ראשי הרשויות המקומיות בגבול הצפון מצאו את עצמם בעמדה שהם אינם מורגלים בה. מאז תחילת המלחמה שטחים נרחבים שתחת שליטתם הפכו לאזור מלחמה שמסוכן להסתובב בו. תושבים עזבו את בתיהם והתפזרו בכל רחבי הארץ בלי לדעת מתי ישובו, וראשי הרשויות נדרשים להשמיע את קולם ולדאוג לצרכים ולאינטרסים שלהם. כל זה במצב הכאוטי ששורר במדינה ובמלחמה, שבימיה הראשונים הם מצאו עצמם כגורם האזרחי היחיד שמצליח לשמור על כושר תפקוד.
"במשך ימים ארוכים מאוד מדינת ישראל לא הייתה קיימת, למעט צה"ל ואולי מעט משרדי החינוך והנגב והגליל", אומר משה דוידוביץ, ראש המועצה האזורית מטה אשר. "כל המשרדים האחרים פשוט נכנסו לשיתוק, להלם קרב, לא תפקדו, לפחות לא באזור שלנו. אזור שלם שותק ברגע ואף אחד לא מסוגל לתת מענה. אין יישובים, אין כלכלה, אין חינוך ואין חברה. היו דברים גדולים שהיה צריך להסדיר, ובמקום תשובות קיבלנו סימפטיה אך לא היה ביצוע ולא הייתה התייחסות, היינו צריכים להילחם כדי לקבל משהו. אני אתן לך דוגמה, אנשים היו צריכים סיוע בלולים ובמטעים כשכל העובדים הזרים ברחו, ומשרד החקלאות לא היה קיים".
כמה זמן עבר עד שהרגשת שמתחילים להתעשת?
"לחלק מהמשרדים לקח כמה שבועות, לחלק חודש וחודשיים ויש כאלה שעד היום לא מבינים אותנו. צה"ל ומשרד הביטחון היו הראשונים שחזרו לתפקוד, וזה היה חיוני כי היה בלגן עם כיתות הכוננות שהיו צריכות להתאים את עצמן למצב שהשתנה במהירות. משרדי החינוך והפנים הבינו בסוף שהם מפתח לחלק גדול מהאתגרים, אבל גם היום, כשבדרום יש כבר מנהלת מתפקדת עם תקציב שנפרס לשנים קדימה, אצלנו רק מתחילים לדבר על תוכניות והסדרה לעתיד.
"ככלל, זו שעה יפה עבור השלטון המקומי, שבדומה לתקופת הקורונה מוכיח שדווקא בתקופות משבר הוא יכול להיות עוגן של יציבות, לדעת בצורה מדויקת מה צורכי התושבים ולמלא אותם טוב יותר מהגופים הממשלתיים.
"מה שעובד טוב בשגרה אולי יעבוד טוב בחירום, אבל מה שלא עובד בשגרה בוודאי ובוודאי לא יעבוד במצב חירום. מצד אחד אתה עומד מול התושבים וצריך לעזור להם לעבור את זה הכי טוב שאפשר, ומצד שני אתה מרגיש כמו כדור במשחק מטקות מרובה משתתפים – משרדי הממשלה וגופי המדינה השונים פשוט חובטים אותך מאחד לשני. אף אחד לא רוצה לקחת אחריות על המצוקות שלנו, ובחלק מהדברים זה נמשך ככה עד היום".
