"הטראומה הקולקטיבית שאנחנו נתונים בה לא פוסחת על אנשי טיפול", אומר הפסיכולוג ד"ר ברוך כהנא. "רבים מהמטפלים עסוקים בשאלה איך ייתכן שרוע כזה, כמו שראינו בשבעה באוקטובר, קיים בכלל אצל בני אדם, ואיך ממשיכים מכאן. ההבנה שמדובר בפוטנציאל אנושי שנמצא כנראה בכולנו, מעוררת חלחלה אמיתית. בשיחה שקיימנו לאחרונה בין כמה מטפלים, אחת מאיתנו אמרה שהיא אומנם טיפלה בהרבה אנשים עם טראומה, אבל עכשיו קורה פה משהו אחר – היא והמטופל שותפים לאותו כאב, ולכן יש כאן קושי מקצועי שהיא מעולם לא נתקלה בו. הדברים שלה ריגשו אותי, משום שגם אני מתמודד עם אותה בעיה".
אבל מעבר לקשיים שמטפלים מתמודדים עימם, ממשיך כהנא, "נדמה לי שמסתתר כאן סיפור גדול יותר. התקופה הזאת מזמינה את כולנו לברר את מושגי היסוד שמונחים בבסיס הפסיכולוגי והתרבותי שלנו, ולערער על הבנותינו הקודמות את טבע האדם, התרבות האנושית, ובעיקר מי אנחנו ומול מי אנחנו נלחמים. וכאן אני סבור שהפסיכולוגיה היהודית יכולה להסביר לנו את החורים בקונספציה שהובילו לטבח שמחת תורה, וגם להציע לנו פתח לתקווה".
כהנא, פסיכולוג קליני וחבר המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, הוא ממייסדי מכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית וחיבר שורה של ספרים העוסקים בממשק שבין פסיכולוגיה ויהדות. לאחרונה הוא השתתף בערב שערך מכון רוטנברג תחת הכותרת "התייצבות אל מול פני הרוע", ושוחח עם פרופ' מירב רוט, פסיכואנליטיקאית וחוקרת ספרות, וממובילות הטיפול בנפגעי הטבח בעוטף. הם דיברו על הדרך להתמודד עם הזוועות שכולנו נחשפנו אליהן, ושאלו מה התפרצות הרוע יכולה ללמד אותנו על מצבו של האדם. בסוגיות שונות, הניגוד ביניהם ניכר: האם גם אחרי 7 באוקטובר ניתן להחזיק בעמדה ש"הא־לוהים עשה את האדם ישר", ועד כמה הפסיכואנליזה מסוגלת לספק לנו כלים להתמודד עם הזוועות.
הצל שלי ואני
"אני לא זוכר כמה פעמים עמדתי מול סטודנטים והסברתי את הפסקאות של הרב קוק על כך שהכמיהה הבסיסית ביותר של נפש האדם היא לטוב, וכל התופעות של הרוע האנושי הן רק עיוות של המקור הישר שבו", אומר כהנא. זוהי אחת מהנחות היסוד של "הפסיכולוגיה היהודית" מבית מדרשו של פרופ' מרדכי רוטנברג, שכהנא רואה עצמו כתלמידו וצועד בעקבותיו. "קל לבקר אחרים ולהצביע על קונספציות שגויות", אומר כהנא, "אבל אחרי שבעה באוקטובר הרגשתי שגם אני צריך להתבונן על האמונות הכי יסודיות שלי".
אז גם אתה מרגיש צורך "להתפכח"?
"אני מרגיש צורך לעדכן גרסה", מדייק כהנא. "קראתי בהשתאות דברים של הסופרת רוני גלבפיש, שהייתה מחלוצי 'המתפכחים' אחרי הטבח. היא דיברה על כך שהתפיסה ההומניסטית שהיא אחזה בה – תפיסה שלדעתי אפיינה גם את מקבלי ההחלטות במדינה, ושלפיה בני האדם שואפים בבסיסם לטוב ולרציונליות, ורוע הוא תמיד תוצר של נסיבות חיים קשות – קיבלה מכה אנושה. אף שלא הייתי שותף לתפיסה שהאלימות הפלסטינית נובעת מקושי כלכלי כזה או אחר, ולמרות שהטוב הבסיסי של נפש האדם בתפיסתי לא נובע מהומניזם חילוני אלא מאמונה שהאדם נברא בצלם א־לוהים – וזה פער עצום – אני לחלוטין יכול להזדהות עם השבר הזה באמון בטוב האנושי. אני לא רוצה לוותר על האמון הזה, ואני חושב שהפסיכולוגיה היהודית יכולה להוציא אותנו מהכאוס שאנחנו נמצאים בו".
תסביר.
"הפסיכולוג קרל יונג, שהושפעתי רבות ממשנתו, הרבה לעסוק בשאלת הרוע, ואפשר לומר שהיא הייתה הציר הסובב של הגותו הפסיכולוגית. לדעת יונג, הרוע קיים ברבדים הפנימיים ביותר של נפש האדם, כמו שהוא קיים בצדדים האפלים של א־לוהים. בעיניו אין בתוכנו 'רוע מוחלט' שצריך להכחיד. הוא דיבר על 'הצל' שלנו, שמכיל חלקים דחויים בנפש, חלקים שכדי להתפתח אנו חייבים להיות מודעים להם. אצל יונג הטוב והרע משמשים בערבוביה בנפש האדם, ואין באמת קדימות לטוב על פני הרע.
