דיוויד ליט היה מרוצה במוצאי השבת ההיא, במארס 2013. הנאום שנשא ברק אובמה בפני "מועדון גרידירון", ארגון העיתונאים הוותיק ביותר בוושינגטון, עבר מצוין – וליט, שהיה ממונה על המילים ככותב ראשי, אהב גם את ההגשה של הנשיא. הבדיחות עשו את העבודה, הקהל מחא כפיים פעמים רבות וממושכות, ובסך הכול החיים נראו יפים לכותב הנאומים היהודי שהיה אז רק בן 26, מהצעירים ביותר שמילאו תפקיד כזה אי פעם בבית הלבן.
כעבור יומיים בלבד התהפכה הקערה. בגלל מילה אחת נידחת בנאום ארוך התעוררה שערורייה דיפלומטית בינלאומית, והבית הלבן נאלץ להתנצל. מי שכתב את המילה, גם במקרה הזה, היה ליט. לקראת סוף הנאום, בקטע זניח למדי המשבח את מוסד העיתונות וחופש הביטוי, כתב ליט שעיתונאים מסביב לעולם "סיכנו הכול כדי להביא לנו סיפורים ממקומות כמו סוריה וקניה, סיפורים שמוכרחים לספר". את סוריה הכניס ליט לטקסט בתור מדינה שכבר אז הייתה נתונה במלחמת אזרחים, ושאכן סיפקה סיפורים עיתונאיים חשובים. את קניה, ובכן, הוא הכניס כי חשב שהמילה תישמע טוב לצד סוריה.
הקנייתים פחות התחברו. העיתון החשוב בניירובי, "דיילי ניישן", יצא בכותרת "קניה אינה מקום בטוח לעיתונאים זרים, אומר אובמה". אומה של למעלה מ־45 מיליון אזרחים כעסה אז במשך כמה ימים על אמריקה, עד להתנצלות הרשמית מפי דובר הבית הלבן.
זה אחד הסיפורים המופיעים בספרו של דיוויד ליט, "תודה, אובמה", המתאר את חמש שנות עבודתו בצוות כתיבת הנאומים של האיש החזק והחשוב בעולם. "ברוב מקומות העבודה, טעות שלך תפגע לכל היותר בכמה אנשים סביבך", אומר לי ליט בריאיון שמתקיים בניו־יורק, זמן קצר לאחר צאת הספר לאור. "בבית הלבן כל טעות יכולה לגרום למשבר בינלאומי. הכול קורה באינטנסיביות רבה יותר.
האמת היא שלהעביר יום בבית הלבן בלי לעשות פשלה בממדים עצומים, זו משימה קשה הרבה יותר משחושבים. אנשים נוטים להעריך הברקות והפגנת חוכמה, כמו אלו שרואים בסדרות טלוויזיה דוגמת 'הבית הלבן', אבל מה שבאמת חשוב הן יכולת ביצוע וירידה לפרטים".
איפה הילד
ליט נולד ב־1987 למשפחה יהודית מסורתית באפר־ווסט־סייד במנהטן. הוא למד בבתי הספר הטובים ביותר בעיר, כולל לימוד עברית לאורך שמונה שנים, מה שעזר לו בעבודתו בבית הלבן. בהמשך למד היסטוריה באוניברסיטת ייל. לדבריו, אף פעם לא חשב ללכת לפוליטיקה. "זה בהחלט לא עמד על סדר היום שלי. הייתי בוגר קולג' שרצה לעשות קומדיה. מגיל 15 הופעתי בסטנדאפ, והיה ברור לי שאמצא את עצמי עוסק בהומור".
ב־8 בינואר 2008 השתנו חייו. "שמעתי את נאומו המפורסם של ברק אובמה, נאום ה'כן, אנחנו יכולים', שלמעשה פתח את מערכת הבחירות לנשיאות. שלושים שניות הספיקו. הפכתי לאדם אחר. הציניות שהייתי שקוע בה נעלמה, ואמרתי לעצמי שאני חייב לקחת ולו חלק קטן בדבר הגדול הזה. אז נסעתי לאוהיו כמארגן מתנדבי שטח, שמדבר עם מתנדבים וגם דופק על דלתות בוחרים".
