בשלב מסוים בשיחה, קצת אחרי שהצלחות מתרוקנות, אראל סג"ל שוכח שהוא באמצע מסעדה ומעלה את הטונים. הפעם הוא עצבני דווקא על המחנה שלו, שלדעתו עומד מנגד בסוגיות בוערות. המלצרית ניגשת ומבקשת שלא יצעק, והוא בתגובה מתעצבן עוד יותר ומפטיר לעבר שמעון ריקלין, שותפו לתוכנית החדשה בערוץ 20: "פעם אחרונה שאנחנו אוכלים כאן". חבל, הסלט היה מעולה.
מי שמכעיסים הפעם את סג"ל הם אנשי התקשורת הדתיים. "אורי אורבך ז"ל אמר 'הטובים לתקשורת', אבל מה שקורה זה שבמקום שהדתיים יכבשו את התקשורת, התקשורת כובשת אותם. הם רק רוצים להצליח, רוצים שיגידו עליהם שהם נאורים. רק באים לתקשורת ונהיים טאטלך. כמה מהם מסוגלים לבוא ולומר לעורך 'לא, את זה אני לא עושה'? אם הייתי מנגן את השירה שלהם, הייתי מגיע גם לערוץ שתיים. במקום זה אני מנגן את שירת העשבים עם שמעון ריקלין".
שעתיים קודם לכן, אולפן ערוץ 20, אוגוסט, עונת המלפפונים בתקשורת. דווקא בעיתוי הזה, כשכולם בחופש, ריקלין&סג"ל עולים לאוויר ברצועת קדם־החדשות. כשמולם אודי סגל ב'רשת', גיא פינס ב'קשת', ואורלי וגיא בערוץ עשר, השניים מנסים להביא למסך אקטואליה יומית בפרשנותם עם אורחים משתנים. לפני כן שיתפו פעולה ב'הפטריוטים', תוכנית הדגל של ערוץ 20, שבה שימש סג"ל מנחה וריקלין פאנליסט. התוכנית ירדה בשל קשיי תקציב.
הדבר הראשון שבולט באולפן הוא מיעוט האנשים שעומדים מאחורי התוכנית: שלושה תחקירנים – שניים מהם סטאז'רים, עורך וצמד המגישים עצמם. התארחתי בלא מעט תוכניות דומות בעבר, ותמיד עמדו מאחוריהן אינסוף עובדים – מפיקות, תחקירניות ועורכים. "התקציב של כל ערוץ 20 הוא כמו תקציב האספרסו בערוץ 2", יסביר סג"ל מאוחר יותר.
הנושא הראשון שהם עוסקים בו הוא פטירתו של פעיל השמאל אורי אבנרי, והמרואיין שהוזמן לתוכנית הוא עמוס שוקן, מו"ל 'הארץ'. השיחה גולשת מהר מאוד גם לחוק הלאום ולעניינים בוערים אחרים. בצאתו מהאולפן אני שואלת את שוקן, איש עסוק באופן כללי, מה האינטרס שלו להשקיע מזמנו ולבוא להתראיין בתוכנית כמעט נטולת רייטינג.
"אני לא מחפש את הפרסום", משיב שוקן, "יש לי ממנו מספיק ואפילו יותר ממה שאני רוצה, אבל בגלל שאני עומד בראש 'הארץ', אני כן רוצה להסביר את העמדות של העיתון. גם בטוויטר אני מעדיף לדבר עם אנשי ימין מאשר עם אנשי שמאל. אנשי שמאל עושים לי לייקים וזה נחמד, אבל זה לא הדבר החשוב. חשוב לנהל שיח עם אנשים בדעה אחרת משלי, ולכן אני תמיד נענה להזמנת הצד השני". בהמשך מתארחים באולפן דרור פויר ודפני ליף כדי לדבר על מחאות קיץ, וחוקר שכתב ספר על שירי תנועת הנוער, ולסיום מוגש אייטם מנומנם בנושא טיולי ג'יפים בעולם.
"אנחנו לא ממציאים את הגלגל", אומר סג"ל כשאני שואלת אותו על הייחוד של התוכנית החדשה. "אנחנו תוכנית ריאיונות בין אקטואליה קשה לאקטואליה רכה. הייחוד הוא שאנחנו עושים אותה, ולא לונדון וקירשנבאום למשל. אנחנו לוקחים את זה למקום אחר. התוכנית נשענת על הידע שלנו ועל מה שאנחנו מייצגים. מתחילת דרכנו בתקשורת אנחנו משמיעים קול אחר, ועכשיו אנחנו עושים את זה בבמה מרכזית בתוך הערוץ הקטן שלנו".
