצטרף לחפ"ק של מפקד הגדוד, כי כשנפצעתי הביאו לחיילים שלי מ"מ אחר.
"אני חייב לחזור, בשביל זה התגייסתי והתאמנתי", ממשיך יהב. "לא עשיתי כלום עדיין. משהו בפציעה הוא מאוד פסיבי. יש לי חיילים שהרגו מחבלים, הם עשו את שלהם. אני חייב לחזור למרות שזה נגד האינסטינקט. להכניס את היד לאש זה לא מעשה הגיוני, אבל אם יש שם תינוק אז המעשה הטבעי הוא להכניס את היד פנימה ולהציל אותו למרות הסכנה. בשביל זה התגייסנו. כולם אומרים על הדור הזה שהוא מפונק ועצלן, והנה הוא נלחם ועובד כמו הדורות שלפניו. בסוף, ברגע שכובשים לי את הבית והורגים את האנשים שלי, האינסטינקט הוא להילחם ולא לברוח".
יצוין כי לצד הפצועים פיזית, ישנם חיילים שנפלטו ממעגל הלחימה בגלל פגיעות נפשיות. גם ללא סימנים חיצוניים שמעידים על פציעה, נפש של חייל שראתה מחזות נוראים והתמודדה עם מצבים קשים מנשוא, עשויה לעבור שיקום מורכב לא פחות ממי שגופם ספג את אש האויב.
