"חמאס יצר בשבת השחורה תקדים מסוכן לעתיד הבית הלאומי של העם היהודי", קובע פנחס ולרשטיין. “התשובה ההכרחית היא לקומם את היישובים שנכבשו – והם נכבשו. צריך לשמור על אופיים ולהגדילם. חמאס כבר ניצחו", הוא מציין. “מה שחשבנו שהוא בלתי אפשרי, קרה. חשבנו שישראל בלתי מנוצחת, והיא מנוצחת ועוד איך. פעולת השיקום הפיזי היא קלה, זה לא מסובך. הייתי בשטח, ואני אומר לך באחריות שאפשר לשקם בקלות אפילו את הקיבוצים הפגועים ביותר. עלינו לשאת אותם על כפיים ולשדר להם שעם ישראל נמצא שם עבורם. זו המשימה הלאומית. ולא דוסים ישקמו את הקיבוצים. התנועה הקיבוצית תעשה זאת".
נשמע שאתה מאמין לקמפיין ההפחדה שנישא בכותרות "הארץ" כאילו המתנחלים או גרעינים תורניים הולכים להשתלט על העוטף.
“מכיוון שכך אמרו לנציגי העוטף", אומר ולרשטיין. לדבריו, המקור לטענה הוא גורם רשמי ברשות מקרקעי ישראל, שככל הנראה תיאר מציאות לא מאוד מופרכת – אם תושבי העוטף לא יחזרו, הדתיים יבואו. ברמ"י אומרים לנו שבשום שלב לא ציינו קבוצה מסוימת שתתיישב במקום.
אם נודה על האמת, אני אומרת לוולרשטיין, אף שמדובר בקמפיין אנטי־דתי, זה לא מאוד רחוק ממציאות אפשרית. זה מה ש"הדוסים" יודעים לעשות: ליישב את הארץ היכן שצריך. “לא נכון", הוא מתעקש. “אני אבין אם רבים מתושבי הקיבוצים לא ירצו לחזור, אבל דרושה קצת ענווה בציונות הדתית. אני אומר לך מתוך שכנוע מלא שהתנועה הקיבוצית מסוגלת להתמודד עם המשימה של לחזור לעוטף ולמלא אותו בתושבים. כמה חיילי מילואים הגיעו חזרה ארצה כשהתחילה המלחמה? אלפים. ומכל הזרמים. כלומר, עם ישראל יודע להתלכד, ואסור לנו לקלקל את ההתלכדות הזו. ושלא יובן לא נכון – יש לי בטן מלאה, למשל על אנשים שמנצלים את משפחות החטופים".
אנחנו נפגשים בביתו שבעפרה בשעת בוקר של יום חמישי. ריחות בישולי השבת כבר נישאים מהמטבח, מלווים אותנו לכל אורך הריאיון שנערך מעל שולחן האוכל הקטן.
הוא יליד 49', נולד וגדל בכפר־אתא (קריית־אתא של היום), נפצע קשה במלחמת ששת הימים. במשך קרוב לשלושים שנה כיהן כראש המועצה האזורית מטה בנימין. על הקיר הסמוך לנו תלויות תמונות רבות של בני המשפחה, ובאחת מהן נראים פנחס ורעייתו אסתרק’ה עם ילדיהם ונכדיהם בקיבוץ נחל־עוז, בחגיגת בת המצווה של אחת הנכדות.
“הייתה לי הזכות לשרת את תושבי העוטף קצת לפני מבצע צוק איתן ובמהלכו", הוא מספר. "סיימתי אז את התפקיד בראשות מועצת בנימין, והשר סילבן שלום הגיע אליי ואמר לי: נראה אותך עושה מההתיישבות בנגב ובגליל, ובעיקר בעוטף, כדוגמת ההתיישבות ביהודה ושומרון. בלי שום הקשר פוליטי", הוא מדגיש.
לאחרונה פנה אליו מנכ"ל משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי, וביקש להתייעץ בנוגע ליישובים עירוניים מעורבים – כיצד לניתן לחזק אותם ולמשוך אליהם קבוצות שיבקשו להתיישב. מפה לשם, ולרשטיין מצא עצמו מצטרף שוב לצוות המשרד, כשעל לוח המשימות שלו מטרת חירום ראשונה: סיוע בשיקום הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה.