"אם נפנה אל המסורת הפרוידיאנית", ממשיך כהנא, "נמצא שם רעיונות דומים. פרויד המוקדם גרס שכל רוע הוא תמיד בשירות האנוכיות והעונג. אבל לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם התפרצות הטירוף והאלימות ששטפה את אירופה, משנתו של פרויד עברה שינוי מהפכני ביחסו אל הרוע: הוא נסוג מהיומרה לתת לרוע האנושי מסגור רציונלי, ודיבר על 'יצר מוות' שקיים באדם. יצר שקיים בנו באופן מולד ומבוסס על שנאה ועל תשוקה לזרוע פחד, ייסורים וכאב, ובסופו של דבר מוות.
"התיאוריה הזו הרתיעה והפחידה רבים. היחידה מבין תלמידיו שהעזה לפתח את היסודות הללו במשנתו היא מלאני קליין. היא טענה שבתחילת חיי הנפש, כילדים, אנחנו אוחזים במושגי טוב ורע מוחלטים שביניהם פעורה תהום – טוב מוחלט מול רע מוחלט. היא קראה לשלב הזה 'העמדה הסכיזואידית־פרנואידית'. בתהליך ההתבגרות נוצרת בנו יכולת נפשית שמתבוננת בטוב וברע בעיניים מורכבות יותר, ולעיתים גם עושה לו רציונליזציה ומכחישה את התובנה של 'רוע רדיקלי', שמאופיין כתפיסה ילדותית שיש להתגבר עליה. הרבה מהרציונליזציות שנעשו לחמאס, כמו ש'צריך להבין את ההקשר' בנוגע לטרור, נובעות מאותה רתיעה מתפיסה נפשית דיכוטומית. לבסוף, בדומה ליונג, גם אצל קליין אין קדימות ליצר החיים והטוב בנפש האדם. אדם נולד עם שאיפה לעשות רע כמו שיש לו שאיפה לעשות טוב. לכן,לדעתי, אצל קליין ישנה סימטריה בין שני היצרים".
מהן ההשלכות של הסימטריה הזאת על יחסי מטפל־מטופל?
"כשאנחנו מניחים שיצר המוות והרע הוא נתון בסיסי בנפש האדם, נובעת מכך תמונה עצובה שלפיה אין באמת דרך להתמודד עם הרוע, ולכל היותר ניתן 'לנהל' אותו. צריך לקבל את קיומו כפי שהוא, בלי אשליות לתקן אותו באמת. זה קשור גם להתנהלות שלנו מול עזה וחמאס בשנים האחרונות, והשאלה 'האם ניתן להגיע להכרעה'. התובנות שהצגתי לא נוגעות רק לנפש היחיד, או לנושאים שאמורים להעסיק פסיכולוגים קליניים. זה קשור לפסיכולוגיה הקולקטיבית שלנו, איך אנחנו כעם תופסים טוב ורע, ועד כמה אנחנו מוכנים ללכת רחוק כדי להכניע אותו. נכון, אנחנו חשים אינטואיטיבית שמנטליות כמו של מחבלי חמאס משקפת עיוות עמוק של טבע האדם, אבל אם התפיסה שלנו יוצרת איזון סימטרי בין שני יצרי היסוד, אנחנו לא יכולים לבוא אליהם בטענות ולטעון שהם מייצגים עיוות נפשי".
תפקידה של התרבות
אוקיי, ביקרנו את הפסיכולוגיה המערבית. השאלה המתבקשת היא מה אתה מציע במקום.
"למרות הביקורת, חשוב להדגיש שהגישה של הפסיכולוגיה היהודית מכילה את הישגי הפסיכולוגיה המערבית, ולא מדובר בדחייה טוטאלית. טענתו של מורי ורבי פרופ' רוטנברג, כבר בספרו הראשון 'קיום בסוד הצמצום', הייתה שבהשראת מעשה הצמצום הידוע מכתבי האר"י, שבו הקב"ה ברא את העולם רק אחרי ש'צמצם' את עצמו ונתן מקום לחיים אחרים להופיע, גם בתוך הנפש שלנו צריך לצמצם את היצרים השונים כדי שתיווצר תנועה חיובית של חיים. תפיסה של 'הכל או כלום', שמכונה בחסידות 'שבירת הכלים', היא ההפך מהצמצום, ומבטאת את שאיפת ההתפשטות של כוח אחד על חשבון כוחות אחרים. כשיש צמצום נוצר גם דיאלוג בין חלקים שונים בנפש, ויש פתח להתפתחות ותיקון. וכאשר יצר ההרס מקבל את המקום שלו, הוא בעצמו חלק מהבניין.
"התובנה הזו עולה מהפירוש של ספר הזוהר לחטאו של אדם הראשון. החטא שלו לא היה בעצם האכילה מעץ הדעת טוב ורע, אלא בכך שהפריד בינו ובין 'עץ החיים'. בכך הוא נתן לרוע קיום משלו, ללא קשר ליצירת חיים. התובנה שהרסנות היא יסוד חשוב מאוד בכל תהליך יצירתי של חיים, היא מכרעת בעמדה של הפסיכולוגיה היהודית".
תן לי דוגמה ליישום של העיקרון הזה.