דוידוביץ, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בבוסתן־הגליל, צפונית לעכו. את יום הולדתו ה־56 חגג במהלך המלחמה. הוא מכהן כראש המועצה מאז 2018, ועומד בראש "פורום יישובי קו העימות", שמרכז את כל הרשויות המקומיות שלהן יישובים במרחק של עד תשעה קילומטרים מגבול הצפון. ללשכת ראש המועצה הגיע אחרי שורה של תפקידי ניהול בשלטון המקומי: סגן ומנכ"ל המועצה האזורית מטה אשר, מנכ"ל הרשות לפיתוח הגליל, חשב מלווה מטעם משרד הפנים ברשויות שנקלעו לקשיים ומנכ"ל עיריית עכו. "עליית מדרגה" ו"הסלמה" כבר הפכו לביטויים שחוקים בשלושת החודשים שבהם מתנהלת המלחמה המוגבלת בצפון, אך את הריאיון הזה אנחנו מקיימים בשבוע דרמטי. חיזבאללה תקף מתקנים צבאיים אסטרטגיים באזור הגבול מחד גיסא, ומאידך גיסא ספג אבדות משמעותיות בחיסולים ממוקדים שעל חלקם קיבל צה"ל אחריות.
"ראינו שנסראללה יודע לפעול ויודע לעמוד מאחורי האיומים שלו. עין תחת עין ושן תחת שן. הוא דיבר על סאלח אל־עארורי וקיבלנו ירי של עשרות רקטות בשבת לעבר מירון – הבטיח וקיים. לאחר מכן הגיעו גם הכטב"מים שנשלחו לבסיס פיקוד צפון. לעניות דעתי, התגובות האלו הן מינוריות ביחס ליכולות של חיזבאללה, אבל כל עוד נבליג על התנהלות שכזאת המחיר ילך ויגדל. אין לי ספק שהוא ינסה לעשות ככל שביכולתו כדי להמשיך לגבות מאיתנו תשלום. אם מחברים את האירועים רואים שהמדיניות היא תגובתית – הוא יורה ואנחנו מגיבים, או כמו שהצבא מכנה את זה – מגננה התקפית. נכון שבימים האחרונים יש יותר ויותר חדירות של מטוסים אל תוככי לבנון ואנחנו לא משמידים אך ורק מטרות שסמוכות לגדר, אבל לא יהיה די בזה".
"צריכה להיות תוכנית שיקום של הצפון, גם במובנים הפיזיים וגם במובנים הכלכליים. הביטחון צריך לחזור ואיתו גם הביטחון הכלכלי והחברתי"
בגבול הצפון שררה עד כה תמימות דעים בין ראשי הרשויות באשר ליעדים שאליהם צריך לדחוף. כעת, לאחר כמאה ימים וכשהאזור נמצא על סף מלחמה כוללת עם משמעויות לעורף שכמותן טרם נראו, מתחילים להתגלות גם פערים בתפיסות העולם והבנת המציאות. יש כאלו שחושבים שהמערכה הצבאית תהיה כואבת אך הכרחית ושבלעדיה לא יגיע הביטחון המיוחל לאזור. אחרים מקבלים את התפיסה הרווחת בקרב הדרגים המדיניים והביטחוניים, ולפיה עדיף הסכם שימנע מלחמה מהסכם שיסיים אותה, ושמוטב להתמקד בהבטחת תקציבים ותוכניות שיקום משמעותיות שיסייעו לתושבים לחזור לביתם ברגע שהמצב הביטחוני יאפשר זאת. נראה שדוידוביץ נמצא בעמדת ביניים, לא מאמין שיהיה ניתן להימנע מהעמקת הלחימה בצפון אך מבין היטב שבסוף תידרש גם הנוסחה הדיפלומטית.
"נסראללה צריך להבין שעל כל ירי של רקטות, נ"ט או כטב"מ הוא ישלם מחיר מאוד מאוד יקר, והמשוואה הזאת צריכה לעמוד לנגד עיניו. אני חושב שאף אחד בלבנון לא רוצה שצה"ל יחריב את ביירות פעם נוספת. יש פה הזדמנות לייצר לחץ, גם מדיני, אבל קודם כול פיזי וביטחוני על נסראללה ועל חיזבאללה כדי להרחיק אותם מהיכולת לפגוע בתושבינו – לכל הפחות ירי ישיר של נ"ט שזה עד עשרה קילומטר".