בתפקידו הקודם במשרד, לפני עשור, הוא מילא משימה לא לגמרי שונה: סיוע לקיבוצים בעוטף לצמוח דמוגרפית כשאלה הלכו והתרוקנו, בעיקר ממשפחות צעירות. הוא ייבא לשם אז שיטה ותיקה מיהודה ושומרון: היישוב בונה בתים בסיוע המדינה, ומוכר אותם למתיישבים חדשים. וזה עבד. משפחות רבות הגיעו לנחל־עוז, לכרם־שלום, לכפר־עזה וליישובים נוספים.
השבוע התקיימה פגישת העבודה הראשונה שלו בתפקידו החדש, אחרי שכבר הספיק לערוך סיור בקיבוצים שנפגעו. יחד איתו הגיע לשם שותפו הנצחי זאב חבר (זמביש), מזכ“ל תנועת אמנה. “אני לא יודע עדיין להגיד מה תהיה הגדרת התפקיד שלי, וזה לא מה שמעניין אותי", אומר ולרשטיין. "אם לא יאפשרו לי להתעסק במה שאני רוצה – ואני מאוד רוצה לעסוק בסיוע ליישובי העוטף להשתקם – אני לא אהיה שם".
פעמיים חורבן
בשמחת תורה הוא שמע בבית הכנסת שאופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב, נרצח בידי מחבלים. “פרופ' אלי ורטמן, תושב מכמש, מתמחה בהזדקנות של אוכלוסיות, ויש לו קליניקה בשדרות שבה הוא מטפל בקשישים מהאזור. הוא דיבר איתי לא פעם על הקיבוצים שמזדקנים, ואמר שהוא רוצה שניפגש עם ראש המועצה כדי לראות איך אנחנו מסייעים להם בהתנדבות. אז בערב סוכות דיברתי עם אופיר, והוא התלהב מהרעיון. הוא אמר לי שאשתו אחראית על הקשישים בכפר־עזה, והודיע: ‘אני רושם לעצמי להתקשר אליך יום אחרי שמחת תורה, ואנחנו קובעים פגישה עם הפרופסור'". בעוד ולרשטיין מבין שהפגישה הזו כבר לא תתקיים, הגיעה אליו בשורה קשה נוספת: “צלצלה אליי רננה גומא, חברה טובה מניר־עוז, וסיפרה לי בבכי שחטפו לה את שני הילדים".
רננה, אמם של אור ויגיל יעקב שבינתיים כבר חזרו מהשבי, הייתה חלק מהצוות של ולרשטיין לשיקום הצמיחה הדמוגרפית ב־2014. “היא כוח אדיר", הוא מעיד. “כשהתעורר ויכוח אם להביא דתיים לכרם־שלום או לא, אני הייתי נגד והיא הייתה בעד. אני חושב שמותר ליישוב לשנות את אופיו מתוך חוסן, לא מתוך משבר. נשארו בקיבוץ שש משפחות בזמנו. אחרי שכבר הגיעו המשפחות הדתיות, ביקרתי שם ואחד הוותיקים אמר לי – ‘תקשיב טוב, יותר מחצי שנה אני על תרופות ובדיכאון, ובחודש האחרון אני בהיי מטורף. אתה לא מבין מה ההגעה שלהם עשתה לי'. אז אני לא אומר שאני צודק לאורך כל הדרך. הגן של כרם־שלום נראה היום חרד"לי למדי, כולם עם פאות וציציות, מכיוון שלמשפחות החילוניות המבוגרות שם אין ילדים בגילי גן או יסודי. אבל גם הדתיים בקיבוץ יודעים יפה להכיל את המשפחות החילוניות הוותיקות".
אז אתה אומר לציונות הדתית: אתם לא תיישבו את עוטף עזה –
“אתם תעזרו להם במה שאפשר", הוא משלים את המשפט. “אני יכול לעזור להם, ואני שייך לציונות הדתית, ומעולם לא רציתי להחליף אותם".
הטור המלא יתפרסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