"פסיכולוגית בשם מרגרט ליטל, שעברה בעצמה משבר נפשי קשה, גילתה במהלך פעילות של ריפוי בעיסוק שלמרבה המבוכה היא לא מצליחה לצייר. התובנה שהגיעה אליה היא שאי אפשר לצייר ציור מבלי להרוס את הדף הלבן. בלשונה, 'דבר לא חי אלא אם משהו מת', ולהפך. יצר ההרס שפרויד דיבר עליו הוא תנאי לכל יצירה, אהבה, דיאלוג וחיים. הבעיה מתרחשת כאשר ההרסנות מאבדת קשר עם המקור החי שלה. כמו כל רגש אחר, הוא יכול לשרת את החיים רק אם הוא לומד להצטמצם. כל עוד אין צמצום, הוא הופך למוחלט. אלא שמכיוון שמדובר בהרס, יצר ההרס ה'שבור' פונה להרוס את החיים עצמם, על כל הטוב שיש בהם. זהו מקורו של הרוע הרדיקלי. הרוע העמוק דומה למחלת הסרטן; כוח שהיה אמור להיות חלק ממהלך החיים התקין מתגבר באופן חולני, חורג מהתחום שנועד לו ומסכן את עצם הקיום. ומה שנכון עבור נפש האדם, נכון גם עבור תרבות שלמה.
"אני קורא בימים אלו מאמרים ב'הארץ', ומצטיירת שם תמונה כאילו יש רק שתי דרכים להבנת המצב: או שאתה סבור שהאלימות נמצאת בדי־אן־איי של הערבים, ואז תיחשב בצדק לגזען, או שאתה חייב לומר שאין הבדלים משמעותיים בינינו ובין ערביי עזה, כי כולנו בסוף בני אדם. שכחו כאן רכיב חשוב: מקומה של תרבות בעיצוב נפש היחיד. אפשר למצוא בכל התרבויות דילמות אוניברסליות, וחומרי גלם של אותם דחפים ונטיות. עם זאת, כל תרבות מציעה את הפתרונות הייחודיים לה – המיתוסים, הטקסים, גיבורי התרבות ודרכי ההתנהגות שהיא מציבה, ובאמצעותם היא מעצבת אצל בניה ובנותיה יחס מסוים בין יצרי החיים והמוות. אחד הדברים שכל כך קשים לנו בהבנת המצב בעזה הוא שאנחנו תרבות חפצת חיים, ואילו התרבות שנוצרה בעזה נפלה, בתהליך היסטורי מורכב, לפולחן המוות. ראינו אינספור עדויות איך מחנכים שם ילדים שמטרת חייהם היא להיות שהידים ולמות מות גיבורים. נתקלת לאחרונה באם יהודייה, אמריקאית או בריטית שמבקשת שבנה ימות בקרב?"
יגידו לך שגם אצלנו יש יסודות כאלה. למשל "טוב למות בעד ארצנו" של טרומפלדור.
"זו טעות נפוצה. טרומפלדור לא ביקש את המוות, להפך. רק לאחר שכבר נפצע אנושות הוא ניחם את עצמו בכך שמותו יהיה בעל משמעות עמוקה. לעומת זאת, במקורות קדומים באסלאם אנו רואים את המוות כאידאל העומד בפני עצמו. חלק מהעיוורון שלנו קשור בהדחקת מקומה של תפיסת המוות באסלאם. פרופ' רוטנברג טען שהבנת יחסה של תרבות ל'עולם הבא' הוא מפתח מעולה להבנת עולמה הנפשי, והקדיש לכך ספר שלם. קל לראות איך כבר בקוראן, וגם במקורות יסודיים אחרים באסלאם, העולם נחצה, כמו בעמדה הסכיזואידית־פרנוואידית של מלאני קליין, לשני עולמות שונים: האחד כולו מוות ומלחמה, השני כולו חיים ועונג. זה קשור לחלוקה הדיכוטומית הקיימת בתפיסת העולם המוסלמית הקלאסית בין 'דאר אל־אסלאם', האזור הגיאוגרפי שנתון תחת שלטון האסלאם, ובין 'דאר אל־חרב', המקום שאותו יש לכבוש. עלינו להפסיק ולנתח אותם באותן דרכים רציונליות שבהן אנחנו מבינים את עצמנו. מדובר באנשים שתרבותם עיוותה את עולמם ובנתה אותו על יצר המוות".
הבטחת סיפור של תקווה, זה לא נשמע ככה.
"לפי המקורות שלנו גם יצר המוות נובע מהכמיהה לטוב. התרבות המוסלמית אינה יכולה להכחיד את יצר החיים, היא יכולה רק ליצור אשליה עבור חלק מחבריה שהם יקבלו את מלוא סיפוקם בעולם אחר. ודאי שלא כולם בה שותפים לחזון הזה. עיוות הנפש על ידי תרבות לעולם לא נכנס לכל הלבבות. המסקנה היא שאם רוב העזתים, או כל חברה מוסלמית אחרת, יבינו שמחיר הקנאות יהיה כבד מדי בעולם הזה, אולי הם יחשבו פעמיים לפני שיאפשרו את התפשטות האסלאם הרדיקלי והפוליטי בחברות שלהם.
"מבחינה היסטורית אנחנו יודעים שלא תמיד האסלאם נשלט על ידי כוחות שסלדו ממדע או מקִדְמָה. היום קשה להיזכר בכך, אבל במשך מאות שנים דווקא התרבות המוסלמית הייתה מהמתקדמות ביותר בעולם, בזמן ששבטים אירופיים נחשבו בעיניה לברברים. צריך לעזור להם לחפש דרך אחרת במסגרת דתם שלהם, וכשם שאין מנוס מקרב אכזרי, אין גם מנוס מדיאלוג. בניסוח קבלי, עלינו להילחם עד חורמה בדינים הקשים, כדי שנוכל לראות שבשורשם הם אינם רעים כלל".