עד כדי כך קטן שהרייטינג שלו, במקרה הטוב ביותר, נע סביב אחוז אחד. לפעמים אתם שואלים את עצמכם 'אז בשביל מה'?
סג"ל: "התחלתי לעשות את הפטריוטים ב־2014, ובשבעת החודשים הראשונים היה לנו פחות מחצי אחוז רייטינג. ככה שרייטינג נמוך לא מפריע לי. עלינו באוגוסט, בלי קמפיין. אני מאמין שהתוכנית שלנו טובה. בלי לפגוע באנשים אחרים, הכול אותו דבר. אנחנו עושים עבודה חשובה שיש לה משמעות בחברה הישראלית. למי יש השפעה גדולה יותר בציבוריות הישראלית, לאודי סגל או לשמעון ריקלין? לגיא פינס או לשמעון ריקלין? להם אולי יש רייטינג גבוה, אבל מי משפיע על המציאות?"
ריקלין: "שלא יישמע שחצנות, אבל אין ספק שאנחנו משפיעים על השיח, וזה בכלל לא פונקציה של רייטינג. מהמקום שלנו אנחנו מנסים לעצור את הסחף בתקשורת משמאל. זה מאמץ אדיר, אבל אנחנו חייבים לעשות את זה".
"אנחנו החי"רניקים"
הם חברים על המסך ומחוצה לו, מה שלא מפריע להם להתווכח בקולניות מאחורי הקלעים וגם לפניהם, הכול בהומור כמובן. בסיום התוכנית, במקום ישיבת מערכת מסודרת עם הפקת לקחים, הם פשוט מטיחים זה בזה את טענותיהם בנוגע לשאלות שנשאלו בתוכנית או שלא. כשהם מסיימים הם חוצים את הכביש ויושבים לאכול יחד.
סג"ל הוא איש תקשורת ותיק. מעריב, מקור ראשון, גלי צה"ל והטלוויזיה החינוכית הן רק חלק מהתחנות בקריירה שלו. ריקלין הוא בכלל ארכיאולוג בהכשרתו, איש עסקים ופעיל ציבור. בשלב מסוים גילה את עולם התקשורת. הוא החל את דרכו כפרשן בימי 'צוק איתן', ומאז השתתף בלא מעט במות כפרשן וככותב טורי דעה. ארבע שנים בתקשורת וכבר הספיק להפוך לדמות מוכרת, לספוג ביקורת על היותו המגן האולטימטיבי של ראש הממשלה, לקבל מטבע לשון על שמו, "ריקליניזם", ולזכות לחיקוי בארץ נהדרת. בין לבין הוא מתחזק חשבון טוויטר פעיל שבו הוא מגיב ומצייץ. "היה מאוד כיף להיות ארכיאולוג, אני מתגעגע לזה", הוא משתף.
ועכשיו אתה עושה חפירות מסוג אחר?
סג"ל: "עכשיו הוא חופר יותר".
ריקלין: "בסוף מה שמייחד את החיים זה הסיפור שאתה מספר. זה נכון לארכיאולוגיה וגם לעסקים, אבל מה שמייחד פה את העניין, מעבר לסיפור, זה התהודה. בתקשורת אתה לא עובד בחלל פרטי. אתה עובד בחלל שהמון אנשים עוקבים אחריך ובודקים אותך בכל תנועה".
אתה נהנה מזה?
"הייתה תקופה של כיף, אבל התקופה הזו נגמרה. גם כי אתה מתרגל לזה, גם כי אתה מעביר מסר מסוים וחוזר עליו שוב ושוב, וגם זה נעשה מסוכן, וזה כבר לא מצחיק. מנסים להפיל אותך, לצוד אותך. נעשו שלוש כתבות על הבית שלי, על אולם השמחות שלי, מחפשים אותי בכל דרך".
אז למה לך כל זה?
"כי ערוץ 20 עסוק בלהביא חדשות מסוימות. התוכנית שלנו היא עליית מדרגה. עכשיו לא מספיק להביא חדשות, אלא לנסות לתרגם אותם בהקשר מסוים מבחינה יהודית וישראלית. דברים שברוב התקשורת מנסים לטשטש ולהעלים, אנחנו שמים עליהם דגש. זו החשיבות של מה שאני עושה בתקשורת".
