האם מדינת ישראל מוכרת את זכר השואה תמורת הצבעות באו"ם? ואם כן, האם זה עובד? השאלה הזו הולכת כנראה להכעיס לא מעט אנשים. אבל ראוי לשאול אותה דווקא עכשיו, ודווקא בעיצומו של ביקור ממלכתי של ראש ממשלת ישראל בליטא. נתניהו יצא לביקור בן שלושה ימים בליטא. זהו ביקור מדיני חשוב, ובמהלכו הוא ייוועד לא רק עם הצמרת הפוליטית הליטאית. לווילנה, בירת ליטא, מגיעים גם ראשי ממשלת לטביה ואסטוניה למפגש פסגה בלטי עם ראש הממשלה.
לדברי שגריר ישראל בליטא, אמיר מימון, הביקור הוא "הזדמנות לשתף את עמיתיו של ראש הממשלה ברפובליקות הבלטיות בראייה הישראלית בסוגיות האזורית והבינלאומיות, שעימן מתמודדת מדינת ישראל". נתניהו, אומר מימון, "מעונין לייצר הבנה טובה יותר של עמיתיו ברפובליקות הבלטיות לאתגרים שעימם מתמודדת ישראל בתחום הביטחון, הטרור של חמאס וחיזבאללה, הנוכחות האיראנית בסוריה ואיום הגרעין האיראני. כל מה שמרכיב את ההתמודדות הביטחונית של ישראל".
זו הפעם השנייה, בהפרש של שנה, שנתניהו לוקח על עצמו לערוך סמינריון מזורז לראשי מדינות בבעיות הביטחון של ישראל. ביולי אשתקד הוא נפגש עם ראשי מדינות וישגרד – הונגריה, פולין, צ'כיה וסלובקיה. השנה אלו ראשי המדינות הבלטיות. המוטיבים דומים, הדגשים מעט שונים. בשנה שעברה דיבר ראש הממשלה על האיומים והאתגרים המשותפים במאבקן של המדינות הדמוקרטיות מול האסלאם הרדיקלי והטרור. "ישראל", קבע אז נתניהו, "היא המדינה המערבית היחידה שיכולה להיאבק בסכנה ולצמצם אותה, מתוך האזור". ההקשר היה נושא הפליטים שכיכב אז גבוה על סדר היום האירופי, במיוחד אצל ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, שגם הקים גדר כדי למנוע מהם להיכנס.
הדגשים במקרה הבלטי קצת שונים. הפיל שבחדר הוא רוסיה. המדינות הבלטיות הן רפובליקות צעירות, שאינן מתייחסות לעצמאותן הטרייה מרוסיה כמובנת מאליה. הפלישה הרוסית לחצי האי קרים ב־2014 ערערה את תחושת הביטחון שלהן. מאז, נוכחות של כוחות נאט"ו על אדמתן תורמת אמנם לחיזוק תחושת הביטחון, אך בה בעת מייצרת מתיחות מתמדת מול רוסיה. בתפיסתן, הרפובליקות הבלטיות נמצאות על קו החזית ומתמודדות יום־יום עם האתגר שמציבה שכנותן הקרובה לדב הרוסי. בין שמדובר בטיסות ראווה של מטוסי קרב רוסיים מעל שמיהן, ובין שבמתקפות סייבר ואפילו מלחמה פסיכולוגית בדמות הצקות טלפוניות לחיילי נאט"ו ובני משפחותיהם.
השגריר מימון אומר בהקשר זה ש"המפגש עם נתניהו הוא הזדמנות לשמוע מראשי המדינות הבלטיות כיצד הן רואות את מכלול יחסי ישראל־רוסיה, ואיך מתמודדת ישראל עם הנוכחות הרוסית הקרובה בסוריה". מסתבר שיש גם לא מעט סקרנות באשר לטיב היחסים בין פוטין לנתניהו, אך "יש גם הבנה לצורכי התיאום הביטחוני בין ישראל לרוסיה".