סירוב למציאות
מי שמבטאת, כאמור, גישה שונה, היא הפסיכואנליטיקאית פרופ' מירב רוט. "אני לא מקבלת את התפיסה של ברוך שהאדם הוא טוב מיסודו, וגם לא את הדגש שהוא שם על האסלאם כדת שמאמיניה רצחניים במיוחד", היא אומרת. "התפיסה שכולנו בני אדם, עם המטענים המורכבים של יצר המוות ויצר החיים, היא תפיסה שיש לה עוגן עמוק בפסיכואנליזה. אני אמנם לא מגדירה את הפסיכולוגיה שלי כ'יהודית', אבל אם תרצה משהו שבכל זאת קשור למקורות – בפירוש הפרטי שלי 'ואהבת לרעך כמוך' משמעותו שאני אוהבת את האחר בגלל שהוא כמוני, עם כוח וחולשה אנושיים, עם אהבה ושנאה, טועה ונזקק כמוני. זה מה שמאפשר לי לאהוב את האחר ולהיות סלחנית כלפי החולשות שלו. זה הבסיס לראיית פני האחר, באמת ובכנות".
ומה קורה כאשר מתרחש אירוע מזעזע כמו שבעה באוקטובר? מפעילים חמלה גם על מחבלי חמאס?
"התפיסה שלי ממש לא אומרת שאני סובלנית כלפי כל מופע אנושי. בוודאי שיש מקום לשיפוט מוסרי ופרגמטי של מותר ואסור. החלק שמטריד אותי הוא האמירה ש'הם חיות'. זה לא נכון, הם בני אדם שמשהו באידיאולוגיה שלהם הסתיר מהם את האנושיות שלנו והתיר את היצר הרצחני. תפיסה שמתעלמת מהפוטנציאל האנושי למפלצתיות, כמו האמירה שהם הפכו ל'חיות', היא זו שפוטרת אותם ואת מנהיגיהם מאחריות".
בכל זאת, האם לתפיסתך יש איזה הבדל מהותי בינינו לבינם?
"קשה אולי לקבל את זה עכשיו, אבל לא; אנחנו והם עשויים מאותם יסודות שמרכיבים את האנושיות. עם זאת, בכל חברה יש תהליכי סוציאליזציה, שמעצבים מבנה נפשי־קהילתי־חברתי. לצד זה ישנם כוחות רדיואקטיביים, כמו שפרופ' יולנדה גמפל מכנה אותם, שעוברים בהעברה בין־דורית.
"נקלענו למבוי סתום של מרחץ דמים. בני אדם רוצים טוב ורוצים רע, ולעיתים בתנאים מסוימים, שמתרחשים מדי פעם בהיסטוריה האנושית, אז בִּמקום שהאיזון בין טוב לרע, בין דחף החיים לדחף המוות, יישמר באחריות אתית, האיזון הזה מופר בצורה קטסטרופלית וידו של דחף המוות על העליונה. הרכושנות, צרות העין, הדחף לשליטה, הדמוניזציה של האחר – כולם חוברים באופן שרותם את הסדיזם לאידאולוגיה ומתרחש טבח".
פרופ' רוט שימשה בעבר כראש התוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל־אביב, ופרסמה ספר בשם "מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות". היא בתו של העיתונאי, יו"ר שינוי ושר המשפטים לשעבר יוסף טומי לפיד, ואחותו של יו"ר יש עתיד יאיר לפיד.
בכובעך כחוקרת תרבות וספרות, איזה תפקיד מילאה התרבות העזתית ברוע שהתפרץ בשבעה באוקטובר?
"הדבר הנורא הוא שכשעושים דמוניזציה של היהודים מגיל צעיר, אז בעיניהם הם הרגו את המפלצות שמעבר לגדר. זו כמובן לא הצדקה אלא תיאור מצב. הרוע הרדיקלי פועל בהיפוכים – הוא קורא לטוב רע, ולקורבן תוקפן. ד"ר רינה לזר, שערכה ספר על הרוע, אומרת שהדבר שבאמת מפתיע על רוע ואכזריות באדם, הוא שבניגוד למה שאנחנו חושבים, הנטייה של אנשים לחסל באכזריות את אלו שלכאורה מאיימים עליהם לא מגיעה מהאזורים הפרימיטיביים של המוח. פרופ' יצחק פריד, חוקר מוח, טוען שהאמת הפוכה: רוע ואכזריות מגיחים דווקא מהחלק המשוכלל של המוח האנושי, קליפת המוח. בפרשנות שלי, 'טוב' מגלם איזון בין היצרים האנושיים, שמגובה באתיקה ומוביל לראיית האחר. לעומת זאת 'רוע' הוא הפרת האיזון בין היצרים האנושיים לכיוון דחף המוות, תוך דמוניזציה של האחר שמגובה באידאולוגיה".
בנקודה הזו את וברוך כהנא דווקא מתחברים. גם הוא מדגיש את האידאולוגיה הדתית והתרבות כמוטיב מרכזי שאסור להתעלם ממנו.
