עם דעיכת הלחימה בסוריה, הכינו לאחרונה בגולן קמפיין הקורא לשוב ולטייל אחרי השנים המתוחות. מסע הפרסום הותאם לקיץ והתרכז באפשרויות הרחצה בנחלים הצוננים. ואז הגיעה בהלת העכברת. "בן לילה היינו צריכים לשנות כיוון ולהראות אטרקציות אחרות ורבות שיש בגולן – רכיבת סוסים, ריינג'רים, ביקור במפעלים ויקבים מקומיים ועוד", אומרת דליה עמוס, הדוברת הוותיקה של המועצה האזורית גולן. לאנשי התיירות חשוב להבהיר כי נחלי הגולן ומעיינותיו טובים ונקיים לרחצה, למעט מספר נחלים מתוירים שהתגלה בהם החיידק.
מ־2003 מכהנת עמוס בתפקיד, מתחתיו של אלי מלכה, ראש המועצה המיתולוגי. מאז ומתמיד היא הייתה מאחורי הקלעים, מעבירה מסרים לעיתונאים, "משווקת" חבל ארץ למתיישבים פוטנציאליים ומשמשת צינור מרכזי להעברת מסרים לאוכלוסיית הגולן פנימה ולשאר תושבי המדינה.
כעת היא גם יכולה לוותר על הרשימות המסודרות שמקופלות היטב בתיק הצד שלה, ולא זזו ממנה לרגע בשנים האחרונות. "יש לי בסיס להודעות ותגובות שאני צריכה להפיץ לכל תרחיש שהוא", היא מספרת. לכל תרחיש – נפילת טילים, אזעקות שווא, הוראות כניסה למקלטים ועוד – התגובה המתאימה. בשש השנים האחרונות, ימי מלחמת האזרחים בסוריה והזליגות לעבר הגולן, התחדשו הרשימות ושופרו, ואפשרו לה להעביר מסרים לכ־20 אלף תושבים מודאגים ולעשרות עיתונאים סקרנים. "לפעמים, כשאתה בעיצומו של אירוע מאוד מלחיץ ואתה מקבל 400 טלפונים מעיתונאים ועוד 400 שיחות מתושבים ואתה צריך לנסח משהו מאוד מדויק, התשתית הזאת עוזרת. אם באחת בלילה, בדיוק כשאני נרדמת אחרי יום מתיש, אזעקה מעירה אותך והמוח עוד לא מאה אחוז, אני מיד ניגשת לדפים ומקבלת את התזכורת להודעת הבסיס.
"חייבים להיות ממוקדים מאוד במסרים ובדברים שאומרים לתושבים שלנו ולמדינה בכלל", היא מדגישה. "ממכשיר הסלולר שלי אני יכולה להגיע מיד לכל תושב בגולן, באופן אישי ובאופן כלל־יישובי, או לפי פילוחים, להתריע או להודיע על הנחיות".
יצאנו עם דליה למסע בזמן, בניסיון לסכם שש שנים של מציאות מטורפת, כזו שרק המזרח התיכון יכול לנפק.
מה הרגע הכי קשה שעברת בשנים האלו?
"דווקא משהו אישי. הבן הקטן שלי נפצע קשות באצבע והיה חייב להתפנות לתפירה. בדיוק ירדתי איתו למיון בקריית־שמונה, ותוך כדי נסיעה קיבלתי דיווחים על הלינץ' בפצועים הסורים בנווה־אטי"ב. זה היה ביוני 2015 וכל צפון הגולן הפך פתאום לשטח צבאי סגור. עוד מעט נפתחות המהדורות של שמונה בערב ואני חייבת לדאוג לצמצום נזקים ולתת פרטים מדויקים. בזמן שהרופא מרדים את האצבע של הילד סימסתי תחת המיטה והתחננתי לרופא בעיניים שיתחיל לתפור כי אני חייבת לעבוד. בעין אחת הסתכלתי על התפירה, ובשנייה ניהלתי את האירוע ודיברתי עם הכתבים בטלפון".