סג"ל עדיין כואב את ירידתה של 'הפטריוטים'. "זו הייתה תוכנית טובה, הערוץ החליט להוריד אותה. מה שאני ושמעון עושים, אנחנו מדברים, רבים, מתווכחים, אנחנו לא רואים עין בעין בהכול, אבל יש בינינו נקודות השקה. אנחנו לוחמים. בתקשורת הישראלית, לדתיים ולימניים יש שתי אפשרויות. יש הרבה משרתים, אנחנו לא ננקוב בשמם, או להיות פירמה בפני עצמך. את זה עושים מעטים, כמו עמית סגל. אנחנו החי"רניקים, אנחנו נלחמים".
השניים, במיוחד סג"ל, היו מהראשונים שביקרו את המשטרה בעניין חקירות נתניהו. "כל סיפור המשטרה והחקירות התחיל אצלי בתוכנית בגל"צ, ומאז אני עוסק בזה ודוחף ודוחף. לפעמים אני מרגיש כמו ילד בלול שדוחף את הסורגים עד שהם נשברים. לכן, אם את שואלת אם אני מביא רייטינג, אני לא מתיימר להגיד שאני מביא רייטינג. אנחנו באנו גם לפרוץ דרך הלאה לאנשי ימין, לאו דווקא דתיים. אנשים שמאמינים בזהותה של המדינה. יוסף חיים ברנר טבע את המושג 'זכות הצעקה' בדיוני ועידת היסוד של ההסתדרות. אז אני מרגיש שאנחנו בשלב הזה. אנחנו צריכים לצעוק".
אבל עם כל הכבוד לצעקות, במאי האחרון הרגיש ריקלין שנמאס לו, והודיע על עזיבתו את הערוץ. השמועות דיברו על הצעה טובה יותר שקיבל מ'רשת'. כעבור 24 שעות הודיע ריקלין, בטוויטר כמובן, שהוא נשאר בערוץ 20. מה קרה שם? אני שואלת אותו.
"באמת רציתי ללכת. זה יישמע קצת מתבכיין, אבל אני לא בא מעולם התקשורת וזה לא היה חלום שלי להיות עיתונאי. לפעמים זה לא קל, אפילו משעמם, ולפעמים אתה אומר לעצמך 'מה, את כל החיים אני אעביר בדבר הזה?'"
ואת זה אתה אומר לעצמך אחרי ארבע שנים בשוק התקשורת? הבחור שלידך בעסק משנות התשעים.
סג"ל: "מה לעשות, הוא ג'ינג'י, מתעצבן מהר".
ריקלין: "היו לי כמה משברים, זה לא הראשון. בסוף האדם מחפש משמעות. אני כל היום בערוץ 20, ומתראיין גם בערוצים נוספים, ואני שואל את עצמי מה המשמעות. עשיתי עוד דברים בחיים שלי, אני מאמין שהייתי מוצא משהו אחר לעסוק בו. ראיתי גם מה קרה לינון מגל, חבר טוב שלי. בכל שיחה עם אימא שלי ביום שישי היא אומרת 'תעזוב את זה', 'מספיק, דיברת מספיק', 'כל הכבוד, כולם מכירים את ריקלין, עכשיו תלך'".
למה אתה חי בכזה חשש?
"כי אין אף אחד כמונו. אנחנו לוחמים בקו החזית, אומרים את האמת האמיתית. ינון מגל, אראל ואני, אנחנו מטרות לחיסול".
מה הניע אותך בסופו של דבר לחזור בך?
"על זה אני לא יכול לענות. הייתה שיחה עם אנשים פה בערוץ וזה נסגר".
"הימין כפוי טובה"
השניים חולקים עם ינון מגל קבוצת ווטסאפ בשם 'שלושת המוסקטרים'. כמו אתוס, פורתוס ואראמיס, גם השלישייה הזו דוגלת במוטו "אחד למען כולם, כולם למען אחד". מגל כיהן כח"כ מטעם הבית היהודי ופרש מהכנסת בעקבות טענות על הטרדות מיניות. בפברואר 2016 סגרה פרקליטות מחוז תל־אביב את התיק נגדו, אולם הוא לא חזר לעשייה ציבורית או תקשורתית.