"זה שרוצחי חמאס איבדו צלם אנוש באופן השפל ביותר, לא יכול להתגלגל להכללה תרבותית גורפת. זה גם חטא מוסרי בעיני, וגם עיוות של המציאות. בהיסטוריה של האסלאם יש תקופות זוהר שהיהודים השתלבו בחלקן, תרבותית ורוחנית, וכדאי להיזכר בכך שהאינקוויזיציה והשואה נעשו על ידי הנצרות והמערב. הניסיון מלמד שהכללות גורפות מסוג זה הן הרות אסון. זה הבסיס לתקווה באזור המסוכסך שלנו, וזה מה שמחייב חזון לשינוי. אני לא מוכנה לוותר על התקווה.
"עם זאת, כאשר משיחיות דתית בגוון אסלאמיסטי מונחלת לציבור הרחב תוך אינדוקטרינציה טוטאלית, אין ספק שהיא מסוכנת מאוד. היא מייצרת עולם מפוצל וכוזב של 'מקודש' מול 'שטני', שמחולק ל'אנחנו' ו'הם'. בשפה הפסיכולוגית שלי אני קוראת לזה 'סירוב למציאות', כי יש כאן סירוב לראות תמונה מורכבת שלי ושל האחר. תוסיף לאידיאולוגיה המסוכנת והרדיקלית הזאת רעב, מצוקה וחיים קשים – ונפשו של האדם מורעלת והוא מאבד צלם".
כל אידאולוגיה דתית עלולה להוביל לרוע כזה? את יכולה לראות מופע שכזה מגיע מיהודים?
"בשום אופן לא בקנה המידה שחזינו בו בשבעה באוקטובר, ולא מתקרב אליו. אבל כשמשיחיות דתית חוברת לסדיזם היא מסוכנת. לא מדובר בפן האמוני; אם מישהו מתפלל על ביאת המשיח זה בוודאי לא מסוכן. אבל כשהמשיחיות הדתית חוברת לדמוניזציה של האחר ונותנת לגיטימציה לסדיזם, אז גם אצלנו זה מסוכן. וגם אצלנו היו מופעים בודדים והרבה פחות מאורגנים של התופעה הזו, כמו אותו תינוק ששרפו בדומא.
"שלא ייצא שאני עושה השוואה בינינו ובין חמאס, להבדיל אלף אלפי הבדלות", מבקשת רוט להדגיש. "מעולם לא היה, ואני מאמינה שלעולם גם לא יהיה, מופע מאורגן ושטני מסוג זה שייצא מיהודים. בין השאר בגלל שאנחנו רדופים לאורך דורות, למודי סבל אנושי, ובהעברות בין־דוריות אנחנו יורשים ומורישים תפיסה עמוקה של גלות והדרה. שתי המסקנות של אבא שלי (יוסף טומי לפיד; מ"ח) מהשואה היו: לעולם לא נהיה תלויים באף אחד אחר, ולא נרדוף אחר רק בגלל זהותו. שני הלקחים הללו לוקחים בחשבון שגם בנו, כבני אדם, יש פוטנציאל לרוע כזה, ושעלינו לשמור על עצמנו מפניו.
"חורחה סמפרון היה סופר ספרדי שחי בצרפת ונכלא על ידי הגסטפו בימי מלחמת העולם השנייה בגלל פעילותו במחתרת הצרפתית. הוא מתאר את זיכרונותיו ממחנה הריכוז בוכנוואלד. הוא וחברו ברחו מהמחנה, וראו חייל נאצי מטיל את מימיו בצד השני של הנהר. הם כבר כיוונו אליו נשק כדי לירות בו, אך אז החייל הנאצי החל לשיר את 'לה־פלומה' ('היונה' בספרדית, שיר ספרדי פופולרי שזכה לעיבודים שונים בתרבויות רבות). סמפרון כותב שהוא הוריד את נשקו, מאחר שבאותו רגע הנאצי הפך בעיניו לחף מפשע.
"מה שקרה באותו רגע הוא שסמפרון כמו ראה באחת את המשרעת האנושית של הנאצי במלואה: ברגע שהוא אדם שמכיר תרבות, הוא גם מצטייר כבן לאימא שלימדה אותו שיר, אדם שעשוי להתעצב, לטעות, לאהוב. במילים אחרות, הוא כבר לא ראה אותו רק כנאצי. כדי לתת לרוע הרדיקלי שליטה, כמו שקרה אצל מחבלי חמאס – צריך לעשות רדוקציה של האחר ליסוד מונוליטי אחד שאותו תוקפים בחמת זעם ובשיכרון היפנוטי. זה הכזב של הרוע. האחר מצטייר רק כ'יהודי' שמזוהה עם 'שטני', ומאפשר לי לשכוח שהאחר הוא אדם כמוני ושיש בו עוד רבדים".
רוט איננה פציפיסטית, ואיננה מתנגדת ללחימה בעזה. "חשוב למגר כל מופע של אכזריות בעולם, ולפעמים זה מוביל למהלך צבאי", היא אומרת. "אין לנו ברירה אחרת. יצאנו למלחמה למרות שגם לנו יש אבדות, מתוך ההבנה הכאובה שאם לא נעשה זאת, עוד ילדים יהיו בשבי. אבל אני כן חייבת להוסיף אמירה חשובה ששמעתי בעבר מפרופ' משה הלברטל. מה שמבדיל מלחמה לגיטימית מפשעי מלחמה זה האם המלחמה היא רק על מנת למגר את האויב, או שהיא כבר בשירות הסדיזם שמעבר להכרחי. במקרה כזה אנחנו נעשים לחמאס. ברגע הנוכחי, שבו האובדן הופך לזעם ומתעוררות שאיפות טבעיות לנקם, עלינו להיזהר מזה במיוחד".
