הלילה הראשון של משפחת בן־עטר בביתה החדש בישראל היה לילה לבן, ולא בגלל ההתרגשות מהעלייה לארץ. ביום רביעי שעבר ארזו אריאלה (45) ואריק (46) את החפצים בביתם שבמרסיי והמריאו לישראל עם ילדם בן החמש, אבנר. כמה שעות מאוחר יותר, כשהגיעו לנתיבות, הם זכו לקבלת פנים רועשת בנוסח עוטף עזה: חמש פעמים בלילה התעוררו לקול אזעקה עולה ויורדת, הדי נפילות ויירוטים ותקיפות של צה"ל.
"כשהגענו לנתיבות היו המון אנשים, עשו לנו מסיבת קבלת פנים, ובגלל שהדירה שלנו עוד לא מוכנה התארחנו אצל חברים שעלו קצת לפנינו", משחזרת אריאלה את ליל הריצות לממ"ד. "היינו עייפים והלכנו לישון. כשהאזעקות התחילו פתאום היה קצת מפחיד וקשה, למרות שידענו שזה יכול לקרות. היינו עם המשפחה השנייה, וזה היה יותר טוב. אבנר ישן במקלט ולא שמע כלום, אבל הסברנו לו ביום שאחרי והוא בסדר".
דווקא על רקע המצב הביטחוני המתוח בגבול הדרומי, בחרו לא פחות מ־15 משפחות שעלו מצרפת לקבוע את ביתן בנתיבות. בין המילים הראשונות שהספיקו ללמוד בעברית: אזעקה, מקלט, בלון ועפיפון. סבב ההסלמה האחרון, שבמהלכו נורו כ־200 רקטות לישראל, אילץ אותם להפוך לישראלים לכל דבר. אבל גם אחרי טבילת האש הזאת, אין להם ספק שזהו ביתם.
בצרפת עבדה אריאלה כגננת, ואריק ניהל מעון. יחד הם מתכננים לפתוח משפחתון בדירת הגן רחבת הידיים ששכרו בנתיבות. "בשבילי זו הפעם השנייה שאני עולה לישראל", מספרת אריאלה. "עליתי לפני 20 שנה, נשארתי שנתיים וחזרתי לצרפת. היה בסדר בצרפת, אבל כל הזמן רציתי לחזור לארץ. אנחנו ציונים, זו הארץ שלנו, ונתיבות היא המקום לילדים שלנו", היא קובעת גם אחרי ליל אזעקות. בנם הבכור גיא (22) הוא סטודנט להנדסה באוניברסיטת תל־אביב, ונמצא בישראל כבר שנתיים. הבן האמצעי אדם (19) נשאר בינתיים ללמוד בצרפת, ואמו מקווה שיצטרף אליהם בקרוב.
קבוצת המשפחות מצרפת התגבשה במסגרת ארגון 'קליטת קהילות ישראל' בראשות הרב יהושע צוקרמן ושלום ואך. הארגון מלווה את העולים במשך שנתיים, לפני העלייה ואחריה. במסגרת תהליך הקליטה מגיעים העולים לעתיד לסיור בן שבוע בכמה יישובים וערים בארץ, ובסופו הם צריכים לבחור לעצמם מקום מגורים. בין האפשרויות שהוצעו היו תל־אביב וכפר־סבא, היישוב ברוכין שבשומרון ונתיבות. מחירי הדיור הזולים ביחס למרכז הארץ, הפיתוח והבנייה המואצת והקהילתיות החמה, הם חלק מהסיבות לכך שגם השנה נמשכה מגמת הביקוש לעיר הדרומית, לאחר שבשנה שעברה בחרו לגור בה 12 משפחות מצרפת. השנה, כאמור, המספר גבוה יותר.
"הערבים לא יקבעו לנו"
מרים (30) וליונל (38) סלם וארבעת ילדיהם עלו ממרסיי לפני שלושה שבועות. הם אח ואחות בהכשרתם, ולטובת המעבר עזבו עבודה בבתי חולים בצרפת. את פניהם קידמו ריחות שריפה וקולות פיצוצים ואזעקות, אך המצב הביטחוני אינו מרתיע אותם.
"כשבאנו לפה ידענו שישנה אפשרות שזה מה שיהיה, זו לא הפתעה", אומר ליונל, "אבל זה לא משנה לנו. רצינו לגור בארץ, ובאזור הזה, כי אהבנו את המקום. אנחנו לא מוכנים להיות שבויים בידיים של הפלסטינים. בחרנו לגור פה, וככה יהיה".