סג"ל: "אני חושב שאם הדבר הזה היה קורה היום, ינון עדיין היה חבר כנסת. זה היה בתחילת הטרפת. בגלל שהוא אדם ישר, ולמרות שהוא ניסה להסביר שיש דברים שנאמרים כשאתה שיכור באיזו מסיבה, אבל מישהו חיפש לעשות את הסיפור הזה גדול ממה שהיה, והיה עיתון שאכפת לו ופמפם את זה – ינון הרגיש שהוא צריך ללכת. היום זו טעות בעיניי, הוא היה צריך להילחם. אנשים עושים טעויות, עושים שטויות. השאלה אם על שטות אחת אדם צריך לאבד את הקריירה שלו. כתבתי את זה גם על ארי שביט. עשית טעות, תתנצל, נגמר הסיפור. מה אתם רוצים, לצלוב אותו? לראות אותו מדמם?"
אז אתם חיים בפחד שמחר תקום מישהי ותתלונן עליכם?
ריקלין: "מה זאת אומרת שתקום? חיפשו עלי מידע, כל הזמן מחפשים, שמעתי מאנשים שמכירים אותי שהתקשרו אליהם וביררו".
סג"ל: "כן, אני חרד, אני בקושי מדבר עם המאפרות. אני לא נשאר בחדר לבד עם מלבישה. אני היום פרנואידי. אתה יכול היום בגלל מחמאה שנתת למישהי ללכת הביתה".
אולי זה לא דבר רע שגברים במעמדכם יחשבו פעמיים על כל אמירה, שלא לדבר על מגע?
ריקלין: "במדינת חוק על כל דבר יש שכר ועונש. עשית משהו, תקבל עונש. אבל מה זה ההוצאות להורג האלו? איך הגענו למצב הזה?"
סג"ל:" זו טרללת".
טוב חברים, אני מעדכנת, לא באמת נסיים את השיחה הזו בלי לדבר על נתניהו. סג"ל, בתגובה, שולף את כרטיס האשראי ומסמן למלצרית שתגיש חשבון. בעניין הזה הוא מפנה את הבמה לריקלין, שכבר זכה לכינוי "השכפ"ץ של נתניהו" וספג גלים של לעג מצד הברנז'ה אחרי ריאיון אוהד עם שרה נתניהו.
"אני אוהב אותו", מצהיר ריקלין ביחס לנתניהו. "אני חושב שהוא ראש ממשלה מדהים ושמדינת ישראל נמצאת בעשור הכי מדהים שלה. הימין ברובו כפוי טובה כלפיו, במיוחד הימין ההתיישבותי, לפחות חלקים ממנו. את שואלת למה אני שוכב עבורו על הגדר? האם הוא לא עושה טעויות? הוא עושה. האם לא הייתי רוצה שהוא יהיה יותר קשוח בגזרת הדרום? הייתי רוצה. האם לא הייתי רוצה שיעשה יותר דברים נגד בית המשפט העליון? הייתי רוצה. אז למה אני איתו באש ובמים?".
למה באמת? העיניים שלך בורקות כמו בחור מאוהב.
"קודם כול זה סיפור של אהבה, אבל גם של היגיון. בעיניי, אנחנו עוד לא במצב שלגיטימי מצד האליטות של המדינה שיהיה פה ראש ממשלה של הימין. במשך שמונה שנות כהונתו של אובמה, היה הכי קל לנתניהו ללכת להסדר כלשהו. הוא היה זוכה לתשואות. הוא תחת חקירות, כל שבוע יש סביבו חקירות חדשות, והוא עדיין לא הולך לשם. אחרי עשור של ראשות ממשלה, עדיין נשאלת שאלת הלגיטימיות שלו. ומה קורה? הימין עומד מהצד. העיתונאים בימין קולם לא נשמע. איפה אתם בטוויטר? בפייסבוק? יש פה מלחמה קיומית על עצם הדמוקרטיה. הם רוצים להוריד אותו כי הם לא רוצים אותו, ולכן אני אעמוד איתו ואלחם עבורו. במיוחד שאני משוכנע שהוא לא מושחת. ואין להם כלום, שלוש שנים של חקירות ואין להם כלום".
סג"ל: "פעם יצא לי לדבר עם ראש הממשלה"…
ריקלין: "אתה מדבר עם ראש הממשלה?"
