רס"ן יהונתן ערמוני, מ"פ בשריון, נפצע אמש (ד') קשה בקרב במרכז עזה. ערמוני הוא אח שכול – אחיו אבשלום נהרג בתאונת אימונים ב2017 . בת דודו היא נעמה ערמוני-הנקין שנרצחה עם בעלה בפיגוע ירי ב2015.
אמו, תמר ערמוני, מורה מיתולוגית לספרות בבית הספר "הימלפרב" שספגה במהלך השנים אבידות גם מקרב תלמידיה, שיתפה אתמול בכתב את חוג מכריה:
אתמול בצהריים, נפצע קשה מאוד , בננו, רס"ן יהונתן ערמוני, מ"פ שיריון בחטיבה 188, גדוד 74, בקרב במרכז רצועת עזה. יהונתן הגיע במסוק לבית החולים סורוקה והספיק לומר לרופא שקיבל את פניו , את שמו , מספרו האישי ו-"תשמרו עלי כי אני אח שכול, בשביל ההורים שלי".. מאז הוא מורדם ומונשם.
הוא זקוק לתפילות ,רחמי שמיים וכוחות כדי להתאושש מן הפציעה המורכבת , להשתקם ולעמוד באתגרים החדשים, שהונחו לפתחו. גם אנחנו זקוקים לכוחות ומאמינים בטוב.
מי מכם שיכול להתפלל לרפואתו (אפשר גם לשמוע מוזיקה טובה, הוא אוהב ) של יהונתן חיים בן תמר מרים – מרגישים שזה מחזק ומרפא.
אני מוסיפה משהו שכתב, חֵמי, אבא של יהונתן: הדבר הכי מעשי כרגע הוא להרבות בתפילה ותורה ומעשים טובים. לעניינים האחרים יש לקב"ה הרבה שליחים במדים שדואגים לנו. צריך להרבות עין טובה כדי להציל את הראיה של יהונתן, להרבות מעשים טובים לרפואת הידיים שלו, להרבות תורה ותפילה לרפואת הפה והלסת שלו בקיצור להרבות אחדות וטוב".
לאחר נפילתו של אבשלום ערמוני, לפני כ-6 שנים, שיתף חמי בראיון למקור ראשון על התגובות של האנשים לשכול שלהם: "אנשים באים ואומרים לנו 'שלא תדעו צער', ואני אומר: למה לאחל על דרך השלילה? למה לא לאחל שתהיה לי הרבה שמחה, ושאדע לחיות את שניהם ביחד? היחיד שלא יֵדע פה צער בסיפור הזה הוא אבשלום. מי שלא יודע צער, סימן שהוא לא חי. מה שרובנו לא יודעים זה לדעת את השמחה ואת הטוב ואת הבהיר והאופטימי".
עוד נכתב בכתבה: "תמר וחמי הם אנשי מילים, אנשים קוראים וכותבים שהאות הכתובה יקרה לליבם. די היה לשמוע את ההספדים המדויקים, האנושיים ומלאי החום שנשאו לזכר בנם, על מנת להבין זאת. בדברים שאמרה ערב חג הסוכות, אז הסתיימו מנהגי ה"שלושים", ביקשה תמר ש"יתחדשו הכוחות שאנו זקוקים להם. תתחדש ההסכמה לקום מחר בבוקר ולהתחיל, על אף הכול ולמרות הכול, מבראשית. שנסכים לחיות בלעדיך כפי שחיינו איתך. שנצליח לשמור אותך נוכֵח. שלא נשכח אותך. שלא נשכח אותנו".
