עד ל־7 באוקטובר המילואים של בני הזוג שלהן היו עבורן חור שחור. הן לא הכירו את החברים שלהם לפלוגה ולא התעניינו יתר על המידה במילואים, למעט סימון ביומן חודשים מראש כדי לזכור שבימים האלה הן מסתדרות לבד. אבל אז הגיעה המלחמה וטרפה הכול, ונשות המילואים מוצאות את עצמן במשך תקופה ארוכה מאוד, מתמודדות לבד עם כל המטלות לצד הניתוק מבן הזוג והפחד המשתק מהדפיקה בדלת.
אך בפלוגה אחת בחיל השריון, החליטו נשות חברי הפלוגה שבזמן הלחימה בעזה כשהגברים מנותקי קשר, הן יתאחדו לקבוצת תמיכה משותפת. וכך – קרוב ל־40 נשים מכל רחבי הארץ, ממגזרים שונים ומסטטוסים משפחתיים שונים של זוגיות – הצליחו ליצור קהילה אמיתית שבה הן תומכות זו בזו, מרימות למי שצריכה, מרגיעות, צוחקות ובוכות, והכול – יחד.
זה התחיל בקבוצת וואטסאפ, עבר לקבוצת תמיכה מונחית בזום ונמשך בפגישות פיזיות. הן חגגו ימי הולדת וירטואליים יחד, קבעו הדלקת נרות חנוכה משותפת, ביקרו פצועים מהפלוגה ועכשיו הן חולמות על מפגש משותף עם בני הזוג ביום שאחרי המלחמה.
יזמית הקבוצה היא שלומית קליין, בת 38, נשואה ליוחאי, והם גרים במשואות־ יצחק, לא רחוק מאשקלון. חודש לפני המלחמה נולד ילדם השישי. במקצועה קליין עובדת בתחום בריאות הנפש, היא מטפלת רגשית באמנות. יוחאי בעלה, בן 41, עובד גם הוא בתחום בריאות הנפש, ומנהל מספר סניפים של "אנוש“. אך בחיים הצבאיים שלו הוא סמ"פ בחטיבה 4 בשריון.
בשמחת תורה יוחאי פתח את הטלפון הנייד, עלה על מדים, השאיר את שלומית והילדים אצל חברים במושב, ונסע. תחילה שירת בצפון, אבל עם הזמן החטיבה ירדה דרומה. אחרי הלילה הראשון בממ"ד במשואות־יצחק הבינה שלומית שהיא צריכה להצפין, עברה לחמותה ומשם לקיבוץ טירת־צבי שקלט מפונים מהדרום. "זו הייתה תקופה ארוכה ומייגעת רוויית חרדות", היא נזכרת, ״התחלנו להשוות בין תנאי השבי הירדני לשבי חמאס. היו לי פחדים מטורפים והייתי לבד עם הילדים".
במבט לאחור היו כמה גורמים לתחושות הקשות שתקפו אותה. "הייתי בסך הכול חודש אחרי לידה, תקופה רוויית הורמונים, ובלי קשר, רוב החברות שלי היו במצב כזה של הלם גמור, עזבנו את הבתים שלנו בהרבה חוסר ודאות, ובני הזוג, שהם גורם איזון בשגרה, נעלמו לנו בן־יום ולא הבנו מה קורה".
בטירת־צבי פגשה קליין את אושרה, שבעלה משרת יחד עם יוחאי בפלוגה, הן התחילו לשוחח וגילו שיש להן מן המשותף ונוצרה ביניהן אחווה. "התחלנו לדבר על עניינים טכניים, כמו איפה בדיוק הבעלים שלנו נמצאים ומה הם עושים, כל אחת שיתפה מה שבעלה סיפר לה, והרגשתי שאנחנו חולקות משהו משותף. שכאילו בגלל שהבעלים שלנו יחד, אז גם אנחנו משדרות על אותו תדר".
באחת השיחות שיתף יוחאי את שלומית בקשיים שהחיילים מעלים בעיקר סביב התמיכה או אי־התמיכה של בנות הזוג בבית. "נשים הביעו קשיים מאוד גדולים, ברמה של דיכאון ואפילו פרידה. קשיים משמעותיים שבסופו של דבר השפיעו גם על הלחימה. מדהים לראות איך כשיש בת זוג תומכת הבעל מחזיק מעמד, וכשיש בעיות בבית, הבעל נשבר. אז החלטנו לפתוח קבוצה עבור בנות הזוג של הפלוגה בניסיון לתמוך ולעודד ועל ידי זה לחזק את החזית".