מרים וליונל התאהבו בנתיבות ממבט ראשון. "עשינו סיור בכמה ערים בארץ, והרגשנו פה משהו שלא הרגשנו במקומות אחרים. אהבנו את האנשים שגרים פה ורצינו לגדל פה את הילדים שלנו. ידענו שלגור קרוב לעזה זה חלק מהחיים כאן, וזו לא הפתעה בשבילנו. אז אנחנו שמחים להיות פה, ונשארים בעזרת השם. למה שנעשה הבחנה בינינו ובין הישראלים שגרים בדרום ויש להם בלגן, ונשב אנחנו בטוחים במרכז הארץ? אנחנו ישראלים כמו כולם, והחיים שלהם עכשיו הם גם החיים שלנו".
כעת משפחת סלם חשה ביתר שאת את ההטיה של התקשורת בצרפת. "בצרפת יש אנטישמיות ואנשים לא כל כך אוהבים את ישראל", אומר ליונל. "אנשים חושבים שישראל היא גוליית והפלסטינים הם דוד, וכולם רוצים להיות עם הקטן, עם דוד. אבל המציאות הפוכה. ידענו את זה גם בצרפת, בכל פעם שהיה בישראל בלגן ודיווחו בעיתונים ובטלוויזיה, עכשיו אנחנו רואים את זה בעיניים".
דבורה פרשר, מטפלת בהרפיה והיפנוזה במקצועה, עלתה עם בעלה מנדי וחמשת ילדיהם מריליאו־לה־פאפ, עיר קטנה ליד ליון. היא כבר הספיקה לנצל את משלח היד שלה כדי להתמודד עם השפעת המצב הביטחוני על ילדיה, וסייעה להם לעבור את רגעי החרדה. מנדי מסביר כי הם נמשכו לאווירה הרוחנית בעיר. "כשבוחרים מקום מגורים, אתה בוחר בטוב שבו וגם ברע, ברכה וקללה, ולוקח את שניהם", הוא אומר בפשטות. "יש פה אווירה של קדושה ושל תורה שלא מצאנו בעיר אחרת ובתי ספר טובים לילדים, ומצד שני גם אזעקות וטילים. בצרפת אולי היה רגוע יותר, אבל זה לא גורם לנו להתחרט. אנשים חיים עם זה כבר הרבה שנים, ואנחנו רק עכשיו התחלנו. יהיה בסדר".
לדברי טל אורה בן־שטרית, פרויקטורית עולים חדשים מצרפת מטעם 'קליטת קהילות ישראל' ועיריית נתיבות, העולים החדשים מקבלים ליווי וסיוע גם בכל הנוגע למצב הביטחוני.
"אחת השאלות הראשונות שעולות בתהליך הקליטה היא האם נתיבות קרובה לעזה ומה עם הרקטות", היא מספרת. "עד עכשיו היה לי קל יחסית להסביר, כי סיפרנו שכבר ארבע שנים מאז צוק איתן יש פה שקט. עכשיו זה אחרת, אבל אנחנו רואים שזה לא מונע מהם לבוא לכאן. הם רק רוצים לדעת אם יש תמיכה והדרכה. יש להם אידיאל ציוני שהערבים לא יכתיבו לנו איפה לגור. הם אומרים שיש אזעקות גם באשקלון, באשדוד ואפילו בתל־אביב. ובכל זאת אני מאמינה שעכשיו נופל להם האסימון באמת מה זה אומר לגור כאן. כשהם מגיעים לדירה אני מראה להם את הממ"ד, וכשראיתי שהמצב מתחמם עדכנתי אותם שהיו כמה אזעקות מסביב והזכרתי מה עושים בשעת אזעקה ולאחריה. בהמשך עדכנתי אותם בהנחיות שיצאו מפיקוד העורף, מה מותר לעשות ומה אסור".
המשפחות העולות נמצאות בקבוצת ווטסאפ משותפת, ובמשך הלילה המתוח הן עדכנו במצבן. "בהתחלה צחקנו שאפילו עזה מקבלת את פניהם בזיקוקים, אבל אחרי כמה אזעקות הם כבר היו עייפים והתחילו להילחץ ולשאול מה יהיה, ועדיין הייתה רוח טובה. גם באחת בלילה ובארבע בבוקר כולנו בדקנו בקבוצה שכולם בסדר. מי נלחץ, מי פחד ואיך הסתדרו עם הילדים".
