בבית המדרש של המרכז האקדמי לב בירושלים התקיימה אתמול (ב') עצרת תפילה והתעוררות לחזרתם בשלום של החטופים וחיילי צה"ל, לעילוי נשמת הנרצחים והנופלים ולהחלמתם המהירה של כל הפצועים. בעצרת, שנערכה כחלק מפתיחת שנת הלימודים האקדמית במרכז, השתתפו הרב דורון פרץ, יו"ר המזרחי העולמי אשר בנו דניאל בין החטופים בעזה, והרב מנחם קלמנזון, ששכל את אחיו אלחנן הי"ד בעת שהשניים חילצו אזרחים מקיבוץ בארי בשבת השחורה.
הרב דורון פרץ, שבנו יהונתן נפצע בלחימה בעזה ובנו דניאל מוגדר כחטוף, פתח את דבריו ואמר: "כל 78 הימים שהמשפחה שלי וכל עם ישראל עוברים, מסתכמות במילים 'גם וגם'. שני הבנים שלי, קצינים בצה"ל, נפצעו ביום הראשון של הקרבות. יונתן, הבכור שלנו יצא מהבית כמאורס וזכה להתחתן עשרה ימים אחרי שהתחילה הלחימה כשהוא פצוע ברגלו. הבן השני שלנו, קצין בשריון, היה באותה שבת עם הצוות שלו בנחל עוז והוגדר כ-'מנותק קשר' בהתחלה, וכחטוף פצוע כבר 78 ימים".
Video: צילום: אסף קליין, רואים את הקולות
"בחתונה של בני הבנתי שהנפש היהודית יכולה להכיל גם דאגה וחרדה עמוקה וגם שמחה וחדווה. נוכחותו של דניאל היתה מאוד חסרה, ויחד עם זאת הצלחנו לשמוח ולרקוד בצורה בלתי רגילה. אפשר גם וגם, למרות שקשה", הוסיף הרב פרץ ודיבר על המצב במדינה: "גם במשפחה הלאומית שלנו אנחנו מתקשים להכיל שיש 'גם וגם'. חמש שנים שאנחנו עסוקים באמירות של 'או או', אבל אולי אפשר גם וגם?"
הרב פרץ סיפר כי כל הזמן מנסים לדחוק אותו לפינה עם השאלה: מה יותר חשוב, לשחרר את החטופים או למגר את החמאס? "אני תמיד עונה שאפשר גם וגם. אפשר להחזיק בדעה שחייבים לשחרר את החטופים וגם לנהל מלחמה שתמגר את הרוע הזה כדי שלא תהיה עוד סכנה כזו למדינת ישראל". לסיום הוא אמר: "אני לא מקנא במקבלי ההחלטות, ואני בטוח שהם לא מקנאים בנו. צריך לתת להם לקבל את ההחלטות הקשות, כי רק להם יש את כל הנתונים. כאבא אני רוצה להפוך עולמות כדי להחזיר את הבן שלי, אבל אני מבין שמקבלי ההחלטות צריכים לקבל החלטות של 'גם וגם'".
הרב מנחם קלמנזון, ששכל את אחיו אלחנן כשחילצו יחד אזרחים מקיבוץ בארי, סיפר על בוקר שמחת תורה: "בעודי יורד ממשמרת בעתניאל, קיבלתי הודעה קצרה מאחי אלחנן עם ארבע מילים – 'אני אורז ויורד לדרום'. כששאלתי אותו מה אנחנו הולכים לעשות שם הוא ענה לי 'יעילות. לחפש במה אפשר לעזור שם'. אלחנן היה אבא מאוד מסור ובעל מעריץ של אשתו, הוא לא חיפש הרואיזם וגבורה. לפני שנכנסנו לעוטף עזה הוא אמר שהוא לא רוצה להיכנס לתופת הזאת, אבל זה היה כורח המציאות. יצאנו ונכנסנו, פינינו פצועים והרוגים, חילצנו אנשים מתוך בתים שעלו באש. פחדנו, אבל ידענו מה הסיבה שבשבילה נכנסנו לבארי".
