שלושה חודשים אחרי שבתם הבכורה אורי נולדה, הייתה אמורה נטע יוסף־מרדכי לחזור ביום ראשון השבוע לעבודתה כמתמחה במשרד עורכי דין, עם תום תקופת הלידה. היא הייתה עסוקה בארגון ביתם בתל־אביב לקראת החזרה לשגרה החדשה, ואז נשמעו הדפיקות בדלת שבישרו את הנורא מכול: בעלה, רועי יוחאי יוסף־מרדכי, נהרג ברצועת עזה מירי של מחבל חמאס.
מאז פרוץ המלחמה הגיע רועי הביתה לשלושה סופי־שבוע בלבד, אחד מהם היה בשבוע שעבר. "הוא הגיע ביום חמישי ב־12 בלילה, חיכו לו שניצל ופסטה כמו שהוא אוהב", משחזרת רעייתו את פגישתם האחרונה. "ביום שישי בבוקר הוא הלך עם אורי לחוג שחייה לתינוקות, וחזר לישון איתה צהריים. צילמתי אותם מחובקים. באחת בצהריים ביום שישי הוא כבר יצא חזרה לצבא. למחרת, פחות מ־24 שעות אחרי שראיתי אותו, הוא נהרג". לפני כן עוד הספיקו להתכתב מעט. "הוא היה עם טלפון חלק מהזמן. שאלתי אותו מה קורה, הוא כתב לי שכיף לו ושהכול בטוח".
כשהיא עטופה במשפחתה, אימה דליה ואביה, אלוף במיל' יואב (פולי) מרדכי, ששימש כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, ראש המנהל האזרחי ודובר צה"ל, נטע מקבלת את האבלים בבית הוריו של רועי בראש־העין.
"אי אפשר להימנע מהמחשבות האלו, זה בלתי נמנע", היא אומרת על ההתמודדות שלה מאז פרוץ המלחמה. "על כל מחשבה לא טובה שעלתה לי, ישר הייתי מדמיינת בראש איך הוא חוזר הביתה, ומה נעשה בחופשה בקיץ לפני קבלת התפקיד הבא. התמקדתי במחשבות חיוביות".
זה תסריט שדיברתם עליו, שיכול לקרות לו משהו?
"אם רק הייתי מעלה אפשרות שחלילה יקרה משהו, הוא ישר אמר 'נטע, זו לא שיחה רלוונטית, לא מדברים על זה בכלל'. הוא היה כזה אמיץ, לא פחדן בכלל. היינו צוחקים על זה. הייתי אומרת לו 'בכל פעם שאתה צריך לקבל החלטות בתוך עזה, תדמיין שאני יושבת לך על הכתף ואומרת לך להיזהר'. על הדברים הכבדים באמת הוא לא רצה לדבר, כדי לא להיכנס לפחדים האלו".
צניעות ועדינות
רועי שירת בצה"ל כמעט 13 שנים. רוב הזמן היה חוזר הביתה פעם בשבועיים. בקיץ הוא היה אמור לקבל דרגת סגן־אלוף ולהתמנות למפקד גדוד 50. "זה היה תפקיד החלומות שלו, להיות מג"ד, הוא אמר 'אחרי מג"ד אני יכול להשתחרר בלב שקט'. כשהוא קיבל את המינוי זה היה יום מאושר, הוא התקשר אליי עם דמעות בעיניים. שמחתי שעכשיו הוא יודע שהוא תותח כמו שאני יודעת, כמו שכולם יודעים. שהוא אלוף במה שהוא עושה ומקבל את החותמת שהוא ראוי".
"הוא תמיד חשש שהוא לא תורם מספיק בצבא, 'אולי אני יכול לתרום יותר במקום אחר'. אמרתי לו 'מה אתה רוצה יותר מזה? אתה עוד רגע מג"ד, מה יותר משמעותי מלהיות סגן אלוף?' היו לו את הערכים של שמירה על המדינה והמשמעות הביטחונית של התפקיד, אבל בסוף אלו היו האחריות והאהבה שלו לחיילים. אני זוכרת איך פעם ביום שישי הוא יצא הביתה, היינו יחד ברכב, והוא אמר שהוא צריך לעשות רגע ביקור בית וזה לא ייקח הרבה זמן. כשהוא הגיע לחייל הוא גילה שהמקרר ריק. הוא הלך לעשות קניות, הניח להם בדלת והלך. עכשיו בשבעה סיפרו לי על חייל שהמשקפיים שלו נשברו ולקח זמן עם הפרוצדורה של הצבא, אז הוא נתן לו את כרטיס האשראי שלו ללכת לקנות משקפיים. אני לא מופתעת, ידעתי עם מי התחתנתי, אבל זה כיף לשמוע ולדעת את הדברים האלה".
רועי שירת כמפקד מגמה בבסיס אימונים של חטיבת הנח"ל, ולא היה אמור להשתתף בלחימה. אך הוא החליט שבמקום לחזור הביתה בסופי שבוע, הוא יצטרף לחבריו בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, שהוא שירת בו כמ"כ, מ"פ ומ"מ, ויילחם איתם. "הוא אמר לי 'זה הדור שלנו שעכשיו צריך לעשות את זה, בשביל זה התגייסתי, אני לוחם. זה שאין לי תפקיד עכשיו בלב הלחימה, לא אומר שאני יכול להרשות לעצמי לא להילחם. אני רוצה להיות מג"ד טוב יותר, אני רוצה לבוא עם ניסיון, אין מצב שגדוד שלי נלחם ואני אהיה המג"ד שלו עוד כמה חודשים, ואני לא איתו בפנים'", היא מצטטת.
זו הייתה התלבטות מבחינתך אם לאפשר לו להיכנס לעזה?
"הבנתי אותו, אנחנו באים מאותם ערכים, וזה היה לו מאוד חשוב", אומרת נטע, שגדלה בבית צבאי ושירתה בעצמה שנים רבות בקבע. "ברגע האמת אמרתי לו שאכפת לי מהבית ואכפת לי מאורי, אבל באותה נשימה אמרתי לו שאם אני הייתי במקומו לא הייתי שואלת אף אחד. האמירה שלו הייתה ש'אם תגידי לי לא, אני לא נכנס'. אמרתי לו 'אני בחיים לא אגיד לך לא. כשאתה בבית אתה לא רגוע, וכשאתה נכנס אתה יודע שאתה עושה משהו'".
הריאיון המלא יתפרסם מחר (שישי) במוסף "יומן" של מקור ראשון
