בין הגלים המטרידים של אנטישמיות ברחבי העולם, בולטת במיוחד תופעת התמיכה בחמאס באוניברסיטאות האמריקניות היוקרתיות ביותר. החקירה מלאת הגמגומים של נשיאוֹת אוניברסיטאות הרווארד, MIT ופנסילבניה בקונגרס, נצפתה ביוטיוב יותר מכל דיון אחר בוועדות הקונגרס עד היום.
הרשתות החברתיות מלאות פולמוסים סביב האידיאולוגיה של השמאל הרדיקלי החדש בארה"ב. אידיאולוגיה זו, המכונה תרבות ה־Woke, מחזיקה בתפיסה ניאו־מרקסיסטית המצדיקה מלחמת מעמדות בין מחוללי הדיכוי הלבנים לשוחרי החירות השחורים והנדכאים. התרבות הזו מתאפיינת בהקפדה על חוקים נוקשים של שימוש בשפה, "פוליטיקלי קורקט", והיא רגישה במיוחד להפרות הקטנות ביותר של כללים אלה, שאותן היא מכנה "מיקרו אגרסיות". זו אידיאולוגיה שבוחנת באובססיה ביקורתית כל שימוש בשמות תואר, אך איננה נמנעת מאטימות לב כלפי שחיטתם האכזרית של למעלה מאלף ישראלים ביום בהיר אחד בגבול עזה.
תופעת ה"ווק" נראית לעיתים כה רדיקלית, שקשה להאמין שהיא תפסה מקום כה מרכזי בדיסציפלינות המדעיות הנלמדות באקדמיה. כיצד השתרשה תפיסת עולם זו בתוך הצמרת של האקדמיה העולמית? כבר הצביעו על כך שבין הגורמים אפשר למנות את תרומות העתק שמעבירה קטאר לאוניברסיטאות ולמכוני מחקר, ואת המדיניות רבת השנים של "אפליה מתקנת" במינויים אקדמיים ואדמיניסטרטיביים באוניברסיטאות.
לצד אלה, ברצוני להציע הסבר פילוסופי שיש בו כדי לתת הקשר רעיוני ואקדמי לתהליך האינטלקטואלי המבעית הזה. ההסבר המוצע נעוץ בפער שבין הפילוסופיה הקונטיננטלית, זו שצמחה בעיקר בצרפת בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, ובין אופן קליטתה באקדמיה האמריקנית בעלת המסורת הפילוסופית הפרגמטיסטית. מדובר בשני זרמים פילוסופים חשובים מאוד – הביקורת הפוסט־מודרנית האירופית מחד, והפרגמטיזם האמריקני מאידך. השילוב ביניהם לאורך זמן הסתבר כמהלך מערער סדרי עולם.
קריאה לצניעות וענווה
השימוש הפופולרי במושג "פוסט־מודרני" בשיח הישראלי – שגוי. נהוג לראות בו רלטיביזציה של האמת, סובייקטיביות חוגגת, אובדן ערכים, שחרור רסן וחילון מוחלט. ואולם לדעתי הקריאה הנכונה הפוכה לגמרי. הפוסט־מודרנה נבעה מפוסט־טראומה בעקבות מלחמת העולם השנייה, אחרי הקריסה הטוטאלית של "המדינה הנאורה" (גרמניה) והפילוסופיה המתקדמת שהולידה אותה. הפוסט־מודרנה החלה כביקורת על המודרנה, במטרה לרסן את עודף ביטחונה העצמי, אך לא הייתה לה מגמה להחליפה.
הפוסט־מודרניזם הוטרד מאותה "מחשבה נאורה", מדעית ואובייקטיבית, שהייתה בטוחה בוודאותה ובטענות האמת שלה. וכך, לאחר המלחמה, הוגים פוסט־מודרניסטים – הבולטים שבהם הם מישל פוקו וז'אק דרידה – עמלו על נעיצת מחט בבלון הנפוח של התיאוריות המודרניות בכל התחומים. בין השאר הם התבססו על עוד שני פילוסופים חשובים שתרמו למהלך זה: מרטין היידגר ולודוויג ויטגנשטיין. היידגר ביקש לחשוף את המגבלות שנוכחות בכל תיאוריה מדעית, בשל חוסר האותנטיות של הסובייקט המתבונן, בעוד ויטגנשטיין הצביע על אי־שקיפותה של השפה.
