שמחת תורה
אנחנו רגילים לסבבים, אבל התעוררנו בבוקר לרעש מאוד חריג. היה לנו נס גדול בכפר־מימון. כיתת הכוננות זיהתה מחבלים מבארי ועלומים שהתקרבו מהשדות הסמוכים. מסוק היסעור שחטף פגיעה של טיל, נחת נחיתת חירום ממש מאחורי הבית שלי, והחיילים שירדו מהמסוק ניהלו קרב נגד 60־70 מחבלים שהיו בדרך אלינו. כל הזמן שמענו את הירי. כמובן שלא היו הקפות ואפילו לא ארוחת חג. אלה היו שעות קשות של פחד וטראומה גדולה, אבל גם נס גדול.
שגרת מלחמה
בשבועיים הראשונים לא היה לי מצב רוח לעשות משהו. הייתי בהלם ובאבל. בהמשך הבנתי שאני לא רוצה להוציא את העובדות שלי לחל"ת, ושצריך לשלם להן. התארחנו שלושה שבועות בקניון במודיעין, והמכירות שם נתנו לנו קצת אוויר כדי לשלם משכורות. מהרגע שהתחילה הפסקת האש, והחזירו את נתיבות לשגרה החלטתי שאני פותחת את החנות. היה לי חשוב לשדר שהחנות פתוחה. אני עושה את הנסיעות מהמלון בירושלים לנתיבות, וזה לא קל.יש ביקוש. במצב רגיל החנות עובדת ואנשים באים מכל האזור. כרגע האזור די מפונה, אז זה קצת יותר מאתגר. לאחרונה התחילו לחזור האירועים, ואנשים באים כי הם מחפשים לבוש חגיגי. עולם האונליין אומנם קוסם, אבל אני מאוד מאמינה בלמדוד. יש לנו תופרת במקום שיכולה להתאים את הבגד בדיוק ללקוחה.
פרידה
יש יותר מדי אנשים שנפרדנו מהם במלחמה. נעמי שטרית הייתה המאמנת האהובה והנערצת של הבנות שלי בחדר כושר. היא יצאה לריצת בוקר ולא חזרה.אדם יקר נוסף הוא אוהד כהן, שמכונה בודי. הוא לוחם שלדג שהיה אחד הלוחמים הראשונים שהגיעו לבארי ונפל שם בהגנה על הקיבוץ. הוא חבר טוב של הבת שלי נועה, היא משרתת בשלדג, ואיבדה הרבה חברים משם. אוהד ז"ל עזר לנו בשיטפון האחרון שהיה בדרום. היינו בדרך לאילת בחול המועד פסח. כשתפס אותנו השיטפון נועה התקשרה אליו, והוא בא עם הג'יפ שלו לחלץ אותנו. הוא אירח אותנו בבית שלו במושב עידן. הוא וההורים שלו פתחו את הבית והלב שלהם.
אופטימיות
באופן כללי אני בחורה אופטימית. אני מאוד מאמינה בלעשות. העסק שלי הוא לשמח נשים. להיות חלק בשמחות שלהן זו זכות. יש לי לקוחה קבועה שמגיעה ממש מרחוק לחנות. היא הגיעה במיוחד לדוכן במודיעין, עם עוגה לשבת שהיא אפתה לי ועליה הלוגו של החנות. היא אמרה שאני זוכה לקחת חלק בשמחות שלה, ושהיא הייתה חייבת לבוא ולשמח אותי עכשיו.