שלושת ילדיה כבר רגילים לאימא שיכולה להיות איתם במאה אחוזים, וברגע אחד להפוך עסוקה ומלאת אדרנלין. "מישהו מהילדים תמיד היה צמוד לטלפון שלי אם הייתי במקלחת או במקום אחר. אם יצאנו נניח לכנרת, אין מצב שהטלפון בתיק בלי שמישהו לידו מאזין. אני חושבת שכבר מותר לי לומר שהיו לנו במועצה קודים בינינו. כשקיבלנו מסרים מגורמי ביטחון 'לישון הערב בנעליים', ידעתי שאנחנו חייבים להיכנס לדריכות לקראת אירוע ביטחוני אפשרי מעבר לגבול שישפיע גם עלינו".
היא הופתעה מכך שהסיפור הזה נגמר. "לאורך שש השנים האחרונות עברנו כל כך הרבה תהפוכות. בתחילת המלחמה כולם צפו שאסד ייפול, סוריה תתפרק לקנטונים, הכפרים יחיו תחת שלטונות שונים, וכל הגבול שלנו יהיה מלא באנשי חיזבאללה. אחר כך אסד התחיל לכבוש בחזרה והרוסים התערבו, ופתאום ברגע אחד דגלים לבנים והמורדים נכנעים. הם עלו על אוטובוסים ונסעו משם, והגבול חזר להיות של אסד", היא מתארת בנשימה עצורה.
יין וגבינות זה חיבור
כאשר החלה עמוס את עבודתה במחלקת הדוברות במועצה האזורית גולן, היא הגיעה אל חֶבֶל חבול ומותש לאחר עשר שנות לחימה ברעיונות הנסיגה ממנו. "אחרי שהמשא ומתן עם הסורים התפוצץ בשנת 2001 נוצר חלון הזדמנויות חדש ברמת הגולן, שלא ידענו אז כמה זמן הוא יימשך וכמה זמן יש לנו כדי לפתח את הגולן כמקום התיישבותי, תיירותי וחברתי", היא נזכרת.
"אחרי שנים של משא ומתן גילינו שאנחנו בבעיה, כי הציבור הישראלי שמע על הגולן במשך עשור שלם רק בהקשרים של 'העם עם הגולן' והמאבק נגד הירידה ממנו או בהקשרים צבאיים של מילואים. לא מסרים התיישבותיים, לא אזרחיים ובטח לא תיירותיים. הייתה אז תקופה שהיה מאוד מקובל להגיע להיפרד מהגולן: לטעת עץ בקרקע ולחזור לבית במרכז הארץ".
בגולן התמודדו עם אווירה קשה של "מי יהיה מוכן להגיע לגור כאן אחרי תקופה חסרת ודאות שכזו". אלי מלכה, ראש המועצה שנבחר בשנת 2001, ביקש אז להוביל תוכנית אסטרטגית במטרה להביא אוכלוסיות חדשות ולקדם מיזמי בנייה ופיתוח, לאחר שבעשור שחלף נבנו רק 46 יחידות דיור בכל 32 יישובי החבל.
היעד השני היה למשוך לאזור יותר מטיילים ישראלים. "רצינו לחבר את עם ישראל לגולן באופן רגשי, ולכן יצאנו בקמפיינים על טיולים במרחבים הפתוחים, בנופים המדהימים, בחרמון ובחמת־גדר, כדי שאנשים יגיעו לכאן ויגידו וואו. זה לא היה מקובל אז. יתר המאבקים היו מיליטנטיים, ואילו אנחנו חשבנו שאדם מן יישוב יתחבר יותר כשהרגל שלו תשכשך במים, כשהוא ישתה מהיין ויאכל את הגבינות המיוחדות של הגולן. עשינו סקרים וגילינו שהאדם הממוצע חשב על הגולן רק בהקשרים של מילואים, משא ומתן וטיולים בבית הספר היסודי, והמטרה שלנו הייתה להחזיר אותו לתודעה כחבל ארץ מלא חיים".
כחלק מאותו מיתוג מחדש החליטו אנשי רמת הגולן לוותר על הרמה. "הורדנו את המילה 'רמה' מהגולן כי הבנו שהיא נקשרת לסורים ולמשא ומתן, הרמה הסורית וכו', וזה ישב לאנשים על קונוטציות אישיות", אומרת עמוס. כעבור כעשור, בשנת 2013, כבר ידעו במועצה לדווח על השלמת קליטה של קרוב ל־1,600 משפחות חדשות. אוכלוסיית הגולן הוכפלה, ועומדת כיום על כ־18 אלף תושבים. גם התיירות שגשגה, ומספר הצימרים הפעילים גדל מ־400 ל־2,000. "כשהתחילה מלחמת האזרחים בדיוק הרגשנו שסוף סוף קצרנו את הפירות שלנו. צמח פה כבר דור שלם של צעירים, היום בני 18, שלא מכירים בכלל את התקופות הסוערות והדאוגות של דיבורים על ירידה מהגולן. הם לא מודעים לכך שהיה בכלל משא ומתן בנושא".