אחרי שאובמה נבחר לנשיאות עבר ליט לוושינגטון הבירה, רק כדי להיות קרוב למרכז העניינים. "אמנם עברתי לשם, אבל לא היה לי מסלול מסוים שחשבתי עליו. כמעט במקרה קיבלתי עבודה בחברה במגזר הפרטי שבין השאר עוסקת גם בכתיבת נאומים. שם הכרתי דרך חבר של חבר את ולרי ג'ארט, העוזרת של הנשיא, וכך נכנסתי לאט־לאט לעניינים. אני לא חושב שאפשר להגיע לתפקיד כזה בלי הרבה מזל. לא האמנתי שמשהו כזה יקרה לי".
משימת הכתיבה הראשונה של ליט בממשל האמריקני הייתה רשומה שכתב לבלוג של ג'ון קרי, מזכיר המדינה דאז. "זה לא היה מצחיק בכלל", משחזר ליט. "משהו על ההתחממות הגלובלית, אבל זו הייתה ההזדמנות שלי ועטתי עליה. ישבתי על הטקסט במשך כל סוף השבוע, והם אהבו את התוצאה".
ספרו של ליט זורם ומהנה לקריאה – במידה רבה משום שהכותב לא מסתיר בו את כישלונותיו. המקרה של סוריה וקניה הוא רק אחד מהם, אולי הגדול שבהם, אבל בדרך היו גם נאומים רבים שליט כתב ושוכתבו לחלוטין בידי כותבים בכירים ממנו, או כתיבה לאנשי סגל שאיש לא באמת מתעניין בנאומיהם, וגם חיבור ברכות יום הולדת ודברים שנישאו בשאר אירועים זניחים שהכותבים הוותיקים פשוט לא היו מעוניינים להתעסק בהם.
"מראש רציתי לכתוב ספר שמתאר יותר כישלונות מהצלחות", הוא מסביר, "כי ספר זיכרונות מלא בהצלחות זה קלישאתי. כן, פישלתי לא פעם, ואני יודע לומר לעצמי שזה לא משום שלא התאמצתי מספיק, אלא כי התחלתי את הכתיבה בכיוון שגוי ולא תיקנתי את עצמי מספיק מהר. בכלל, מהר מאוד למדתי שבבית הלבן אתה צריך גם לייצר לעצמך את המטרות, וגם לומר לעצמך כל הכבוד שהשגת אותן. לאנשים שעובדים איתך אין זמן לעצור כדי להגיד לך תודה. אתה חייב ללמוד להאמין בעצמך".
מה היה הטקסט הראשון שכתבת עבור הנשיא עצמו?
"זה היה נאום קצר ולא באמת חשוב שהוא נשא בפוארטו־ריקו. אבל הפעם הראשונה שבה פגשתי אותו הייתה כשכתבתי משהו שגרתי לברכת חג ההודיה המסורתית של הנשיא – סרטון וידאו שבו הוא מברך את אמריקה. הלכתי לחדר שהוא מצולם בו כדי לראות שהטקסט נכון אחרי הגהה, ואז, רגע לפני שאובמה התחיל לדבר, אחת מהעוזרות הבכירות אמרה לו 'הנשיא, זה דיוויד, וזה הווידאו הראשון שהוא כתב לך'. אובמה הסתכל לכיווני ואמר 'הו, מה קורה, דיוויד?'. עד היום אין לי מושג מה עניתי לו. רק מאוחר יותר הגעתי למצב שאני פוגש את הנשיא ולא חוטף בלק־אאוט. אני מחשיב זאת כהישג גדול, וזה ממש לא קרה בפעם הראשונה.