אפשט את הדברים: פוקו ודרידה פיתחו שיטות פרשניות משוכללות ועשירות, שחשפו באופן בלתי נלאה עוד ועוד רבדים שניתן לזהות בהם את מגבלות האדם לעמוד בדימוי הנפוח של השאיפות המדעיות והאובייקטיביות של המודרנה. הם חשפו נקודות עיוורון והבניות כוחניות בכל תיאוריה, והראו כיצד הופעל כוח מניפולטיבי על הידע בכל תחום, כדי שעמדות ורעיונות יחזיקו מעמד ויכו שורשים.
מישל פוקו, למשל, הראה כיצד התמסדו שוליים חברתיים במוסדות כגון בתי משוגעים, בתי הכלא ובתי החולים, ואלה אפשרו ליצור "סיפור" כאילו רשות הרבים מאוכלסת ב"שפויים", "שומרי חוק" ו"בריאים". ז'אק דרידה, במקביל, חשף את חמקמקותה ומורכבותה של השפה, המתנגדת מטבעה לכל ניסיון לצמצם אותה לתוך רטוריקה חד־משמעית. דרידה הצביע על הכוחניות שמופעלת כלפי השפה בכל תיאוריה ובכל קמפיין, כדי שתיכנע לרצונותיהם של אנשי מדע, פילוסופיה, פוליטיקה ועוד.
דוגמאות אלה מבהירות משהו מליבת המושג דה־קונסטרוקציה. במסורת הפילוסופית הקונטיננטלית (האירופית), שיטה "מפרקת" זו נועדה לצמצם ולבקר כדי להכניס צניעות וענווה. בשיחה האישית היחידה שזכיתי לקיים עם דרידה, כאשר הוא הגיע לירושלים לקבל תואר דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה העברית, הוא אמר לי שהוא ראה את מפעל חייו כמענה להיבריס שאחז בהומניזם, היבריס שהביא לשתי מלחמות השמדה עצמית שלא נראו כמותן.
אכן, בפוסט־מודרנה הזו יש פוטנציאל גדול לענווה אנושית המאפשרת אמונה דתית. האמת המותקפת כאן היא אמיתותיו של אדם שיותר מדי בטוח בעצמו. כלומר, דרידה הצביע על הסובייקטיביות לא לשם שחרור כל רסן, אלא להפך; הוא ביקש לרסן ולצמצם את יומרתו של האדם המבקש להכתיר את עצמו אדון על כל העובדות. הפוסט־מודרנה הזו לא הציעה אלטרנטיבה למציאות שאותה ביקרה; היא ביקשה רק לבקר אותה באופן מתמיד.
מנגד, בארה"ב צמחה הפילוסופיה הפרגמטית, שלה גישה הפוכה מזו האירופית. במקום ערעור וחשיפה היא עסוקה בעיקר בבנייה של חלופות מעשיות ופתרון בעיות. ההוגים הבולטים במסורת זו, שפעלו סביב המאה העשרים, היו ויליאם ג'יימס, ג'ון דיואי, ריצ'רד רורטי וקורנל ווסט.
בין הוגים אלה יש הבדלים משמעותיים, אך המכנה המשותף להם נעוץ בתפיסה שלפיה טענת אמת תלויה בכשירותה לתפקד במציאות החברתית והפוליטית. רעיון יהיה בעל ערך של "אמת" אם הוא מתקבל על דעתם של אחרים שמאמצים אותו כשימושי. הווה אומר: מבחנה המשמעותי של תיאוריה נמצא תמיד במעשה. במובן הזה, חשיבה פילוסופית זקוקה תמיד לסוג של בעיה מעשית שהיא יכולה לפתור. אם אין בה כוח לפתור בעיות, היא מנותקת מן המציאות ו"אינה אמיתית".
מה קרה כאשר החשיבה הפוסט־מודרנית פגשה את אותו פרגמטיזם?
סחרור שיצא משליטה
במידה רבה, הפרגמטיזם והפוסט־מודרניזם אינם תואמים. הפילוסופיה הפוסט־מודרנית אינה שואפת לעצב את המציאות אלא להעיר עליה מתוך ענווה, ואולי מתוך ייאוש מן היכולת של הפילוסופיה לשנות דבר במציאות. ייאוש וענווה אלו טמונים בדברי ויטגנשטיין, במבוא לספרו "טרקטט לוגי־פילוסופי": "אני מאמין שמצאתי את כל הפתרונות לבעיות. אך אם אינני טועה באמונה זו, הדבר השני הוא להבין שערכו של הספר שלי הוא בכך שהוא מראה כמה מעט מושג כאשר בעיות כאלה נפתרות". דווקא בגלל חוסר השימושיות הזה התאפשר לאינטלקטואל האירופי להרחיק לכת, להעז ולהביע ביקורות רדיקליות וקיצוניות, מתוך תודעה שאינן בעלות כוח ואחריות.
