שלושה ימים אחרי שמחת תורה. שדרות ריקה מתושביה, שפונו כולם באופן מסודר. רק קבוצה אחת של משפחות עדיין שם, מנותקת ממידע, לא דוברת את השפה, מסתגרת מאחורי דלתות נעולות מחשש שמחבלים אורבים ברחובות. זהו סיפורם של עולי אתיופיה מקהילת "שכן קרוב", שנותרו מאחור בעיר המדממת, ורק בעזרת חבריהם לקהילה הצליחו להיחלץ.
טואבץ' עמדה מול הדלת ולא העזה לפתוח אותה. בידה היא החזיקה את אמצעי ההגנה היחיד שמצאה: כלי ובו תבלין אתיופי חריף במיוחד. במשך יומיים היא הסתגרה בבית עם ארבעת ילדיה, שומעת בחוץ את הדי הירי וחוששת שבעוד רגע יגיעו המחבלים גם אליהם. מדי פעם היא שמעה נקישות בדלת, אך לא פתחה אותה לאיש. כעת היו הדפיקות עקשניות במיוחד, ונלוו אליהן קריאות "זו אני, חוי". אבל טואבץ' בכל זאת היססה. לבסוף פתחה בזהירות, ואכן מצאה מולה את חוי כהן, חברה ותיקה שאפשר לסמוך עליה. "מפנים את כל התושבים, מסוכן להישאר בבית", אמרה לה חוי.
זו הייתה ראשיתו של מסע ארוך ולא פשוט, שאת תחנתו האחרונה אנחנו רואים במלון "גני ירושלים" – משכנה הנוכחי של קהילת "שכן קרוב" משדרות. "הגעת לתיבת נוח", מקדמים את פניי היושבים בלובי, שהפך למקום מפגש משפחתי. כאן, בקומת הכניסה שאמורה בדרך כלל להיות נינוחה ושקטה, מקבלות האמהות את ילדיהן כשהם חוזרים בצהלה ממסגרות החינוך הזמניות. בלובי פועל גם "המשרד" של המפונים, שנראה כמו חדר צוות הדרכה בבני עקיבא, עם חומרי יצירה, דפי ציור, עמדות מחשב ושולחנות עבודה. יש כאן גם לוח זמנים מסודר ומפורט, שמשווה לאירוע כולו אווירה של מחנה קיץ.
קהילת שכן קרוב מורכבת ברובה מעולים חדשים שהגיעו ארצה מאתיופיה בשנים האחרונות, ולצידם גם כמה משפחות ישראליות ותיקות. העולים כבר הספיקו לחוות סבבי לחימה קצרים, שהסתכמו בכמה ימים של הפצצות מן האוויר על עזה ואזעקות צבע אדום בעוטף, אך מציאות של מלחמה נרחבת לא הייתה מוכרת להם. "מה שקרה בשמחת תורה היה מפחיד", מספר לנו מספנט גואלו, תושב שכונת נווה־אשכול, שעלה ארצה לפני שש שנים עם חמשת ילדיו. "הייתי בבית עם הילדים, ושמענו אזעקות אחת אחרי השנייה. אשתי והבת שלי לא היו אז בבית. לקחתי את הקטנים עליי והכנסתי אותם לממ"ד. בין לבין הבנתי שהפיצוצים הם לא רק מהרקטות, אלא יש יריות ממש ליד הבית".
כעבור דקות אחדות הוא גם ראה במו עיניו את מקור הירי הרצחני. "הטלפון שלי צלצל. אני לא עונה בשבת, אבל אחרי שראיתי שיש עוד ועוד שיחות, הבנתי שהמצב חריג והחלטתי לענות. זו הייתה הבת של השכן שלי מוריס, שגר מתחתיי. היא ביקשה ממני בבכי ובפחד שאלך לראות מה איתו, כי הוא לא עונה לה, והיא שמעה שיש מחבלים ברחובות. ירדתי לדירה שלו, דפקתי בדלת אבל לא הייתה תשובה. הלכתי לכיוון בית הכנסת שנמצא במקלט ליד הבניין, אבל גם שם היה סגור. כשהלכתי ברחוב נסעה לידי ניידת משטרה, אבל לא היו בה שוטרים אלא מחבלים". המחבלים שראה מספנט הם שרצחו באותו בוקר קבוצה של מטיילים מבוגרים, שישבו בתחנת אוטובוס.
"שכן קרוב" הוא שמה של העמותה שחוי כהן מנהלת בשדרות, בשותפות עם העירייה והיחידה הקהילתית. מטרת העמותה היא להעמיק את ההיכרות והקשרים בין עולי אתיופיה ובין החברה הישראלית הכללית כבר מהימים הראשונים שלאחר העלייה. קשרים שנרקמו בדרך זו הם שאפשרו לעשרות עולים להתגבר על החששות ולצאת מבתיהם בעיר החבולה למקום מבטחים.
יקי, איש נדל"ן בעיסוקו: "קיבלנו הרבה עזרה, אבל היינו צריכים לתווך לגורמי הסיוע את המצב. התחברתי לנתנאל סרוסי מעיריית שדרות ואמרתי לו שאנחנו צריכים אוטובוס שייקח אותנו. הוא שאל 'למה אוטובוס? כל המפונים מתניידים בכלי רכב פרטיים'. אמרתי לו שהמצב אצלנו הוא לא כמו של רוב התושבים בעיר".
לכתבה המלאה כפי שהתפרסמה במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