"יש הרבה אנשים כמוני שלא זוכרים מה הם ענו לנשיא בפעם הראשונה שדיבר אליהם, כולל בכירים ומפורסמים. אתה לא באמת מכין את עצמך ליום שבו תנהל סמול־טוק עם האדם שנושא את התואר הזה, נשיא ארצות הברית. ואני חייב לציין שאובמה היה מודע לכך כל הזמן, ולא שכח לרגע מה אנשים מהשורה חווים כשהם פוגשים אותו. הוא הקפיד ליצור אווירה נעימה ורגועה, לשאול כל הזמן אם הכול בסדר. זה לא מובן מאליו".
איך מרגיש ילדון בן 25 שמתעסק בהומור פוליטי ופתאום עובד בבניין המשרדים החשוב בעולם?
"בפעמים הראשונות לא האמנתי שהשומרים נותנים לי להיכנס. מה לי ולמקום החשוב הזה. אבל מדהים עד כמה מהר אתה מתרגל לכל דבר, טוב או רע. אחד הדברים שלמדתי בבית הלבן הוא שאסור לך אף פעם לשכוח עד כמה זה מיוחד לעבוד שם, אבל אם זה הדבר היחיד שתחשוב עליו, פשוט לא תצליח לעבוד. טוב שזה מקום אינטנסיבי כל כך, שאין זמן לנוח על זרי הדפנה ותמיד מתקדמים לשלב הבא, לאירוע הבא. לכן גם כתבתי את הספר, כהזדמנות לעצור קצת ולאסוף את הזיכרונות. אז כן, בשלב מסוים אתה מבין שזו העבודה שלך, שזה המשרד שלך, ושיש פה קפיטריה כמו בכל בניין משרדים, ומגישים בה את ארוחת הבוקר האהובה עליך".
בספר אתה כותב גם על חדר השירותים האהוב עליך בבית הלבן.
"חדרי שירותים הם מוסד חשוב, ובבית הלבן יש הרבה כאלה. לקח לי זמן להבין שאני מחבב יותר את אלה שצמודים לספרייה. אני חושש שטראמפ כבר כיסה הכול בזהב, אבל בתקופתי הכול היה ספון עץ, משרה אווירה חמימה. לא יכולתי שלא לחשוב על האנשים, חלקם אבות האומה, שאולי השתמשו ממש בשירותים האלה. לצערי רוב הזמן לא עבדנו ממש בבית הלבן אלא בבניין ממשלתי מעבר לפינת הרחוב. הוא רחוק מלהיות מפואר, וכך גם השירותים שבו".
מדברים מהקישקע
צוות הכותבים של הבית הלבן גדול ורחב, והסיכוי של ליט הצעיר להפוך לאחד מבכיריו נראה קלוש כשנכנס לתפקיד. ליהדות שלו היה תפקיד מכריע בקידומו. הנושא עלה בדצמבר 2011, לקראת נאום של אובמה בפני איחוד רבני הקהילות הרפורמיות. היהדות הרפורמית אמנם תמכה בנשיא הדמוקרטי באופן כמעט גורף, אבל הדי העימות המתמשך בין אובמה לראש ממשלת ישראל החלו לתת את אותותיהם גם בקרבה. ג'רוד ברנשטיין, שמונה זמן קצר לפני כן לאחראי על הקשר של הנשיא עם הקהילה היהודית, אמר לאנשיו של אובמה שהרבנים צריכים לשמוע אותו "מדבר מהקישקע". ולמי יש קישקע בצוות, אם לא לדיוויד ליט?
הכותב הצעיר נקרא לדגל. "לקחתי זאת ברצינות", הוא מתאר בספר. "דיברתי עם רבנים, הכנסתי קטע מפרשת השבוע. היועצים הבכירים הכניסו קטע חם על מדינת ישראל וציטוט מהרב אברהם יהושע השל". הנאום היה מושלם מבחינת האפקט שרצה אובמה להשיג, וכך עלתה קרנו של ליט והוא החל להשתתף בכתיבתם של יותר ויותר נאומים חשובים, במיוחד כשאלה נועדו לאירועים יהודיים.