בוא נוריד את זה לקרקע המציאות. בתחילת השבוע פגעו באחד הבתים בשתולה, במועצה השכנה שלך, מה היית עושה?
"לצה"ל יש תוכניות מגירה מאוד מסודרות בכל מה שקשור לנקיטת אמצעים מול חיזבאללה. אני הייתי מצפה לראות שורה של מטרות שלו, גם מטרות אסטרטגיות, שמותקפות – אמצעי הלחימה והמפקדות שלו. על כל ירי צריך לחסל כך וכך מטרות כדי שהוא יבין שהוא לא יכול לחיות בגישה של עין תחת עין. על כל ירי, התגרות ואיום על מדינת ישראל, המחיר שהוא ישלם יהיה כבד מנשוא".
יגידו לך, ואני מניח שאומרים לך קצינים בצה"ל, שזה בדיוק מה שהם עושים.
"לא הייתי אומר שזה מה שעושים. הייתי אומר שבימים האחרונים אנחנו רואים לחימה בעצימות גבוהה יותר של צה"ל, בעיקר של חיל האוויר. אני חושב שיש לצה"ל אלפי מטרות בדרום לבנון לבדה, והמשוואה צריכה להיות שעל כל ירי והתגרות מצד חיזבאללה יחוסלו עשרות מטרות באותו הרגע, ואני עדיין לא רואה את זה קורה. המטרה שצריכה לעמוד לנגד מדינת ישראל, לנגד עיני אנשי הקבינט הביטחוני, זו רצועת ביטחון של עשרה קילומטר לפחות, אפילו לא עד לליטני, שתהיה נקייה מחיזבאללה ושלוחיו, ומכל איום טקטי של נ"ט וכוח רדואן".
נניח שנצליח להגיע למצב כזה. איך אוכפים את המשך הפירוז לאורך זמן בצורה שתניח את דעת התושבים שחוששים, ובצדק?
"שאלה נהדרת, הלוואי והייתי יודע להגיד לך. יש פה אינטרסים רב־לאומיים, של הצרפתים והאמריקנים בעיקר, ואולי גם של גורמים נוספים מהעולם הערבי שסייעו בשיקום לבנון אחרי 2006 והשקיעו שם הרבה כסף. צריך לחזק את צבא לבנון, שיהיה הכוח המהותי שיושב קרוב לגדר, וצריך להקים כוח רב־לאומי שאינו יוניפי"ל (הכוח הרב־לאומי של האו"ם שפועל באזור; ח"ב) שידע ליצור רצועה מפורזת, ושנסראללה לא יוכל לעשות לו את מה שהוא עשה ליוניפי"ל".
ואם יגיעו למטרה הזאת בהסדר דיפלומטי, זה משהו שאתה והתושבים תוכלו לקבל?
"אני לא מבין עם מי יהיה ההסדר הזה שמנסים להגיע אליו, עם נסראללה? עם חיזבאללה? בדבר אחד אני מאמין לנסראללה – כל עוד צה"ל יהיה בתוך עזה לא יהיה שום הסדר מדיני שהוא יוכל לחתום עליו ולהתיישר לפיו. גלנט אמר השבוע שהלחימה בעזה נמצאת כרגע רק באמצעה, ושיידרש עוד הרבה זמן. אם זה המצב אני לא רואה סיטואציה שבה יהיה אפשר להגיד 'עצרו הכול, שכנענו את נסראללה ואנחנו עושים איתו הסדר'. מה ההסדר הזה יכיל? שקט ייענה בשקט? הסגת הכוחות? מי יכול להבטיח לתושבי מדינת ישראל שלא יהיו עוד חוליות רדואן חמושות מחופשות לאזרחים שנמצאים בתוך בתים במרג'־עיון ובבינת־ג'בל? מי יכול לתת את הערובה הזאת? מי יוכל לפרז את הרצועה הזאת?".