ואז השמיים התקדרו. "יום אחד נפל עלינו 'בום', תרתי משמע. גבול שהיה שקט במשך 40 שנה – הגבול הכי שקט במדינה, שגדר הביטחון שלו הייתה רעועה כל כך שאפשר היה לקפוץ מעליה כי לא היה כל חשש לפיגועים או לניסיונות חדירה – הפך פתאום למסוכן. כשהתחילו הזליגות הראשונות מהלחימה בין אסד לכוחות המורדים זה היה מבחינתנו שינוי דרמטי. גורמי ביטחון הודיעו לנו: 'חבר'ה, אנחנו לא יודעים לאן זה הולך, אבל העולם שלכם השתנה'. הבנו שזה עומד להימשך שנים".
הלחימה מעבר לגדר איימה על התוכניות לפיתוח התיירות, התעסוקה וההתיישבות. "בזליגה הראשונה כל כלי התקשורת פנו למרואיינים הוותיקים והצבעוניים שהם הכירו מתקופת המאבק על הגולן, ואלו אנשים שיודעים לתאר אירועים באופן מוחשי. הם סיפרו דברים כמו 'שמעתי את השריקה של הטיל, הרחתי את אבק השריפה ושמעתי הבום הגדול'. סיפרו איך הזליגה האחת הזאת הזכירה להם את מלחמת יום הכיפורים. כששמעתי את זה ברדיו, הבנתי שחייבים לעשות פה מהלך דרמטי כדי להחזיר אלינו את השליטה על העברת המסרים – גם כלפי העיתונאים, אך גם ובעיקר כלפי התושבים שלנו".
בשיתוף מרכז החוסן המשוכלל שפועל בגולן, החליטה עמוס להעמיד דוברים בכל יישוב שישמשו אנשי הקשר של התקשורת, כלומר יעבירו מסרים ויציעו מרואיינים בעקבות אירועים ביטחוניים, ובהמשך גם בנוגע לאירועי אסונות ושמחות. "ירדנו אל הדרום, ללמוד ממערך הדוברות של המועצה האזורית אשכול, והבנו שאנחנו חייבים לבנות מערך דומה. הצבנו ב־32 היישובים 32 דוברים ודוברות מתנדבים, שעבדו לצד מנהלי הקהילות וראשי צוותי החירום. הדוברים עברו השתלמויות בנושאים כמו 'איך כותבים תגובות והודעות לדוברות פנים ודוברות חוץ', 'איך מתנהלים מול מצלמות ומיקרופונים', מה המידע שנותנים ואיך, מה מותר ומה אסור, ומה עושים כשיש אירוע והעיתונאים מגיעים לתוך היישוב".
היא נזכרת בטבילת האש שלה. "בפעם הראשונה שנפלה רקטה, באלוני־הבשן, מה הצבא עשה מיד? הכריז על היישוב כשטח צבאי סגור. הפצצה לא התפוצצה בכלל, ובכל המדינה דיווחו על יישוב תחת צו סגירה צבאי. כשהגעתי לשם העיתונאים שידרו כשהשער הסגור מאחוריהם, מה שהעביר את המסר: 'מה מסתתר במתחם האזרחי הסגור הזה שהצבא לא מרשה לתקשורת להיכנס לשם'. זה היה נורא. הסברנו למִפקדת האוגדה שחייבים לפתוח את המקום לתקשורת, והבאנו לעיתונאים עדי ראייה שיסבירו שאין שם פאניקה מיותרת. המסר צריך להיות שקול, בלי לחץ, כי כל מסר הפוך חוזר מיד לאוכלוסיה המקומית ומשפיע לרעה".
בעצם ייצרת תקשורת אלטרנטיבית. במקום להביא קולות אותנטיים של היסטריה וחרדה, ניסית לבנות מסכות.