"היום בבוקר קמתי כמו כולם לרשימת הנופלים הארוכה בזמן שאני בשמירה, כבן משפחה שכולה כפול ארבע, כאח ובן דוד ללוחמים וכר"מ בישיבה – אתה מפחד מהרשימות האלה. אבל מדינת ישראל, שהייתה במצב של מחלה גדולה – במשך 18 שנים נתנו לאזרחים להיות בחזית ולספוג קסאמים ורקטות כשהחיילים מאחורה בבסיסים, הופכת להיות בריאה. סוף סוף החיילים בחזית, כך מתנהגת חברה בריאה וחזקה, שרוצה חיים".
לדבריו, "במדינת ישראל יש עכשיו פחות לוחמים ממה שהיה בשמיני עצרת, אבל מנשבת בה רוח אחרת שלא היתה כאן שנים. אפשר לנהל מחלוקת מתוך רצון להכרעה, ואפשר לנהל מחלוקת כמו בני זוג, מתוך מטרה שנמשיך לאהוב אחד את השני. כשיודעים שבסוף המריבה חייבים לחזור לאהוב ולחיות יחד אז הכל ברור. לשם עם ישראל הולך עכשיו, לאט לאט אנחנו הופכים להיות חברה יותר בריאה".
הרב קלמנזון הקריא בדמעות קטע מדברים שכתב אלחנן אחיו: "האמנתי בדרך, האמנתי בשוב עמנו לארצו… אם אמות כחלל במלחמה על הארץ, שיזכרו ויזכירו שאין מדובר בעוד מלחמה או אינתיפאדה, מדובר באותה מלחמה ארוכה על ארצנו ועל זהות עמנו הנמשכת כבר 150 שנה. רציתי וניסיתי להיות אדם, להיות יהודי".
לאחר מכן שיתף קלמנזון כי "הכאב הוא עצום ויומיומי. אין נסיעה שאני לא בוכה בה, אין שמירה שאני לא מתגעגע לאחי שהיה 'מר ביטחון' בשבילנו, במיוחד בזמנים כאלה, ולפדיה מרק שהיה מאוד קשור לאלחנן. אבל שניהם ידעו שעם ישראל שווה את זה, שיש לנו משימה. הלאומיות היא לא חלק חיצוני לנו, אלא חלק מאיתנו, ולכן אני מרגיש הכרת תודה לאחי שזיכה אותי להיות חלק מהצלת 100 נפשות".
"אנחנו מתחילים היום את השנה לא בגלל ששכחנו את החיילים שלנו, אלא להפך" אמר בפתיחת העצרת הרב אמנון חדרי, ראש בית המדרש בקמפוס לב. "הרשעה רוצה שנעצור, שלא נתפקד, שלא נקים פה מלכות, שלא תקום פה מדינה, שלא יהיה פה מדע כמו שצריך – זה ניצחון בשבילה. אנחנו פותחים את השנה בגללכם, בזכות אלה שנלחמים ומנצחים. ובסייעתא דשמיא גם אתם תצליחו להגיע ליעדים שהצבתם לכם".
הרב יוסף צבי רימון, ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב השתתף גם הוא בעצרת ואמר: "אנחנו פותחים סמסטר בשעה שחלק מהסטודנטים לוחמים בשטח. את החליפה שלי אני לא מוריד ממני כי היא חליפה קדושה, שחיבקתי איתה אלפי חיילים שביקרתי בצפון ובדרום, חלקם סטודנטים שלנו. שאלתי את עצמי לא מעט האם זה מתאים לפתוח עכשיו סמסטר, ואז הגיע אליי לוחם שיצא מתוך הקרבות הקשים בעזה ואמר לי: 'כשאני רואה שאתם מצליחים לחיות כרגיל אני יודע שאתם מבצעים את המשימה כמו שצריך, זה מה שמחזיק אותנו בעזה'. חלק מהניצחון שלנו הוא המשך החיים. החיילים שלנו מאירים על ידי מיגור הרשעה, ואנחנו מפיצים אור על ידי לימוד תורה וחיים של קדושה וארץ ישראל".