"מבחינה אחת זה היה קל", אומר ליט, "כי ינקתי את החומרים האלה מילדות ואני שוחה בהם. מצד שני, מסיבות החנוכה של אובמה הפכו לפופולריות כל כך, שנערכו שתיים כאלה בכל שנה. אני זוכר שאמרתי לעצמי: הכנסתי כבר את כל מה שאפשר לנאום חנוכה מספר אחת, מה נשאר לי לנאום חנוכה מספר שתיים?"
באחד המקרים כתב ליט לאובמה ברכה לרגל הפסח. "במקום לכתוב 'שיהיה לכם חג שמח' באנגלית, התעקשתי משום מה ששתי המילים האחרונות יהיו בעברית. בשתיהן קיימת האות חי"ת, שכידוע קשה מאוד להגייה בפי מי שלא למד להגותה נכון בילדות. הנשיא בדיוק חזר ממסע כלשהו בחו"ל והיה עייף מאוד. זה היה יום שישי, וכולם רק רצו לסיים את שבוע העבודה וללכת הביתה. אובמה נכנס זעוף לחדר ואמר בחדות – 'נעשה את זה בטייק אחד'. כל הטקסט עבר בסדר גמור, אבל את המילים 'חג שמח' הוא אמר בצורה משונה ולא נכונה. לא הייתה לי ברירה. אמרתי לו – 'אדוני הנשיא, אנחנו צריכים לעשות זאת שוב'. הוא ציית וצילמנו טייק נוסף, שגם הוא לא היה בסדר. יושב מנהיג העולם החופשי, מת ללכת הביתה לנוח, ויהודי בן 25 מצווה עליו לומר שוב ושוב 'חג שמח' בעברית. בסוף הצלחנו".
לאורך כל הספר מורגשות דעותיו הליברליות של ליט, וגם אהבתו והערצתו לנשיא אובמה ניכרות באופן שאינו משתמע לשתי פנים. בסוף הספר הוא אף כותב על "סכנת טראמפ". לכן מעניין במיוחד לשמוע את עמדתו בנוגע ליחסיו של אובמה עם ישראל. אני מחזיר את ליט אל אחד מסיפוריו – איך בנאום הברכה לפסח שילב משפט מההגדה, "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", אך אובמה טען שזהו "דאונר", קטע שעשוי לעורר רגשות פחות נעימים, ושִׁכתב את האמרה ל"שבכל דור ודור מנסים להרע לנו". זו דוגמה מצוינת לתרבות התקינות הפוליטית שפשתה בשמאל האמריקני, אני אומר לליט: הניסיון להיות ליברלי ונאור, אפילו בכוח, מביא על הדרך
לשכתוב ההיסטוריה. האם ייתכן שזה היה אחד הגורמים למתח בין אובמה למדינת ישראל ולראש ממשלתה?
"תראה, הנשיא שמר על המסר, אבל שינה טיפה כדי שלא יישמע פסימי", מסביר ליט. "זה מי שהוא. אני גם לא בטוח שהוא ידע שזה ציטוט מההגדה, ולכן השכתוב מבחינתו לא היה של טקסט קדום, אלא של משפט שחיבר כותב נאומים. צריך לזכור שהנאומים האלה היו מכוונים לקהילה היהודית בארצות הברית. לא כתבתי נאומים שמיועדים לאוזניים ישראליות – שאגב, גם בהם אובמה השמיע הצהרות ברורות לגבי חשיבות מערכת היחסים בין המדינות. קשה לי להגיב על הקשרים שהיו לו עם ממשלת ישראל והעם בישראל, כי לא התעסקתי בנושאים הללו. אני יכול לומר שבניגוד לאמונה הרווחת שלפיה תושבי ישראל לא סבלו את אובמה באופן גורף, יש סקרים מ־2014 שמראים ש־70 אחוז מהישראלים סבורים שאובמה יעשה את הדבר הנכון כדי לשמור על ביטחון ישראל. ב־2015 זה היה חצי־חצי. כך שאני לא בטוח בהכרח בנכונותה של נקודת המוצא שאומרת שהישראלים לא אהדו את אובמה".