אפשר להגיד שגם אחרי המלחמה נחזור לאותה נקודה שבה אנחנו נמצאים היום. יהיה סבב כואב, לבנון תיפגע בצורה הרסנית וגם אצלנו לא יהיה פשוט, ובסוף כולם ידונו בשאלות שאתה מעלה כאן. עם כל הקושי, לא תהיה ברירה אלא להתבסס על הסכמים עם הגורמים האלה, ולהביע אמון בכך שאחרי 7 באוקטובר שנית מצדה לא תיפול.
"אני לגמרי מסכים ולכן אני טוען שלא צריכה להיות מלחמה כוללת אלא מהלך צבאי, מוגבל אבל מוגבר. זה אומר שעם חיל האוויר אפשר לגרום לנסראללה נזקים כבדים מאוד שיהיו הבסיס לתהליך המדיני. ללא החלק הזה, עם כל הקושי שבו, כל הסכמה דיפלומטית לא תהיה שווה את הנייר שעליו היא תיכתב".
איך אתה נערך להסלמה אפשרית, במועצה שלך וכראש פורום הרשויות?
"קודם כול אני אומר לממשלה שלא תחשוב שנחזור ליישובים בלי פתרון. אני שומע בכל מיני מקומות שיח על חזרת התושבים הביתה, ולפחות בחלק מהיישובים זה פשוט לא יקרה. רצועת הפירוז שקיימת כרגע בשטחנו נותנת שקט לעומק האסטרטגי של מדינת ישראל, ומונעת את האיום של חדירה ליישובים. עם כל היכולות של חיזבאללה, אני חושב שזה עדיין האיום הגדול והמפחיד ביותר כרגע על הגבול הצפוני. הדבר השני שאנחנו עושים הוא לעבוד ביחד עם צה"ל ומשרד הביטחון על עיבוי כיתות הכוננות ומערך ההגנה האזרחי. אנחנו מנסים לייצר מודל שאולי לא יוכל לבלום מתקפות רחבות היקף אבל הוא יהיה הרבה יותר יעיל, טוב ובטוח לעומת מה שהיה ב־7 באוקטובר בעוטף עזה.
"בהיבט האזרחי אנחנו בשיח עם משרדי הממשלה בניסיון לייצר החלטת ממשלה שתיתן דחיפה ותקווה לתושבי הצפון בכלל וקו העימות בפרט. היא תעסוק בסל הטבות שיגיע ליישובים ובמענים ליום שאחרי המלחמה, בכל הקשור לנושאים כלכליים וחברתיים. יש פה 2,500 צימרים שכולם שבקו חיים, וגם אחרי המלחמה אני לא צופה שאנשים ינהרו בהמוניהם לנפוש במטולה, שתולה וחניתה. צריכה להיות תוכנית שיקום של הצפון, גם במובנים הפיזיים וגם במובנים הכלכליים. הביטחון צריך לחזור ואיתו גם הביטחון הכלכלי והחברתי".
תנסה להסביר מה המשמעות של להיות מפונה מהבית כל כך הרבה זמן. באילו בעיות אתה נתקל ביום־יום שאולי לא כולם מצליחים להבין?