אני מניח שאת שומעת ממטופלים שעברו דברים קשים בשבעה באוקטובר, דברים בסגנון "אין בעזה חפים מפשע".
"אגיד לך יותר מזה: גם אם 100 אחוז מבני האדם בעזה איבדו צלם אלוהים והידרדרו אל הטירוף של חמאס, וגם אם אין ברירה אלא להרוג גם אזרחים חפים מפשע, עדיין אני לא מוכנה לאבד צלם כמוהם ולומר 'יאללה תהרגו את כולם', ולהיות אדישה לכך שהילדים שם עדיין ילדים. המלחמה הכרחית, ובאמת יכול להיות שאין לנו ברירה אלא להפוך את עזה לברלין המופגזת של מלחמת העולם השנייה ולגרום להרבה הרג, כולל הרג ילדים בצד השני. אבל אם הלב שלי יפסיק לבכות שילדים מתים בכל מקום בעולם, אז הפכתי לחמאס. ולזה אני לא מוכנה".
כללים מנחים למטפלים
יום אחד בלבד לאחר הטבח בעוטף פרסמה רוט מסמך ובו "כללים מנחים" למטפלים בשורדי הזוועה. בשבועיים הראשונים למלחמה היא שהתה עם מפוני קיבוץ בארי במלון דיוויד בים המלח, ועד היום היא מלווה אותם. יחד עם עפרית שפירא־ברמן ואיריס גבריאלי־רחבי הן הקימו מערך בשם "אנליטיקאים מסייעים". הם מעניקים סיוע, בינתיים בהתנדבות, לעשרות מטופלים, ומספקים טיפול ארוך־טווח לנפגעים שהמדינה לא תטפל בהם או תעניק להם טיפול קצר יחסית. רוט וחברותיה מעורבות בעשייה הטיפולית בכמה זירות ובהן מטה משפחות החטופים, נפגעי המסיבה בקיבוץ רעים, פדויי השבי, קציני המודיעין ועוד.
"הניסיון מלמד שאחרי התערבות מיידית וקצרת־מועד, שהיא קריטית, עיבוד של טראומות בסדר גודל כזה לוקח שנים", היא אומרת. "המדינה מציעה עזרה לנפגעים הישירים ולמעגל הקרובים מדרגה ראשונה, אבל האדוות של האירועים יגיעו לצערנו לעשרות אלפי אנשים. חייבים להיערך למענה טיפולי לכל מי שיזדקק".
איך הצלחת לנסח את אותם "כללים מנחים" בזמן קצר כל כך? היה לך איזה מודל מוכן במגירה למקרה של מתקפה אדירה שכזו?
"זהו, שלא. גם אני שאלתי את עצמי מאיפה ידעתי להנחות את המטפלים ב־8.10. אני משערת שכדור שני לשואה נולדתי לידיעה שאירוע כמו שבעה באוקטובר יכול לקרות. זה חלק מהמטען הבין־דורי שנמצא בי. אני גם עובדת שנים רבות עם הורים שכולים, ואני גם אחות שכולה בעצמי. כל זה ביחד כנראה".
מה מטפל חייב להעביר למטופל בשלב הראשון של הטראומה?
"הוא חייב להעביר לו את התחושה הברורה שיש עדיין עולם ויש עדיין חיים, שלא רק מותר אלא חובתנו לקיים אותם. שזכותו וגם חובתו לחפש את האור, את הטוב, את הנעים, כי אלה כוחות מרפאים שהנפש מייצרת, והם גם הסירוב והניצחון על משאלת חמאס לחסל אותנו לא רק פיזית אלא גם פסיכולוגית. המלחמה הזאת היא במידה רבה מלחמה פסיכולוגית.
"הדבר המרגש הוא שזה עובד. ראינו את זה מהיום הראשון שבו התחלנו לעבוד עם המפונים. אתה זורק חבל ליצר החיים, והוא תופס אותו בשתי ידיים. תעצומות הרוח האנושית הן מפעימות. אנחנו הישראלים למודי טראומות וזוכרים שגם אחרי השואה, למשל, אנשים הקימו חיים יצירתיים ובעלי משמעות".
לצד פעילותה באקדמיה הישראלית, רוט חברה בתת־ועדה של ארגון הפסיכואנליטיקאים הבינלאומי העוסקת באנטישמיות, "ועדה שנפגשה הרבה לפני השביעי באוקטובר", היא מדגישה.
איך את חווה את התגובה של קולגות מרחבי העולם?
"בטווח הרחוק אני דווקא אופטימית", היא מפתיעה. "לפני המלחמה, השילוב של העולם הפרוגרסיבי וה־BDS עבד באין מפריע. דווקא ההתפרצות הגלויה של האנטישמיות המזעזעת מצד הפרוגרסיבים באקדמיה, בעולם האמנות וכדומה, גורמת סוף סוף לריאקציה. בהפוך על הפוך, סוף סוף יש גם קולות שמפריעים למנגינה הנינוחה של ה־BDS. במפגשים עם קהילות הפסיכואנליטיקאים בעולם שואלים אותנו על עמדתנו כלפי ההרג בילדי עזה. כדי לקבל את הסולידריות שלהם הם חייבים לשמוע שאנחנו לא ערלי לב, ומתוך כך הם גם יכולים לשמוע מדוע המלחמה הזאת הכרחית ולהבין את גודל הזוועה. אתה מציע להם לדמיין שמישהו חודר אליהם הביתה ולוקח את הילדים שלהם. זו הזדמנות להסביר על הפן הדאעשי של חמאס, ועל כך שגם העזתים הם בני ערובה שלו. בקיצור, אני כן מקווה שאחרי הגל הנורא של האנטישמיות, מתחילה כעת ריאקציה".