לקראת חגי תשרי השנה כתבת במגזין "פורוורד" מאמר שמביע חשש מטראמפ. אתה באמת חושב שהוא אנטישמי?
"אני לא פוחד אישית, אבל יש היום באמריקה הרבה קולות אנטישמיים שהיינו בטוחים שהם נחלת העבר. מצעדים ניאו־נאציים ברחובות, ונשיא שאומר עליהם שחלקם אנשים טובים מאוד – זה רחוק ממה שרובנו דמיינו שיכול לקרות. לדעתי יש היום אנשים שמסוגלים לעשות דברים נוראיים כי הם חושבים שהנשיא תומך בהם. הוא מקבל תמיכה מאנשי 'העליונות הלבנה', וזה מאוד מסוכן. יש לאנטישמים היום תחושה שהם יכולים לבטא את עצמם. בינתיים הם מתבטאים בגרפיטי ובטוויטר, אבל זה עלול להוביל לדברים חמורים יותר. אני אומר זאת לא רק כיהודי אלא כאמריקני: אם אתה חלק ממיעוט דתי כלשהו, אתה חי עכשיו בתקופה מפחידה יותר מאשר בעבר. אנשים שעשויים להשתמש באלימות נמצאים מאחורי כתפו של נשיא ארצות הברית".
אז צוחקים
מעבר לנאומי יהדות, אובמה וליט התחברו זה לזה דרך החוש הקומי שלהם. ההומור של הנשיא בא לידי ביטוי בנאומים ובראיונות רבים, ובעיקר במסיבות העיתונאים המסורתיות של עיתונאי וושינגטון, שבהן אובמה הציג למעשה מופע סטנדאפ. ליט היה הכותב הראשי של כמה נאומים כאלה.
אני משער שכתיבה קומית שונה מאוד מכתיבת נאומים.
"יש גם דברים דומים מאוד. כתיבה קומית חייבת להיות מדויקת: כל רעיון חייב לקבל ביטוי מוקפד, כי בדיחה – או שהיא מצחיקה או שלא. אין שטח אפור באמצע. מובן שכתיבת נאומים פוליטיים מצריכה כלים שונים, אבל חוש הומור בטח לא מזיק".
עד כמה ההומור היה חשוב בנאומים של אובמה?
"הומור יכול להיות כלי רב עוצמה לפוליטיקאי, ובעיקר לנשיא כמו אובמה, שידוע כבעל חוש קומי נהדר. באמצעות ההומור אובמה הבהיר שאת העבודה שלו הוא לוקח ברצינות, אבל לא את עצמו. ההומור גם שימש אותו כדי לומר על הפוליטיקה משהו אמיתי מאוד, שקשה להגיד בנאום רציני. האמת לפעמים צצה בצורה אופטימלית באמצעות בדיחה מושחזת. אני גם חושב שלפעמים הומור היה הדרך שלו לדלג מעל מחלוקות קשות: אם זה משהו שאפשר לצחוק עליו, כנראה זה לא כל כך גרוע".
איך מעבירים נושא רציני דרך הומור?
"ב־2014 כתבנו לו בדיחה שעסקה באובססיה שיש לרפובליקנים עם ולדימיר פוטין. לא דיברו על זה הרבה בתקשורת המיינסטרים, אבל זיהינו סימנים לחיבור המוזר בין הרפובליקנים לרוסים, והחלטנו לבטא זאת בהומור. אגב, זה בכלל לא היה קשור לטראמפ. הוא עוד לא היה בשדה הפוליטי. הראינו תמונה של שלושה בכירים רפובליקנים – מייק האקבי, רודי ג'וליאני ושון האניטי – במסיבת בריכה, כשפוטין עומד שם בלי חולצה, והם מציעים לו להצטרף. אם לא היה מדובר בבדיחה, הייתה נוצרת מיד שערורייה רבתי. זו הייתה דרך להציג את הנושא הזה, שלא דובר עליו הרבה, ולרמוז למה שעומד לקרות בעתיד".