פילוסופיה פוסט־מודרנית זו היא מאירת עיניים ומבריקה; היא טלטלה נקודות מבט ואפשרה גמישות מחשבתית. אולם נחיתתה של פילוסופיה זו באמריקה חוללה שינוי ויצרה מוטציה. כפי שראינו, בארה"ב הכול עומד על התביעה למעשיות. הביקורת הרדיקלית חדלה להיות כרוכה בתובנות של ענווה. היא כבר לא חשפה רק מבני כוח שלא ניתן להימלט מהם; היא ביקשה לערער סדרי עולם.
כך, הפוסט־מודרנה האירופית הגישה מתודולוגיה מפותחת ומבריקה לפילוסופים פרגמטיסטים, שיישמו אותה בקלות על שורה ארוכה של עוולות בהקשר האמריקני. מנגנון חשיפת מבני הכוח שימש מערכות שביקשו לתקן עוולות בחלוקת הכוח. שיטות שחשפו את מורכבותה של הלשון וחסרונותיו של תיאור הסובייקט גויסו לביקורת הפמיניסטית והפוסט־קולוניאליסטית האמריקנית, שמטרתה לא הייתה לחשוף אלא לפתור את בעיית אי השוויון. הפוסט מודרניזם הפך לסוג של מנוף שבכוחו לתקן כל עוולה חברתית, פוליטית, היסטורית ועכשווית, שאפיינו את החברה האמריקנית בשנות השישים.
הרבה טוב יצא מן השילוב הזה, הרבה עוולות תוקנו, והפרוגרסיביות האמריקנית הפרגמטית הביאה להרבה תיקון עולם. ואולם השידוך הזה טומן בחובו ומחולל עיוותים וסכנות. כאמור, ביסוד הפוסט־מודרנה יש ביקורת מתמדת, וביקורת תמיד זקוקה לבעיה לפתור. מכאן שיש לייצר בעיות, עוולות, אי צדק, אפליה ודיכוי באופן מתמיד, כדי להמשיך לספק למבקר מושאים לביקורתו.
כך נוצר סחרור אנטי־תרבותי שיצא משליטה: הדה־קונסטרוקציה של מבני הכוח של השפה, יצרה עולם שלם של אפליות ועלבונות שנובע מהשימוש בשפה. על זו הדרך, הטענה שהתיאור המצוי של הסובייקט לקוי, יצר עולם שלם של טענות לגבי חסרונותיו של המודל המבסס את הסובייקט של הגבר ההטרוסקסואלי הלבן. נחשפו אפליות ועלבונות מצד נשים, שחורים, הומוסקסואלים ועוד. הביקורת התגלגלה והסתחררה מפמיניזם להומוסקסואליות המבקרת אותה; משם לטרנס המבקר את ההומוסקסואליות והפמיניזם; ומשם לסובייקטיביזם המבקר את הטרנס בשל זכותו של כל אדם להכריז על עצמו כחתול. המהלך הביקורתי הפרגמטיסטי הבלתי נלאה הפך לטרלול. השתלשלות זו מאפשרת לכל אדם להכריז על הזדהותו עם כל עצם העולה על רוחו, כל עוד סיפק בכך עמדה שממנה ניתן להמשיך את מפעל הביקורת.
כך נולדה, להבנתי, העמדה שלפיה ארגוני טרנסג'נדרים מכריזים על הזדהותם עם האסלאם הפונדמנטליסטי בעזה, כל עוד הוא עסוק בערעור על ההגמוניה הישראלית־יהודית הדכאנית. ההשתלשלות הזו התאפשרה באקדמיה מפני שהיא נשענה על שתי מסורות פילוסופיות מכובדות, משוכללות ובעלות תובנות ראויות. אך שילובן השטוח חולל תוך דור שיח ביקורתי מתמיד ופרגמטי, שנטע שורשים בקודש הקודשים של האקדמיה האמריקנית. תוצריו הם עיוותים מוסריים מן הסוג שאנו עדים לו בימים אלה ממש.