"תגיד לי אתה, מה עוזר להשמיע צרחות? התושבים חיים שם, זו התיירות שלהם והפרנסה שלהם ובעיקר החוסן הנפשי שלהם. ראיתי מה קורה במקומות אחרים, בזמן צוק איתן, כשמנהיג קהילה מאבד את העשתונות ונכנס ללחץ. המסר הלא מודע שהוא מעביר לאנשים שלו הוא שההנהגה לא יודעת להתמודד עם האירועים. אצלנו הדוברים הם לא מטעמנו אלא תושבים שלימדנו אותם איך מעבירים מסר, שיחזור לאוכלוסייה המקומית ויעצים אותה".
תדווחו גם על השגרה שנמשכת
כשהתחיל הירי אל הגולן לפני שש שנים, פנתה עמוס לכל אחד מכתבי הצפון וביקשה מהם דיווח הוגן: לספר את העובדות, אך גם להבהיר באילו מקומות ממשיכים בשגרה. "אני מורידה בפניכם את הכובע על דיווח אמין ופטריוטיות לצפון. על חוסר הרצון לחפש את הצהוב", היא אומרת היום.
בדרך כלל טוענים כלפי התקשורת את ההפך, שהיא מחפשת את הצרחות והחרדה כי זה נראה 'עוצמתי'.
"למדתי שכאשר יש אירוע העיתונאים רוצים מידע אמין וענייני עם מרואיינים שימלאו זמן מסך. ברגע שנתנו להם את זה, העברנו מידע אמין ושקול ונכון. ביקשנו לשנות את כל הטרמינולוגיה התקשורתית והצבאית. היינו שומעים ברדיו ש'נפל פצמ"ר במרכז הגולן', ואז היו מתקשרים אלינו בני משפחה מהמרכז ואחרים שחשבו שכל היישובים עמוק מתחת לבונקרים. הרי מה זה 'מרכז הגולן'? היישוב הגדול קצרין.
"הגולן פרוס על שטח של מיליון ומאתיים אלף דונם. רוב הזליגות היו בשטח של כמה דונמים צמוד לגדר, ובכל יתר הגולן הכול היה כשגרה. מה קשורה זליגה בסמוך לקוניטרה בצפון הגולן לחד־נס שבדרום הגולן? חד־נס מלא צימרים ושקט לגמרי. הבנו שחייבים ללמד את הצבא להגיד 'סמוך לגדר המערכת באזור צפון הגולן', ולהבהיר שיתר הגולן בשגרה. לכל אמירה חסרת אחריות יש משמעות אזרחית. כשאומרים 'נפילות בצפון הגולן' אז לא באים לטייל גם בדרום הגולן. כל מה שעשינו במשך עשור בנושא התיירות והאכלוס עלול היה ליפול".
מבחינתה של דליה, הסרטון שרץ לאחרונה ברשתות החברתיות, ובו נראות שתי חברות מהמושב כנף שבדרום הגולן נתקפות חרדה בשעה שנשמעת אזעקת צבע אדום ורצות למקלט, היה הדבר שממנו חששה יותר מכול. במשך שש שנות הלחימה בסוריה היא עשתה כל שיכלה כדי שהמלחמה מצפון לא תגרור מראות מעין אלו. "זה היה מבחינתי סוג של פיגוע תקשורתי. במשך כל השנים האלו עשינו עבודה משמעותית כל כך עם הקהילה במטרה ליצור חוסן ועוצמה ולא לשדר קורבנוּת ומסכנות", היא אומרת.
למה כעסת כל כך כשראית את הסרטון על החברות המבוהלות ברקע האזעקות?
"כי חוסן הוא דבר משמעותי לחיי התושבים כאן. תראה מה עשו כאן בשש השנים האחרונות, עם גדרות הגבול החדשות וכל מערכות ההגנה. הכול כאן נהיה בטוח וממוגן יותר. הסרטים שמראים פאניקה ואנשים שנכנסים למקלטים משדרים חולשה".
בשבוע שעבר, בשעת הירי לעבר יישובי הדרום, הופצו ברשתות החברתיות סרטונים קשים של צעירה שחווה התקף חרדה בעת אזעקה. בסרטון אחר תיעדה אימא את התבהלה בגן שעשועים בשדרות בצל פטריות העשן של נפילות הרקטות מעזה.
התקשורת לא צריכה לשדר סרטונים כאלו?
