אחד מסיפורי הגבורה יוצאי הדופן של שבעה באוקטובר הוליד שיר שמלווה כעת את אריאל הורוביץ במסעותיו המוזיקליים בין בסיסי צה"ל. ימים אחדים לאחר שמחת תורה הגיע הורוביץ לניחום אבלים בבית משפחתו של ענר שפירא ז"ל, ושמע את משה, האב השכול, מגולל את סיפור נפילתו של בנו: איך הרגיע כשלושים צעירים שהסתתרו במיגונית סמוך למתחם המסיבה ברעים, איך נעמד בפתח כדי להגן עליהם בגופו, ואיך הדף בזה אחר זה שבעה רימונים שהמחבלים זרקו פנימה. הרימון השמיני התפוצץ בידיו של ענר והרג אותו. "הרגשתי את האווירה בבית כשהוא סיפר את זה, את הרוח המיוחדת שהייתה לאנשים", משחזר הורוביץ. "שם נתקלתי בתחושה הזאת בפעם הראשונה, ואחר כך היא חזרה עוד פעמים רבות. זה חיזק אותי, ועם זה הלכתי לסדר לעצמי את המחשבות. ניגנתי את מה שאני מרגיש".
כשהתיישב בביתו ליד הקלידים, נוצרה המנגינה והתחברו מילות השיר "אני מאמין". "יש הרבה שירים שהם לשימוש עצמי", מספר הורוביץ. "אני מרגיש משהו והולך לנגן, כי ככה אני מבטא את הדברים, בלי לדעת אם זה יצא לקהל הרחב או יישאר ביני לבין עצמי". גיבור נוסף של הלחימה בעוטף עזה הכריע את גורל השיר הזה: "קראו לי לבקר בבית החולים את יאיר ויזנר, שהיה בכיתת הכוננות של כרם־שלום ונפצע בידיו. הופעתי אצלו בחדר, דיברנו ושאלתי אותו אם הוא רוצה לשמוע משהו חדש. הוא השיב בחיוב, ואז השמעתי בפעם הראשונה את 'אני מאמין'. יאיר אמר לי שזה חייב להיות בחוץ, וככה השיר יצא".
אנחנו נפגשים במוצב תפוח שבמזרח השומרון. חיילי המילואים של גדוד 967, שתופסים את גזרת חווארה בשלושת החודשים האחרונים, נקראו להתכנס כאן לערב מיוחד. בתוכנית: ארוחה בשרית מושקעת שהכינו עבורם אזרחים טובים מאזור המרכז, והופעה של אריאל הורוביץ.
הורוביץ מתמקם עם הציוד באוהל הלבן שמשמש בדרך כלל כפינת קפה ובית כנסת, אך הערב הוסב בעזרת מאה כיסאות פלסטיק לאולם אירועים. "זאפה חווארה", קובע הורוביץ. הוא עורך באלאנס, ואז יוצא לשאוף את אוויר הערב הקר – לא לפני שהחשמל במוצב נופל וחוזר, ושולח אותו לוודא את הבאלאנס מחדש.
רגע לפני המלחמה הוא היה בעיצומו של "סיבוב ההופעות של הגולם מפראג" – שהוא גם שם של רומאן שכתב. ואז הגיעה מתקפת הטרור, והכול נקטע באחת. "בשבוע הראשון חיפשתי מה לעשות, אז תרמתי דם", הוא מספר בדקות הספורות שנותרו עד שהחיילים יתכנסו לאוהל. "אחר כך החלטתי לפרסם את המספר של רוני, האמרגנית שלי, וחיכיתי לראות מה קורה. פתאום התחילו להתקשר מבסיסי צה"ל, ומיד הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בתקופה הזאת".
כמו "אני מאמין", מספר הורוביץ, גם "רקפות בין הסלעים" זיקק תחושה של רגע מסוים. "חיכיתי להסעה, ובינתיים הדלקתי טלוויזיה. זה היה בזמן ההכנות לכניסה הקרקעית, וראו שם חייל דתי שעומד ליד טנק ומתפלל. הוא נכנס לי ללב. שאלתי את עצמי איפה רואים אנשים כאלה, הרי בטלוויזיה יש רק ריאליטי. עם השאלה הזאת הלכתי לפסנתר, ושם בא לי הרעיון – הם מתחבאים כמו רקפות בין הסלעים".
צפית שהשירים האלה יזכו לפופולריות בימי מלחמה?
"שאלו אותי בעבר על כתיבה מגויסת. זה ביטוי שאני לא מבין אותו, כי בעיניי כל כתיבה טובה היא מגויסת. כשמישהו רוצה ליצור להיט אבל לא לוקח איתו שום רגש, אלא רק את ההחלטה 'אני אעשה עכשיו משהו שיצליח', זו כתיבה מהראש והיא לא טובה. הכתיבה הטובה היא מגויסת כי גייס אותה רגש".
כבנם של המשוררת והפזמונאית נעמי שמר ושל הסופר והמשורר מרדכי הורוביץ, אפשר לומר שהוא דור שני לכתיבת שירים המנוניים בימי מלחמה. אמו כתבה את "ירושלים של זהב" מעט לפני מלחמת ששת הימים, ואת הבית האחרון של השיר חיברה במהלך המלחמה, כשהייתה באזור אל־עריש יחד עם להקת הנח"ל. בימי מלחמת יום כיפור כתבה והלחינה את "לו יהי". כמוה, גם בנה נוסע לחזית כדי להרים את המורל באמצעות המוזיקה.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