המדיניות שמקדם אפוא בנימין נתניהו היא טיפוח והעמקת היחסים בין גושי המדינות במרכז ומזרח אירופה ובין מדינת ישראל. המדינות הללו אמנם חברות באיחוד האירופי ובברית נאט"ו, אך מכלול היחסים עימן בתולי וגמיש בהשוואה לקשריה של ישראל עם מדינות האיחוד הקלאסיות. בשורה התחתונה, מדובר בסוג של עסקה. העמקה של היחסים, במיוחד בתחומים של כלכלה וחדשנות טכנולוגית, בתמורה לתמיכתן של המדינות הללו בפורומים בינלאומיים, שבהם סובלת ישראל מנחיתות מתמשכת. יש לכך משמעות, במיוחד באיחוד האירופי, שבו נדרש קונצנזוס בקבלת החלטות בנושאי מדיניות חוץ. כך קורה שדי בהתנגדות של מדינה אחת כדי לסכל החלטה עוינת לישראל.
אך אליה וקוץ בה. מדינות מרכז ומזרח אירופה הן לא רק הידידות החדשות של ישראל, הן גם גיא ההריגה ההיסטורי של שואת יהודי אירופה. "ומאז שחרורן מעולה של האימפריה הסובייטית", אומר צייד הנאצים אפרים זורוף, ראש מחלקת מזרח אירופה של מרכז ויזנטל, "צומח במדינות אלה נרטיב היסטורי שקרי. הנרטיב הזה מדחיק ומתעלם מכך שלא רק הנאצים רצחו יהודים, אלא גם רבים מבני מזרח אירופה ומרכזה היו שותפים פעילים לרצח יהודים.
"הגישה מתוחכמת", מבאר זורוף. "אין הכחשת שואה, זה פשוט מדי. הטענה היא – 'לנו הליטאים לא היה חלק בשואת היהודים'. ואם לוחצים אותם, מגיעה ההודאה שכן, היו בקרבנו כמה כאלו. אבל לאנשים אין מושג היסטורי. המציאות ההיסטורית היא שבליטא כולה היו פחות מאלף גרמנים. כל מלאכת הרצח של יהודי ליטא בוצעה בידי הליטאים עצמם. ומי שהוביל את רצח היהודים הייתה המנהיגות הפוליטית הליטאית, שברחה לברלין אחרי כיבוש ליטא בידי הרוסים ב־1941. את הקריאה לתמיכה בנאצים וברצח יהודים העבירו באמצעות מנשרים אנטישמיים מסיתים. יהודי ליטא הותקפו בארבעים מקומות יישוב, עוד לפני שהנאצי הראשון דרך על אדמת ליטא. לאמת ההיסטורית הזו הליטאים מסרבים להתחבר.
"בנרטיב הליטאי, אותן קבוצות מכונות פרטיזנים. אך לא מדובר בחבורות הפרטיזנים שיהודים רבים לחמו איתן שכם אל שכם נגד הנאצים, אלא בקבוצות שקמו בתגובה לכיבוש הסובייטי ב־1940. עם התמוטטות בריה"מ בראשית שנות התשעים הם הפכו לגיבורים לאומיים שהליטאים היום מעלים על נס. ביניהם בולטת דמותו של אחד, אדולפוס רמנאוסקאס, שהפרלמנט הליטאי החליט להקדיש את שנת 2018 לדמותו. דא עקא, שאותו רמנאוסקאס, על פי זכרונותיו, עמד בראש חבורת פורעי חוק שרדפה יהודים במזרח ליטא. לכאורה היה די בכך לגרום שהליטאים יחפשו להנציח מישהו אחר, פחות בעייתי, שלא היה מעורב ברדיפת וברצח יהודים. גם אם אין הוכחות שרמנאוסקאס רצח במו ידיו. אבל בפגישות לפני עשרה חודשים עם ראשי הפרלמנט הליטאי, בניסיון להציג בפניהם את הממצאים, הם אטמו עיניים ואוזניים. לא רצו לשמוע. מבחינתם, כל פגיעה בדמותו של רמנאוסקאס נתפסת כבגידה. הגישה היא רצחת, ירשת, מחקת".
ממצאיו של זורוף, שאותם הציג בפרלמנט הליטאי, מבוססים בין היתר על הספר שכתב יחד עם הסופרת הליטאית, רותה ונגייטה, שתיעדה שותפות של אחדים מבני משפחתה בפשעים נגד יהודים. בעקבות זאת החליטה ונגייטה לחקור לעומק מה עוד מסתירה החברה הליטאית ומדוע. פרסום הספר עורר סערה רבתי. לוונגייטה הוצמד התואר בוגדת. התוצאה הייתה שכל עותקי הספר, יחד עם עוד שישה ספרים קודמים שכתבה, הורדו מן המדפים, והמו"ל שלה אף איים לגרוס אותם.