מישהו שומע אותי
בימי המאבק הסוער נגד הרפורמה המשפטית, פרופ' רוט, כאמור אחותו של ראש האופוזיציה יאיר לפיד, הביעה התנגדות מובהקת ל"הפיכה המשטרית" כלשונה. בסרטון שעלה לרשת היא הסבירה כי "בריאות הנפש של היחיד ובריאות נפש שלטונית בנויות מאותן עקרונות… דיקטטורה היא מצב של פתולוגיה אישית וגם מדינית, ודמוקרטיה ליברלית מקיימת וגם מקדמת בריאות נפשית גם בתוך היחיד וגם במדינה".
את חוששת שהחברה הישראלית תחזור לשיח של 6 באוקטובר?
"הלוואי שהייתי בטוחה שהיא לא תחזור לשם. אחד התנאים לכך, ברוח דברים שכתבה מלאני קליין, הוא להתאבל על הטעויות שלנו ולקחת אחריות. יש בי תקווה שתהליך האבל המשותף יהפוך אותנו ליותר צנועים ויותר זהירים, ויגרום לנו להסכין עם המציאות המורכבת שמחייבת פתרונות מורכבים. אני אוהבת את הביטוי 'להסכין עם המציאות', כי השורש שלו כולל סוכנות נפשית שמכירה בסכנות ובמסכנות כחלק מקיומנו. זו התפתחות נפשית שמקדמת דיאלוג בריא יותר. אבל יש בי גם חלק מפוכח שמטיל בזה ספק ומכיר צד אחר, שמתגונן בפני אבל, ועלול לעשות זאת על ידי סירוב למציאות וחזרה למנגנונים פרימיטיביים של פיצול, הדרה והשחרת האחר".
נישאר רגע ב־6 באוקטובר. את יכולה להבין מדוע ההיקש שעשית בין "דיקטטורה נפשית" ל"דיקטטורה פוליטית" יכול להיתפס כשימוש בתחום דעת שאת מומחית בו לטובת הכרעה במחלוקת פוליטית?
"אנחנו לא חיים בוואקום. זוהי חובתי האתית לקיים ולקדם עולם הגון ששומר על חירותו של הפרט וזכויותיו הבסיסיות. אם הייתי עושה שימוש ציני בכלים המקצועיים שלי כדי לזכות בהון פוליטי או אחר, זו הייתה הפרה אתית בוטה. אבל אנחנו חיים בעולם שבו תחומים מזינים זה את זה ומפרים זה את זה. הפסיכואנליזה היא לא רק תורת הטיפול ביחיד. זו מתודה אתית במהותה, שכן היא עוסקת בתנאים המאפשרים לאדם חיים משוחררים מסבל. כשזיהיתי תהליכים שסברתי שהם פוגעניים כלפינו כחברה דמוקרטית ליברלית, ובמילים אחרות כחברה שדואגת באופן שוויוני לזכויותיו של כל אזרח לחיות את חייו על פי דרכו תוך מילוי חובותיו, ראיתי זאת כשליחות הכרחית להתריע ולוודא שאינני מעלימה עין מסבלו הנוכחי או העתידי של אף אדם".
באותה הרצאה מצולמת התבטאת שהציבור הימני והדתי מפצל את העם לשווים ושווים פחות – עגלה מלאה לעומת ריקה וכו'. האם אפשר לומר שגם אנשים במרחב של המרכז־שמאל נגועים בפיצול הזה ומשליכים על הימין רוע מוחלט?
"קודם כול, בטוח. שני הצדדים סובלים מפיצול והשלכה, אין לי ספק. ברגע שיש מחנות, תמיד יש פגיעה במורכבות של ראיית האחר ואתה נמצא בסכנה של פיצול והשלכה. בתקופת המאבקים על הרפורמה קיימנו שיח משמעותי של פסיכואנליטיקאים עם מטפלים מהמרחב החרדי, מתוך רצון להתקרב פנים אל פנים. אחת הנשים החרדיות אמרה לנו בכנות 'תבינו, אנחנו לא חיים באותו סולם ערכים. עבורנו דמוקרטיה היא לא ערך עליון, האמונה הדתית היא לא דמוקרטית'. ואני מקבלת את זה שזו האמונה שלהם. אני לא רוצה לדרוס מישהו שבאמונה שלו הוא צריך להתפלל ולא צריך ללכת לצבא. הוא מרגיש שהוא מגן עליי, וכאדם אני מבינה את זה. אבל כחברה וכמדינה יש לנו בעיה של חוסר הדדיות. כאדם ליברלי אני מכילה שונות וחשה חובה לתת לה מקום, בעוד שהצד השני לא חש מחויב לתת לי מקום – למנהגים שלי, להעדפות שלי. שלא לדבר על האזרחים הערבים שהם הקולגות שלי באקדמיה והרופאים שלי, אבל זכויותיהם לא נשמרות באופן שווה, בלשון המעטה".
מול החרדים לי ולך יותר קל להסכים. השאלה היא האם אמירה שלך שהציבור הדתי־לאומי מפצל את העם לאנשי אור ואנשי חושך, לא דורשת חזרה בתשובה אחרי שבעה באוקטובר.