סג"ל: "פעם, מזמן. אמרתי לו 'איך אתה לא לחוץ מכל מה שקורה', והוא עונה לי: 'אני לא לחוץ כי לא עשיתי כלום'. אני מאמין לו במאה אחוז, ואני חותם על כל מילה של שמעון. עושים סזון נגד ראש הממשלה. כשגיליתי שהחקירות נגדו מזוהמות, באתי וצעקתי את זה, לא כמו עיתונאים אחרים בימין שיושבים ומקבלים תדרוך מהמפכ"ל ואף אחד לא פוצה פה. לכן, אם את שואלת מה ערוץ 20 עשה, תראי כמה רעש הוא עושה, כמה הוא נוכח בשיח. גם עם חצי אחוז רייטינג אנחנו מצליחים לייצר תזה".
ריקלין: "ביבי מחזיק את הכול. השמאל מבין את זה. ולצערי מה שהשמאל מבין ועובד יחד עם כל האליטות מבית המשפט המושחת והפרקליטות המושחתת והמשטרה המושחתת להפיל אותו, עם התקשורת שמגבה אותם, הציבור הימני לא מבין. אני קיבלתי משהו מביבי? את הטיסות שלי עם ראש הממשלה ערוץ 20 משלם. מהקשר לביבי יצא לי רק גידופים שאני מקבל. קוראים לי משרת, מפגר, מקריא מדף מסרים. למה שאני אשכב על הגדר בשבילו? זה רק כי אני יודע שאין מישהו שיכול לעשות את התפקיד הזה בצורה הזאת. אם הוא נופל, הכול נופל".
סג"ל: "נתניהו הציע לי להיות חבר כנסת, מקום 11 בליכוד, לא הלכתי. בתקשורת יש לי השפעה. כל אדם הגון שרואה מה עושים לאדם הזה היה צריך לקום ולמחות. מהמקום שלי אני נלחם למען הדמוקרטיה הישראלית. אחד החסרונות של ביבי זה שהוא לא טיפל בחבורת הפקידים הללו שעפה על עצמה, ועושה כאן דברים שמעולם לא הרשו לעצמם לעשות".
היזהרו מחיקויים
שניהם בני הציונות הדתית. סג"ל עשה סיבוב בעולם החילוני, ובשלב מסוים הכיפה חזרה לראשו. מאז היא שם, לדבריו יותר מבחינה הצהרתית ופחות במישור הפרקטי. שניהם חשים אכזבה מהעולם הציוני־דתי, וזה גם החלק בשיחה שבו הרוחות מתלהטות והטונים עולים.
סג"ל: "האכזבה הכי גדולה שלי היא מהציונות הדתית, ואני בא מהציונות הדתית".
ריקלין: "גדלתי בשיכון דתי של המפד"ל ביד־אליהו, תנועת נוער דתית, ישיבה, כל המסלול. ומהמקום הזה אני אומר שהציונות הדתית סיימה את תפקידה ההיסטורי. היא חברה נהדרת שלא מצליחה להסכים על כלום ואנחנו חוזים בהתפרקות שלה. עידן החיקויים של מה שמוצא חן בעיני הברנז'ה מיצה את עצמו. הציונות הדתית לא הלכה על נקודת אמת, כל הזמן עסקה בחיקויים. גם ההתיישבות ביהודה ושומרון, ואת זה אני אומר לך ממקור ראשון, לא הייתה אלא חיקוי לתנועה הקיבוצית. גם הריצה המטופשת לצבא היא חיקוי. מעולם בתולדות עם ישראל צבא לא היה דבר חשוב. הוא רע הכרחי. הציונות החילונית שמה על זה דגש, ובעקבותיה גם החברה הדתית. ויש לי בן בסיירת".
סג"ל: "הציונות הדתית הייתה צריכה להתחבר למזרחים, אבל במקום זה היא תמיד זלזלה בהם. היום היא נהיית מסורתית. הדתלייטיות זה בעצם המזרחיות של פעם. החברה הדתית הייתה צריכה לייצר מכנה יהודי רחב ככל האפשר. שואלים אותי 'אתה דתי?', זה כמו היחסים שלי עם אשתי, אני לא אוהב לדבר על זה בפומבי. הכיפה היא יותר הצהרה לאומית, פחות הצהרה דתית. אני לא צריך כיפה בשביל הצהרה דתית. לפעמים אני חושב שזו באמת הייתה טעות, אבל היום נראה לי מגוחך להוריד את הכיפה".
למה זה קורה לדעתכם?
ריקלין: "את יודעת למה זה מבאס? כי אנשי הציונות הדתית נפלאים והנוער נפלא, אבל ההנהגה הרוחנית, ההנהגה הציבורית, לא הבינו את גודל השעה. לא השכילו להבין את גודל השעה. כלום, שום דבר".