ומה עושה מדינת ישראל בעניין? לא יותר מדי, אומר זורוף. "מדינת ישראל יודעת ובוחרת להתעלם, בגלל סיבות מדיניות ואינטרסים כלכליים. זה הגיע לידי אבסורד כאשר שגרירנו בליטא, אמיר מימון, הלך לבקר את בתו של רמנאוסקאס ביום הולדתה עם זר פרחים ביד". לביקורת של זורוף שותף גם ההיסטוריון פרופ' דוביד כץ, שמתאר את האירוע באתרו "Defending History".
מה שמחזיר אותנו לשאלה: האם מדינת ישראל מוכרת את זכר השואה תמורת הצבעות באו"ם? ואם כן, האם זה עובד? בסוג של צירוף מקרים, יום הולדתה של בתו של רמנאוסקאס חל בדיוק יום לפני ההצבעה הגורלית באו"ם נגד העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. האם אכן היה זה צירוף מקרים גרידא? ישראל עשתה מאמצי־על לשכנע מדינות ידידות לא להצביע באו"ם נגד ההחלטה האמריקנית, או לפחות להימנע. ליטא, למרות הציפיות, הפתיעה בהצבעת נגד.
שאלתי השבוע את השגריר מימון לתגובתו לביקורת על ביקור יום ההולדת והפרחים לבתו של רמנאוסקאס. הוא דחה את הביקורת על הסף. "ליטא מתמודדת עם עברה, והכיוון חיובי", אמר. "על כל האנדרטאות כתוב שהיהודים נרצחו על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה עימם. מאז יומי הראשון כאן לא חשתי שראשי השלטון כאן עושים הנחות. ראש הממשלה הליטאי עצמו הודה לי על המחווה בביקורי אצל הגברת רמנאוסקאס. הביקורת על הביקור הזה היא ביקורת רצוצה, שמחברת שני עניינים שאינם קשורים. יש גורמים המאשימים את ישראל שהיא מוכרת את הזיכרון ההיסטורי למען הצבעות באו"ם, אבל לביקור ולעיתוי ההצבעה אין כל קשר".
לליטא יש אמנם רקורד חיובי בהצבעות על ישראל באונסק"ו ובאו"ם. השגריר אומר ש"דפוס ההצבעות של ליטא במוסדות הבינלאומיים הוא כזה שהלוואי ועוד מדינות היו מצביעות כמוה. אבל בנושא ירושלים התבדינו", הוא מודה. "חשבנו שיימנעו. הם בחרו לדבוק בעמדת האיחוד האירופי. נכון, התאכזבתי קשות".
זורוף רחוק מלהשתכנע. "במזרח אירופה נוצר מצב שבו אוהבים את ישראל אבל עוינים את היהודים", הוא מאבחן. "יש ניסיון מתמשך לקעקע את הנרטיב היהודי של השואה, לפגוע בייחודיותה ולעוות את המציאות ההיסטורית. רק במזרח אירופה שיתוף הפעולה עם הנאצים כלל השתתפות פעילה ברצח יהודים. האדרת שמם של רודפי יהודים כגיבורים לאומיים היא חלק בלתי נפרד מחוסר הרצון להתעמת עם העבר. מדינת ישראל הייתה צריכה להיות כלב השמירה על הנרטיב היהודי של השואה, אבל במזרח אירופה כשלנו בזה. והאבסורד הוא שהעניין מגיע לרתיחה דווקא עכשיו, בזמן הוויכוח על חוק הלאום. אם מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, עליה להתנהג כך ולשמור על הנרטיב היהודי. זה לא עניין יהודי או גלותי, זה חלק מתפיסת הביטחון הלאומי. אני מצפה מראש הממשלה, בנו של היסטוריון, שבביקורו יסביר לחברינו בליטא שאין להשוות בין פשעי הנאציזם לקומוניזם, שלא יסתיר את האמת ושידבק בנרטיב היסטורי מדויק".
הכתבה המלאה תתפרסם ביום שישי במוסף יומן של מקור ראשון