"אלה קשיים אדירים, נפשיים ופסיכולוגיים, וגם פרקטיים – חיי היום־יום שברגע אחד השתנו מקצה לקצה. אף אחד לא רוצה להתחלף עם מישהו שגר עם כל המשפחה שלו בחדר של 12 מטר רבוע כל כך הרבה זמן. אני מדבר איתך על הדברים הכי פשוטים: נערה מתבגרת שאין לה מקום להתלבש בפרטיות כי היא עם האחים וההורים שלה בחדר אחד; משפחות שאין להן מקום להניח את מעט החפצים שהצליחו לקחת איתן, אז הן השאירו אותם בתא המטען של הרכב, אבל המלון גובל בשכונה פחות טובה והרכב נפרץ שוב ושוב. יש גם סוגיות מורכבות יותר. סיימתי עכשיו שיחה עם תושבת אחד היישובים, אימא לילדה עם מוגבלות שביום־יום נעזרת בסייעת צמודה שעכשיו לא נמצאת לידה, ואין אף מלווה שתוכל לקחת אותה ולהחזיר אותה לבית הספר, ואין לה מענה. זאת דוגמה קטנטנה של משפחה שפונתה בצו ובהחלטת ממשלה, שמלבד כל הקשיים צריכה גם להתמודד עם זה שהילדה לא לומדת כבר שלושה חודשים. מי שאחראי וצריך לתת מענה זאת הרשות המקומית שקלטה את המשפחה, אבל יש לרשות הזאת מפונים רבים והיא לא מצליחה להתמודד עם זה. משרד החינוך עסוק באלף ואחת בעיות, ובסוף אף אחד לא עוזר להם. אני אתן לך דוגמה נוספת. בגני הילדים של התושבים המפונים שלנו נמצאים ביחד ילדים מגיל אפס ועד גיל שש, כולם בחדרון אחד עם צוות אחד. יש תינוק שמחליפים לו טיטולים, אחר שזוחל, ילד שרץ וצריך לפרוק אנרגיה, ואחר שצריך ללמוד אותיות לקראת כיתה א' שאליה יעלה בשנה הבאה. ועוד לא דיברנו על החקלאים שעזבו חלקות ועל עסקים שנסגרו ועוד לא קיבלו שיפוי או פיצוי. חלקם לא ישרדו".
לאחרונה אני שומע יותר ויותר שההחלטה לפנות את היישובים הייתה נמהרת ושגויה. היא נתנה לחיזבאללה את ההישג הכי גדול שלו ומאפשרת לו לירות באופן חופשי לעבר היישובים, מה שלא בטוח היה עושה אילו הוא היה יודע שהם לא ריקים.
אני לא מתווכח עם האמירה הזאת, יש בה היגיון, אבל אני חושב שזאת חוכמה בדיעבד. מי שהוביל את המהלך של פינוי היישובים זה אנחנו, ראשי הרשויות, שביקשנו מהתושבים שלנו לעזוב. רק לאחר מכן הגיעה הממשלה. הפחד הניע אותנו והוא היה מוצדק לגמרי. אני חושב שבמבט לאחור היו פה לא מעט כשלים באופן שבו התנהל הפינוי, זה לא היה מסודר ולא תאם את מעט התוכניות שבכל זאת היו קיימות. בהתחלה משרד הפנים פינה ולאחר מכן זה עבר למשרד התיירות, הרבה אנשים טובים שהתגייסו ועדיין הייתה תחושה של אלתור".
במציאות אחרת דוידוביץ היה עכשיו בתחילת הקדנציה השנייה שלו כראש המועצה – לא היה איש שביקש לאתגר אותו ולהתמודד מולו. קשה להתבונן ולתכנן קדימה כשהעתיד הקרוב לוט בערפל כבד. אך לפני שאנחנו נפרדים אני מבקש ממנו לנסות להתבונן במבט אופטימי, ושואל באיזה אופן אזור הצפון יכול בכל זאת לצאת נשכר מהמצוקה הגדולה שנקלע אליה.
"אני רוצה שכשהתושבים יחזרו הביתה תהיה להם תקווה. שמדינת ישראל תבין שיש פה חבל ארץ שצריך להשקיע ולטפח אותו דווקא בנקודת הזמן הזאת. במשך שנים מבטיחים לנו שהגיע זמן הגליל והצפון, אבל מעולם לא הציבו אותנו בראש סדר העדיפויות, לא הביאו את המנופים שיעזרו לו להתרומם ולפרוח. בואו נעבור מדיבורים למעשים – תנו לנו את הכלים כדי שזה באמת יהיה הזמן שלנו. אם זאת תהיה התוצאה של המלחמה אולי באמת יהיה פה ניצחון, אם לא, האזור שלנו ימשיך להיות גן עדן, אבל גן עדן שננטש".