סג"ל: "החוכמה היא לייצר יהדות לכולם ולא פלגנות. במקום זה אנחנו אומרים 'אה, הוא לא משלנו כי אמא שלו הולכת עם שרוולים קצרים'. זה אסון".
ריקלין: "לא השכלנו לקחת את הטוב שבנס של השיבה. אנחנו ממשיכים לחיות בגטאות שלנו, לא השכלנו לפרוץ".
החברה הדתית לא פרצה בצבא, בעסקים, באקדמיה?
ריקלין: "ובסופו של יום כל אחד חוזר לישון בגטו שלו, אז מה זה המשחק הזה? 'היה אדם בצאתך ויהודי בגטאותיך'. אני רוצה ישראליות נורמלית, אני רוצה בשורה, איך זה שאותו ציבור שמדבר על כל עם ישראל בונה בסופו של דבר את המקומות הכי מסתגרים – את ההתנחלויות ואת ישיבות ההסדר? הציונות הדתית מתכנסת לתוך עצמה. שכחה את עם ישראל ועם ישראל שכח אותה. קחי לדוגמה את המקרה של אלאור עזריה, למה אף אחד לא הגיע למחות בעדו? כי הוא מרמלה? אם הוא היה מהתנחלות כבר היו באים לתמוך בו".
מצחיק לשמוע את זה ממך, אחד ממקימי מגרון, ושבסופו של הראיון הזה תחזור הביתה, למעלה־מכמש.
"את צודקת. אני באמת מיציתי. אני רוצה לחזור לתל־אביב".
מה המשפחה שלך חושבת על זה, אשתך?
"אשתי לא אוהבת את זה. אבל אני מרגיש שעשיתי משימה ואני לא מתחרט עליה, וצריך להמשיך הלאה".
השיח על הציונות הדתית מחזיר את סג"ל לאכזבה שהוא חש מאנשי התקשורת הימניים שלטענתו משאירים אותו בחזית לבדו. דוגמה לכך מבחינתו הוא המקרה של עופר וינטר: "לוקחים בן־אדם, צדים אותו לעיני כול. דרוקר עושה עליו שני תחקירים בהמקור. לא דיברתי איתו מעולם, ובכל זאת הרגשתי צורך לבוא ולהגן עליו.
"הרבה פעמים אני חושב למצוא תחום אחר לעשות בו כסף, לעזוב את המקצוע הזה ולעשות משהו חדש. זה משהו שפעם לא הייתי מדבר על זה בכלל, והיום זה עולה לי. אני קולט שבסוף בתקשורת הימנית אין אנשים שיוצאים להילחם. תעצור אותי שמעון, אני גולש".
ריקלין: "תפסיק, אראל, תפסיק".
חלק ניכר מהתוכנית שלכם הערב הוקדש לתרבות, למגזין. לא אתפלא לגלות שהאייטם האחרון, שעסק בטיולי גי'פים בחו"ל, היה בכלל מסחרי.
ריקלין: "בסופו של דבר גם מה שאת מכנה מגזיני, הכול פוליטי".
מה פוליטי באייטם על טיולים לחו"ל?
"צריך ליצור שפה אחרת, בכל מצב. אני מנסה בכוחותיי הדלים לייצר אלטרנטיבה למציאות הנוכחית. יכולתי למשל לדבר על הנקודה של למה צריך לטייל בחוץ לארץ ולא בארץ".
אבל לא שאלת, כי תרשה לי לנחש, זה היה תוכן מסחרי. אתם מדברים איתי כאן על תקשורת כשליחות, ובסופו של יום אתם מוצאים את עצמכם תקועים עם אייטמים מסחריים. מבאס משהו?
סג"ל: "גם ב'קשת' וב'רשת' יש אייטמים מסחריים. אני מבין את האילוצים הכלכליים. מי שלא מבין את זה חי בעולם של פיינשמקרים, שיכתוב לעצמו בלוג. בסוף העסקים האלו צריכים להכניס כסף, או לפחות להפסיד כמה שפחות".
יש משהו בעשייה התקשורתית שלכם שאתם מתחרטים עליו?
סג"ל: "יכול להיות שהווליום שלנו צריך להיות רגוע יותר. פחות צעקני ויותר ענייני ואלגנטי".
ריקלין: "אני לא מתחרט על כלום". 