לא פשוט לכתוב בדיחות לפי דרישה, אבל העבודה בצוות סייעה לכתיבת הנאומים ההומוריסטיים. "את נאום מסיבת העיתונאים השנתית ב־2016 לא כתבתי, אבל לא נראה לי שמישהו מהצופים אמר 'אויש, אנחנו מתגעגעים לדיוויד'. גם ככה הייתי כותב עשרים או שלושים בדיחות לא טובות על כל אחת טובה. אנשים צריכים לדעת את זה, אנחנו לא מצחיקים כל הזמן".
בנאום פוליטי, כמה מהחומר הוא "אמיתי" של הנשיא, וכמה נהגה במוחו של כותב נאומים?
"לנשיא אין זמן לכתוב את הנאומים, אבל כמעט כל מילה שכתבנו נלקחה ממשהו שאובמה עצמו אמר בעבר, או משהו שהוא הדריך אותנו לומר. כותב טוב לא מנסה לעשות מהנואם משהו או מישהו שהוא לא, אלא עוזר לו להיות עצמו ולהביע נכונה את מה שהוא חושב. גם כשהיינו במקומות קטנים ונידחים, אובמה עצמו היה נכנס לגוגל, מברר מה מעניין את האנשים שמתגוררים שם, ואומר לנו במה הוא רוצה להתמקד. אנחנו כתבנו, אבל הדרך וגם הפרטים היו שלו".
לא צריך לצעוק
אין ספק שהנשיא אובמה היה על הגריל הרפובליקני לכל אורך שנות נשיאותו. התקשורת הימנית חיפשה אותו, בעיקר רשת "פוקס ניוז", וכל מעידה קטנה או גדולה שלו זכתה להדהוד ולפמפום. בסופו של דבר מי ששילמה את המחיר הייתה הילרי קלינטון, שנתפסה כממשיכתו של אובמה. באחת מהמעידות של הנשיא שזכו לחשיפה גדולה בתקשורת השמרנית אשם ליט.
"זה קרה בשנה הראשונה שלי בבית הלבן. כתבתי את אחת הברכות הכי רגילות בספר, ברכת חג ההודיה. הנשיא נאם, ולא חלפו כמה דקות עד שתקשורת הימין עלתה על טעות שאין לה כפרה: אובמה לא הזכיר את אלוהים בברכה.
"כולם קפצו על המציאה. בן שפירו, כותב שמרן, צייץ בטוויטר בזעם שאובמה הוא 'אתאיסט מיליטנטי'. היה מדהים לראות איך התקשורת האמריקנית יכולה ליצור מהומה על לא מאומה. גם הנשיא ג'ורג' בוש הבן לא הכניס את המילה 'אלוהים' לברכות האלה, אבל זה לא היה אכפת לאף אחד. פתאום כשמדובר באובמה, רשת פוקס קופצת. וברגע שפוקס טחנו את זה, מיד כל כלי התקשורת האחרים חשו צורך לדווח על המקרה. חלק מהתפקיד שלי היה להתעלם מכך ולא להילחץ, כי אנחנו יודעים איך עובדת המערכת. אבל לראות איך זה קורה בזמן אמת, היה מאוד מוזר. רגע ביזארי שגם אליו מתרגלים".
ואם כבר מדברים על רגע ביזארי, סיפור הברכה לשחקנית בטי וייט בהחלט מאיים לקטוף את המקום הראשון.
