ימים ספורים אחרי שקמה מהשבעה, הרגישה ענת אלקבץ צורך לחזור אל הבית שבו נרצחה בתה סיון. בעלה של ענת, שמעון אלקבץ – איש תקשורת ומפקד גל"צ לשעבר – חשב שזה לא נכון. הוא ושאר בני המשפחה ניסו להניא אותה מלנסוע לבית המחורר מקליעים ורסיסי רימונים בקיבוץ כפר־עזה, הקיבוץ שבו נמצא גם ביתם. אבל ענת הרגישה שהיא חייבת להיכנס לשם. לראות במו עיניה את מה שראו סיון ובן זוגה נאור חסידים, לפני שקיפחו את חייהם.
כחובבת צילום, באופן טבעי לה היא צילמה את הבית כשנכנסה אליו. צילמה והסריטה, ותוך כדי כך דיברה אל בתה. מתוך המפגש הראשוני הזה של אם שכולה ובית הרוס, נוצר מיצג מצמרר שעומד כעת בביתם של סיון ונאור, פותח צוהר לסיפור חורבן אחד מני רבים. "הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו זה מיזם כלשהו, תערוכה או יצירה", אומרת ענת. "זה לא היה בכיוון. כל מה שרציתי זה לנסות להבין מה קרה להם, לבית. לנסות להרגיש משהו.
"עוד כשהיינו סגורים בעצמנו בממ"ד בקיבוץ, כששמעון הקריא לי את ההודעות של סיון, הרגשתי משהו בבטן, מין תחושה שמעולם לא הייתה לי. אמרתי לו: 'שמעון, הם ימותו שם'. מכיוון שסיון תיארה שהם מתחבאים מתחת למיטה בממ"ד הסגור, חשבתי שהם ימותו מחוסר חמצן. אחרי מה שראיתי בבית שלהם, הבנתי שזו הייתה מחשבה תמימה".
מה עשה לך המפגש עם הבית הזה?
"יצאתי עם יותר מדי שאלות. מצאתי את עצמי כל הזמן חושבת – סיון, במה הראש שלך היה עסוק בתוך הבלגן הזה? בלפחד, לדאוג לנאור, לדאוג לעצמך? במחשבות על לברוח, להתחבא, להילחם? מה עשית? הרגשתי שאני עפה לכל מיני כיוונים, וצילמתי וצילמתי וצילמתי, דברים שבאותו רגע לא שמתי לב שהם היו שם בכלל. אספתי ערמות של בגדים ודיברתי אל סיון. אמרתי לה: תראי, כל הבגדים שלך זרוקים. וזו הרי סיון שלי, היפה, המטופחת, הנקייה".
ענת: "אנשי צבא בכירים, שממלאים תפקידים בעלי אחריות – אסור שילכו לפוליטיקה. לא מספיקה תקופת צינון, לא שנה או שנתיים וגם לא עשרים. אסור, נקודה. כי עוד כשהם בתפקיד וצריכים לשמור על הילדים שלנו, העיניים שלהם נשואות לפוליטיקה, והם לא עושים את העבודה הצבאית הנדרשת מהם"
ביתה של סיון נמצא בשכונת "דור צעיר", מרחק קילומטר וחצי מגבול עזה. המקום הזה היה גן עדן לצעירים: כאן הם חגגו אירועים משותפים, עשו יחד על האש, נהנו מהאווירה, עד ליום שבו הפך הקיבוץ לגיהנום. יותר מ־70 מתושבי כפר־עזה נרצחו בשבעה באוקטובר, 18 נחטפו, וחיילים רבים נפלו בקרבות מול המחבלים. בתוך הבית הזמן כאילו קפא. חבילות פסטה עומדות פתוחות על השיש הקטן, הרהיטים הפוכים ושבורים. על הקירות מציגה ענת את הודעות הוואטסאפ האחרונות ששלחו בני הזוג לפני הירצחם, ובחדר השינה שלהם הציבה עבודת וידאו־ארט.
בניגוד לבתים אחרים בכפר, שנאטמו מאז האירועים הקשים, היא התעקשה שהבית הזה יישאר פתוח, כדי שאנשים ייחשפו מקרוב לזוועה. "יש מי שאומרים שזו חדירה לפרטיות, ואני שואלת – האם יש יותר חדירה לפרטיות ממה שקרה כאן בשבעה באוקטובר? יש יותר חדירה לנשמה? אני לא שופטת את מי שנעל את ביתו, אבל אנחנו נוהגים אחרת. חשוב לנו שיראו את זה".
שמעון אלקבץ פוגש אותי בכניסה לקיבוץ, שעדיין נחשב שטח צבאי סגור. אנחנו פוסעים במדשאה ירוקה שמשמרת משהו מהחיים היפים והרגועים ששררו כאן עד לפני זמן לא רב. "ביום כיפור הדשא הזה היה מלא. כולם לבשו לבן והקשיבו לשופר. שבוע וחצי אחר כך הרחבה כאן הייתה מלאה גופות של חברי כיתת הכוננות".
כמה פעמים בשבוע נוסעים בני הזוג אלקבץ מביתם הזמני בראש־העין לכפר־עזה, ומובילים בקיבוץ משלחות שבאות לחזות בזוועות. גם בבוקר שבו אנחנו נפגשים, מבקרות במקום כמה קבוצות – קציני צה"ל, עובדי מדינה, אנשי תקשורת, משלחת הזדהות מארצות הברית ועוד. "מצד אחד חשוב להביא את הסיפור, לתאר את מעשי הגבורה – והיו פה מעשי גבורה מטורפים של לוחמים, אזרחים ושוטרים", אומר שמעון לכמה אנשי צבא. "עכשיו הילדים שלנו נלחמים ברצועה והחטופים שלנו שם, אז זה לא הזמן לדבר. את כל מה שיש לי לומר, אגיד כשהילדים יחזרו משם. אבל אפשר לומר כבר עכשיו שבשבעה באוקטובר לא הייתה לנו מדינה ולא היה לנו צבא".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