"היום התקשורת היא כבר לא אתם, הכתבים. היום התקשורת היא הפייסבוק. כשיש אזעקה, בטן של כל אדם מתהפכת והוא ישר חושב איפה הילדים שלו ושצריך לרדת למקלט. זה מלחיץ. השאלה היא אם התחושות האלו מיתרגמות לתקשורת, ומה זה תורם כשרואים ילדים צורחים. בגולן הצלחנו להגיע להבנה שכולנו נדרשים לאחריות".
עם זאת, הדוברת מבקשת להבהיר כי אינה מבקרת את ההתנהלות התקשורתית של תושבי הדרום. "בצוק איתן החזיקו תושבי הדרום מעמד במשך שנים בחוסן מדהים, ובסוף המלחמה היה שבר גדול בגלל ההרוגים. אנחנו לא חווינו טרגדיות כאלו, למעט נער הרוג מפגיעה במהלך עבודות על הגדר ופצוע קל ביקב בעין־זיוון. רוב הנפילות היו בשטחים פתוחים".
הקצינים הבינו שטעו
גישת הדוברות של דליה עמוס יצרה דילמה של מסרים סותרים. "מצד אחד, כדי להשיג תקציבים גדולים למיגון אתה צריך להראות רמת איום מדאיגה מצד ג'בהת א־נוסרה ודאעש שנמצאים מעבר לגבול וטילים שעלולים ליפול לנו על הראש. מצד שני אתה אומר 'בואו לטייל'. הבהרנו כל הזמן שאם יש ימים מורכבים, נהיה כנים מספיק לומר גם את זה".
היא מספקת דוגמה: "ביום שחיכינו לתגובה האיראנית בעקבות הפצצת השיירות בסוריה, במאי האחרון, עלה ראש המועצה לרדיו ואמר שהוא מבין את אלו שביטלו את התכנונים שלהם לטייל ביומיים־שלושה האלו בגולן כי אף אחד לא רוצה לצאת לחופשה בממ"ד. 'כשזה ייגמר תחזרו אלינו', הוא ביקש. לא שיקרנו ולא עיוותנו מציאות, אבל ניסינו לצייר אותה בלי גרפיקה צעקנית".
עמוס מספרת שנאלצה לא אחת לעמוד מול אינטרסים שונים של מערכות ביטחון כמו צה"ל ומשרד הביטחון, כלומר להבליט זוויות מסוימות במציאות הביטחונית. "אני יודעת שיש לצבא אינטרסים כמו תקציב הביטחון. לפני כמה שנים, בערב ראש השנה, דיברו פתאום במערכת הביטחון על איום מנהרות בגליל ובצפון וחשש לפיגוע חדירה ופריצה ליישוב. בכל הגליל נרשמו רמות אדירות של ביטולי טיולים ונופשים. בצבא הבינו שזה פגע בנו, ושלחו קצינים בכירים להבהיר בתקשורת שהכול בסדר ושמותר לטייל בצפון. אבל זה כבר היה קצת מאוחר מדי. בצבא יודעים את זה היום, ומשתדלים להחזיר את האוכלוסייה לשגרה כמה שיותר מהר".
הסרטון שמתעד את התבהלה בשדרות, שדובר צה"ל צייץ בשבוע שעבר, הוא בעיניה דוגמה לאינטרסים הסותרים. "דוברות היא מערך אינטרסים, ולפעמים אתה עושה דברים שאתה פחות אוהב לעשות. אבל אם הורדת בניין בעזה, אתה צריך לפעמים להראות לעולם שהייתה לך סיבה רצינית לכך, ולכן מוציא סרטון כזה. כלפי פנים ברור שזה מחליש עוד יותר את האוכלוסייה האזרחית".
מה הלאה, את מתרגלת כבר לימים של שקט?
"אני אומרת לעצמי 'אל תהיי שאננה עדיין, זה המזרח התיכון המשוגע שלנו', אבל אנחנו מקבלים מסרים ברורים שהמצב הביטחוני השתנה לטובה. אין ספק שאלו היו שנים מלאות עניין ואדרנלין, ומזל שלא היו כמעט נפגעים בנפש בקרבנו. אני שמחה על השקט הזה גם בשביל השכנים שלנו בצד השני.
"מה עכשיו? נעסוק במה שעשינו קודם, באכלוס ובמיתוג ובתיירות. בדברים השגרתיים והרגילים. אנחנו רוצים להתפתח ולקלוט עוד משפחות. זו המהות שלנו. בדרך נקלענו לסערה ביטחונית". 