"כן. הקלטנו ברכת וידאו לבטי וייט, לכבוד יום הולדתה התשעים. הבדיחה הייתה נחמדה, 'אני לא מאמין שאת בת תשעים. לא, אני באמת לא מאמין, שלחי בבקשה צילום של תעודת הזהות שלך לבית הלבן'. חלק מהתסריט היה שבסוף הברכה הנשיא מרכיב אוזניות ומזמזם את נעימת הפתיחה של התוכנית 'בנות הזהב', שווייט שיחקה בה. התחלנו לצלם, ואז אובמה שואל: 'מישהו מכיר את המנגינה?'. הוא מסתכל על צלם הווידאו, שמיד משפיל את מבטו. הוא מסתכל על העוזרים, וכולם מחפשים משהו שבדיוק איבדו על רצפת החדר הסגלגל. ואז הנשיא מסתכל עליי, ופתאום אני יודע מה אני יכול לעשות בשביל המדינה שלי. פשוט עמדתי שם, מזמזם לאדם החזק ביותר בעולם נעימת פתיחה של תוכנית טלוויזיה. כל מי שנכנס לבית הלבן, כדאי שישאל את עצמו האם הוא יעשה היסטוריה, משהו שאיש לפניו עוד לא עשה. אז הנה, אני את ההיסטוריה שלי עשיתי".
מהי השורה הכי טובה שכתבת לנשיא אובמה?
"במסיבת העיתונאים השנתית של 2013 כתבתי שהרפובליקנים מתכננים לעשות יותר כדי להשיג את תמיכת המיעוטים בבחירות הבאות. 'תקראו לי מרוכז בעצמי', אמר אובמה, 'אבל אני יכול לחשוב על אדם אחד ששייך למיעוט ושאפשר להתחיל ממנו. קדימה, בואו'. אני אוהב את השורה הזו גם כי היא הייתה מצחיקה, וגם כי היא תפסה נקודה פוליטית נכונה שאי אפשר להעביר טוב יותר".
ראית פעם את "נו דרמה אובמה" כועס?
"הפעם היחידה שראינו אותו כועס הייתה כשבאחת ממסיבות העיתונאים יצרנו דמות של מתרגם רגזן שעמד לידו. לפי התסריט אובמה היה צריך לכעוס, וזה מה שהוא עשה, ועשה את זה מצוין. לכן זה נראה כל כך יוצא דופן, כי הוא אף פעם לא כועס. תראה, הוא יודע לתת תחושה ברורה שאתה יכול לעשות יותר, ותמיד הייתה מצידו דרישה לסטנדרטים גבוהים של עבודה. אחד הדברים שאני מעריץ אצל אובמה זה שהוא הבין שלצעוק על אנשים אינה הדרך הכי בוגרת להשיג את מה שאתה רוצה".
ובכל זאת, לא המשכת לעבוד אצלו עד סוף הקדנציה.
"נכון. לא רציתי שעוד לפני שאני פורש, אפסיק להרגיש שאני עובד בעבודה מיוחדת. זו עבודה במתח גבוה, ולא רציתי להשמיע אנחת רווחה כשאני עוזב אותה. יש עוד כותבי נאומים, זה לא שנטשתי את אובמה בלי מישהו שיעשה את העבודה. אני חושב שאדם צריך לזהות את הנקודה שבה הוא מחפש את ההרפתקה הבאה".
המילים האחרונות בספר עוסקות בטראמפ. אתה טוען שהוא אמנם הנשיא, אבל שהוא לא יצליח להגדיר את אמריקה. למה אתה מתכוון?
"טראמפ פופולרי היום פחות משאובמה היה אי פעם, והוא אפילו לא שנה בתפקיד. אין לו מושג איזה אחוז גבוה מקרב האמריקנים לא מרוצים ממנו. זה לא משנה את תוצאות הבחירות, הוא עדיין נשיא, אבל אני לא חושב שהוא מייצג את ארצות הברית במובן הרחב. הוא לא מייצג את מה שאנחנו באמת".
ואם מישהו מלשכת טראמפ יתקשר ויבקש שתבוא לכתוב לו נאומים?
"בדרך כלל לא אומרים 'לא' לנשיא ארצות הברית. ככה גדלתי והתחנכתי. אבל התשובה שלי הפעם תהיה לא. למשרת ציבור יש קווים אדומים שהוא אמור לסמן לעצמו, ואחרי אירועי שארלוטסוויל, שבהם טראמפ שיבח ניאו־נאצים, ברור לי שלעולם לא אצטרף אליו".
