במכון הישראלי לדמוקרטיה קיימו הערב (ב') כנס בעיצומה של המלחמה, שעסק בנושא "ממלכתיות, הדתה, וטקסי כניסה לקרב". הכנס התמקד ביהדות בצבא, ובמהלכו התקיימו חילופי דברים בין אל"מ במיל' יעל הס, מנהלת מכון מנדל, לבין אלוף במיל' גרשון הכהן, שטען במהלך הדיון כי "יש מקומות שאדם זקוק לאיש אלוהים".
"נקודת המוצא שלי לחיים היא שאין כללים ועקרונות", פתח הכהן. "אני עם בן גוריון, שאמר שהדת היהודית היא דת לאומית ובה נספגו כל התכנים עד היום, בין הצד הלאומי לצד הדתי. למה זה משמעותי? כשבן גוריון היה מחויב לקיבוץ גלויות הוא הביא את זה כציווי דתי, ואפילו ציטט גם את הגמרא".
הכהן ציין נתונים המבוססים על עקומת גאוס, לפיהם כ-10% מהיהודים בארץ מוגדרים דתיים מובהקים, 10% חילונים מובהקים, ובתווך עומדים ה-80% הנותרים. "השאלה המתבקשת היא למי משתייכים רוב השמונים אחוזים? לצד הימני של הדתיים המובהקים או לצד השמאלי החילוניים המובהקים? מכיוון שאנחנו קובעים מי הוא דתי על פי בני ברק, אז בן גוריון לא נחשב דתי ואני לא נחשב דתי וכך גם רוב החיילים שבאים לטקסים וששואלים אותם "למה אתה מגיע, אתה לא דתי. בטקסים בצבא אף אחד לא בא מכפייה".
בטקס, הכהן שטח את משנתו בנוגע לחיבור ליהדות. "מי מאשר לחייל לא להתגלח בספירת העומר? הרב. אבל כשמגיע חייל רגיל לרב ומבקש ממנו את פטור הגילוח לצורך תקופת העומר, הרב יגיד לו: 'אבל אתה נוסע בשבת אני לא אתן לך'. בעיניים של הרב יש פרוצדורות שהוא חייב לעמוד בהן, אבל בתפיסה שלי, מורשת אבותיו היא שהעומר זה דבר שדרכו אנחנו מתחברים ליהדות, זה פתוח. שאל אותי אל"מ מסוים היום: 'תגיד, אתה הולך לבית כנסת?', אני אומר לו 'בטח'. 'אתה מניח תפילין?', אני אומר לו: 'בטח, כל יום'. הוא אומר לי: 'גם אני'.
"אז אמרתי לו: 'תבין מה קורה לך, אתה קודם כל מברר איתי אם אני מניח, ואז אתה יוצא מהארון, בוא נעשה מצעד גאווה למניחי תפילין'. סיפרתי את זה לאיציק מרדכי, שסיפר לי שלא היה יום מאז הבר מצווה שלו – שבו לא הניח תפילין. אני מכיר המון אנשים, כולל פרופסורים, שהם מניחי תפילין. אבל שמים את זה בצד כי יש תפיסה שאם אתה איש מדע, אז אתה לא בכיוון להיות נאור מבחינה דתית, שכן אתה עוסק בפרקטיות אחרות".
בסיום הכנס, הכהן נשאל האם החיילים של היום שונים ביחס הקרבה שלהם ליהדות מהדור הקודם: "הבן שלי לומד בבית ספר תל אביבי לא דתי, וכשבני הכיתה שלו הגיעו לים במכמורת – הם הצטרפו למניין סליחות שהיה שם. היום נער דתי יכול גם ללכת למסיבת הנובה בה היו גם חבר'ה מיהודה שומרון שנהרגו – רק מעותניאל נהרגו שני אחים. הם לא עושים חשבונות מאיפה באה החוויה הזו, מה היא מסמלת. זה מדבר אל ליבם, אין בהם חרדות ואין להם גם קושי בשאלה מי אני באמת, תפיסת הזהות שלהם מאד פתוחה".
אל"מ במיל' יעל הס, אמרה כי היא לא מקבלת את החלוקה של הכהן. "יש הרבה מאד אנשים שחיים חיים חילוניים, זה לא סותר יהודיים. מבחינתי מדינת ישראל ותפיסת עולם שעליה קמה המדינה התייחסה לעולם תרבותי מאד עמוק. הציונות הצליחה לייצר משהו חדש, לקחת את העולם היהודי והעולם החילוני לייצר יהדות תרבותית. כשהקמנו את המדינה וכתבנו את מגילת העצמאות, זה מסמך שרואה יהדות, דמוקרטיה, ציונות במובנים תרבותיים עמוקים".
בנוסף, הס ביקרה את מוסד הרבנות הצבאית במהלך הכנס: "בצה"ל הפרשנות ליהדות היא פרשנות חרד"לית כמעט הר-המורית. היום בצה"ל, אחרי שלושים שנה, יש תשובה אחת של מה זה להיות יהודי בהתנהלות היומיומית. כשהרבנות הצבאית התחילה לקבל מקום חינוכי, מה שקרה זה שכל מערך הרבנות התחיל להיות אקטיבי".
בשלב הזה התפתח עימות בין הס להכהן. "צריך רב כדי להתקין מזוזות וככה יצאנו לדרך", קבעה הס. על כך התרעם הכהן "הרב גורן וסבא שלי, שהקים את הרבנות הצבאית, לא תפסו את זה ככה". הס השיבה: "לסבא שלך וגם לרב גורן לא היה מערך רבנות כמו שיש היום, שבנו אותו ככזה שהוא לחלוטין חרד"לי. צה"ל החליט שהוא רוצה להוציא גורמים מהצבא, בהם גורמים ליברליים, ולכאורה עשה הפרדת כוחות. אבל בו בזמן הוא הכניס מערך מטורף של רבנים מסוג אחד, שעם הזמן הפכו לגורם משמעותי מחנך בתוך הצבא, זאת בעיה".
בהמשך, קבלה הס על עובדת אזכור מצוות השמדת עמלק בדף מפקדים: "כשאנחנו מדברים על עמלק במלחמה הזאת, יש לדבר הזה משמעות אופרטיבית. כשחייל מקבל דף מפקד שמציין את עמלק – יש לזה משמעויות מידיות בתקופה הנוכחית. זה לא ענין של סגנון, זה עניין שהמערכת הצבאית משנה את פניה".