קליין קיוותה שתצליח לקבץ שמונה נשים, אבל בסופו של דבר נכנסו לקבוצה יותר מ־30 נשים. "היו כאלו שיצאו מיד כי זה הציף אותן ולא התאים להן, אבל רוב מוחלט של הקבוצה נשאר. ככל שהלחימה העמיקה, גם הקשר בקבוצה העמיק. בשריון יש קטע כזה שהם תקועים אחד בתוך השני תרתי משמע. הם גם תקועים יחד בתוך הטנק במשך ימים שלמים, וגם חלילה אם מישהו עושה טעות, זה יכול לעלות בחיים של כולם. מעבר לכך, הם תלויים זה בזה ברמת היציאות. למשל, שירן אשתו של איתמר המ"פ ואני תלויות זו בזו במובן שאם איתמר יוצא אז יוחאי לא יכול לצאת ולהפך. גם אצלנו הנשים נוצרה תלות. אנחנו דבוקות אחת בשנייה, למרות שזה עדיין קשר וירטואלי לחלוטין".
כל אחת מהנשים התבקשה לשלוח תמונה משפחתית ובהמשך הגיעו משימות שיצרו שיח יותר משמעותי כמו לספר סיפור מצחיק או לשתף בקושי הכי גדול. "כשבני הזוג נכנסו לעזה השיח השתנה", אומרת קליין, "הערבים שלנו הפכו להיות קשים יותר כי אי אפשר היה ליצור קשר עם הבעלים אז ההתכתבויות בינינו הלכו והתארכו, עד שהגענו למאות הודעות ביום. במקביל, הבנו שהשיח שלנו צריך להיות מאוד מוגן, אז הכנו טופס התחייבות שלא להעביר מידע".
תני לי דוגמאות לנושאי שיחה בקבוצה.
"יש התכתבויות פשוטות שנשים מספרות על הקושי הטכני, היומיומי, ויש גם הודעות קשות יותר, על הפחד מהמוות והפחד לאבד חלילה את בן הזוג. רגשות אשמה על כך שהן מסתדרות לבד, הפחד מהדפיקה בדלת ('האם כדאי לישון לבושה בבגדים או לא?'), החששות מהאפטר ('מה קרה לזוגיות שלנו בזמן הזה? מה קרה לילדים?'), חוסר ההכלה במקומות עבודה מסוימים ועוד, סיפורים על התמיכה או חוסר התמיכה מהסביבה".
יעל קדוש, בת 27, מורה באולפנה, נשואה לעמיאל ואמא לשניים, היא אחת המשתתפות בקבוצה. הם מתגוררים בשכונת גבעת הזיתים בלוד, שכונה מעורבת שהתרוקנה מגברים בסוף השבוע ההוא.
"עמיאל נסע ביום ראשון בבוקר ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי״, היא מספרת, ״אנחנו גרים בשכונה מעורבת, והיה חשש שגם כאן יקרה משהו, אז פשוט לקחתי את כל מה שהיה במייבש ונסעתי להורים". התקופה הכי קשה מבחינתה הייתה החודש הראשון. "שלושה שבועות, בלי תקשורת בכלל, זה היה קיצוני מאוד, במיוחד כי היו לנו אזעקות כל הזמן".
קבוצת הוואטסאפ של הפלוגה הפכה להיות משמעותית עבור קדוש. "זו לא רק הקבוצה הכי משמעותית שלי, אלא זו קבוצת השייכות הכי חשובה בחיים שלי כרגע. הגענו עם הזמן לרמת פתיחות כל כך גדולה בינינו, שזה יותר מאשר עם החברות הכי טובות שלי. זו קבוצה שיש בה את כל מנעד הרגשות והכול מתקבל בה, ובלי שיפוטיות. גם בקבוצה וגם במפגשים המקוונים אנחנו לרגע צוחקות ולרגע חומלות, וזה מאוד אינטנסיבי. כל השיתופים שהיינו אמורות לשתף עם הבעל קורים שם, נשים פורקות דברים מאוד קשים ומורכבים והכול מתקבל".
הריאיון המלא יתפרסם מחר (שישי) במוסף "מוצש" של מקור ראשון