אבקת קסם
דרומה ומערבה משם, בקיבוץ כרם־שלום הסמוך לגבול עזה־מצרים, נרשמה דווקא בתקופה זו – לראשונה זה שנים – מגמת הגירה חיובית. 12 משפחות חדשות נקלטו בימים אלו לחברות בקיבוץ, לצד 20 המשפחות הוותיקות במקום. בין היישובים שמהם עברו המשפחות אל הקיבוץ הקטן והמבודד, שהיה בעבר מעוז שמאל רדיקלי: קריית־ארבע, אלון־מורה, עלי ועוד. כחלק מתהליכי השינוי וההפרטה שעבר הקיבוץ, במטרה לצאת מהמשבר הכלכלי והחברתי שבו היה נתון – גם על רקע המצב הביטחוני – הוחלט לפני שנה שהקיבוץ ישנה את פניו ויהפוך לקיבוץ מעורב של אוכלוסייה דתית וחילונית. כעת, לאחר פרק הכנה ממושך בן שנה, הגיע המהלך לשלב המעשי.
משפחת פרץ למשל, החליפה את החיים בניר־ישראל, מושב פסטורלי ליד אשקלון, בקיבוץ שבלבו חומת בטון גבוהה. "היה לנו מדהים במושב, אבל חיפשנו משהו אחר שמשלב משמעות, קהילה ומעורבות בעשייה", מספרת ליאנה (42). למשפחה חמישה ילדים בגילי 7 עד 22, והם תמכו לדבריה במהלך.
"יש פה כמו אבקת קסם, מיד כשנכנסנו לקיבוץ הרגשתי את הקהילה המדהימה", משבחת ליאנה את ביתה החדש. "אנשים פה עוטפים אותנו. הנקלטים שבאו איתנו רוצים כמונו לעשות שינוי, לתרום ולהרים את כרם־שלום לכיוונים של התחדשות. יש לנו הרבה עבודה, וביום ראשון בעוד שבוע אנחנו מקיימים 'יום התחדשות', אחרי שבמשך שנים היה קושי להשקיע בתשתיות ובנראות של הקיבוץ. הקיבוץ עבר דברים לא פשוטים, ואנחנו עכשיו מתחילים מחדש. למשל, כל המדשאות יבשות, ואנחנו רוצים לראות ירוק בעיניים. צפויים להגיע לסייע מאות מתנדבים, בני מכינות וחיילים, ונשמח לשיתוף פעולה בתרומות ובהגעה".
ליאנה לא חוששת מהפערים בין המשפחות. "המשפחה שלי מעורבת בעצמה. שלוש מהבנות שלי דתיות ושומרות מצוות, ובעלי ואני לא. אז אם בתוך הבית זה אפשרי, גם בתוך הקיבוץ זה אפשרי. חיה ותן לחיות".
"אמנם הגענו קבוצת משפחות תורניות, אבל אנחנו לא גרעין תורני ולא בן דוד של גרעין תורני", מבהירה גאולה רבי, שעברה לפני כשבועיים לקיבוץ עם בעלה וחמשת ילדיהם. "אנחנו חברי קיבוץ לכל דבר, ובאמת באים לחיות יחד. אנחנו נישאר אנחנו והם יישארו הם, וזה בסדר גמור. כרגע אנחנו חווים את השמחה ואת החברות שמתרקמת פה". בני משפחת רבי כבר יצאו השבוע לטיול של שלושה ימים בצפון יחד עם משפחה ותיקה מהקיבוץ.
גאולה ודודי התגוררו במשך עשור מאז חתונתם בקריית־ארבע. "היה לנו חלום לגור בקיבוץ חילוני, אבל אמרנו לעצמנו אין סיכוי, מי ירצה אותנו, אנחנו דוסים. היינו בקשר עם כל מיני יישובים בעוטף עזה, עד שהחלטנו לפני שנתיים לעבור לנתיב־העשרה. ברגע האחרון התבטלה לנו הדירה שם ועברנו לשדרות, אבל היינו שם על מזוודות".
לדברי גאולה, שדרות התפתחה מאוד והחיים בה טובים ונוחים. "יש בתים יפים, חינוך טוב, המון חברים לילדים, ו־97 אחוז מהזמן רגוע מבחינה ביטחונית. חיפשנו קהילה ולא עיר, ואת היחד המיוחד של לחיות עם משפחות אחרות. בשנה שעברה הגיעו אלינו חבר'ה מכרם־שלום ששמעו שאנחנו מחפשים. באנו לבקר והתאהבנו. המרחק הרתיע אותנו, אבל הלב לא נתן לוותר על החלום". 