"אני לא חושבת ככה. בכל הפעמים הללו לא דיברתי באופן פרסונלי ולא דיברתי על ציבור, אני מדברת על השלטון. חשבתי אז ואני חושבת כיום שהמהלכים שהשלטון נקט אז הם באמת מהלכים שלא כוללים אותי, ולכן הם רודניים כלפיי. הציבור שלי מכיל את הצורך של הצד השני, הדתי והחרדי, בתוך התחשיב שלי. וכשאני מרגישה שאני כציבור נמחקת, אני אומרת שזה תהליך דיקטטורי. מה שכן, אני חושבת שכולנו צריכים לשאול את עצמנו מה קרה בשלטון בישראל שהוביל לכזה קיטוב, לכזה פיצול ולכזאת דמוניזציה הדדית, ואיך זה שנתַנו למדינה להגיע למצב הזה. כולנו משתפים פעולה עם שלטון ממאיר. זה לא סתם שמדינה מגיעה למצב שגם החברה שלה מתפוררת מבפנים וגם האויב שלה מצליח לתקוף אותה".
יאמרו לך שגם לאזרחים יש אחריות, ושלגופים כמו "אחים לנשק" יש אחריות כמו גם לפוליטיקאים.
"זה כמו שישאלו הורה איך המשפחה הגיעה למצב מסוים, והוא יענה 'זה בגלל הילדים'. תפקידו של מנהיג ותפקידה של הנהגה למנוע את כל ההשתלשלות הזאת, ולשאול את עצמה מה קרה שהוביל אליה. מה שקרה לא קרה בגלל 'אחים לנשק' ולא בגלל המחאה. אלו תוצאות המצב, לא הגורמים שלו. אתה יודע, אני מרגישה שכרגע אנחנו כל כך פצועים וחבולים, שאני לא חושבת שאנחנו יכולים להיכנס חזרה אל השיח הזה עכשיו. השאלה היא איך כיום אנחנו מחזירים את האחריות על עצמנו, קודם כול בתוכנו, כולל ראיית האחר שבתוכנו. זה המעבר מהמונוליטיות של הרוע שמשחיר את פני האחר, לשיח דיאלקטי שנע בין עמדות שונות ומנסה להפגיש ביניהן באופן אתי ומאוזן.
"בהמשך הדרך אנחנו צריכים פתרונות טובים יותר מאשר מעגל הקסמים הרצחני שבו אנו נתונים. לשם כך צריכים הנהגה עם שיעור קומה, ואני מתפללת שיום אחד גם בתוך המרחב הפלסטיני יקום מנהיג דגול דיו שישנה שם את האידאולוגיה והתרבות, ואז אני מאמינה שיכול להיות שינוי. לכן אני אומרת לך שאם אני אשחיר את כל המרחב הפלסטיני כמקשה אחת של מרצחים חסרי צלם כמו חמאס, ואם אני לא אראה ביניהם גם בני אדם, זה לא מותיר לנו סיכוי לתקווה".
כפסיכואנליטיקאית חילונית, את יכולה לראות את חשיבותה של האמונה בהתגברות על פוסט־טראומה?
"פה יש באמת משהו מעניין. בעקבות העבודה עם נפגעי שבעה באוקטובר אני יכולה לומר לך שאחד הדברים שמאוד תפסו והרשימו אותי, אלה התיאורים ששמעתי לא פעם על כך שבזמן אמת גם אנשים חילונים קראו 'שמע ישראל'. ב'שמע ישראל' יש 'שמע', יש מישהו לקרוא אליו, וכשאנחנו מגיעים לקצה של החרדה והסכנה האנושית, אתה צריך מישהו להגיד לו 'שמע' ולדמיין שהוא שומע. כפסיכואנליטיקאית אני לא יכולה להמעיט בערך הדמות הנפשית הזאת. בין אם אלוהים הוא יציר הדמיון ובין אם הוא ישות שאדם חווה כטרנסצנדנטית, כך או כך הוא ישות חשובה. מורי ורבי פרופ' אבי שגיא, המנחה שלי בדוקטורט, כתב בספר מרתק בשם 'פצועי תפילה', שגם בעולמם של אנשים שאלוהיהם מת או שלא נולדו לתוך אלוהים, התפילה היא מומנט הכרחי של האנושיות. אז אני לא בטוחה שיש כרגע יותר אלוהים, אבל בהחלט יש יותר תפילה".
לא תנצחו אותי
מאז פרוץ המלחמה מסתובב ישראל ורד – פסיכולוג חינוכי, מטפל ודוקטורנט במחלקה לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן – ברחבי דרום הארץ, "מיבנה ועד אילת" כלשונו, מטפל בנפגעי מסיבת נובה, מלווה קבוצות של נשות מילואים, ומעביר מאות הרצאות על התמודדות פסיכולוגית לצוותי הוראה – מגננות מהעוטף ועד מפקחים במשרד החינוך.
"אספר לך סיפור מעניין", הוא אומר. "בחודש הראשון למלחמה סיימתי כל הרצאה שלי עם השיר של נעמי שמר 'לא תנצחו אותי', שהתפרסם בביצוע של יהורם גאון ב־1984. ראיתי את התגובה של הצוותים החינוכיים לשיר, עד כמה זה חיזק וריגש אותם, ופניתי ליהורם בבקשה שיחדש אותו. דיברנו קצת, אבל בסוף הוא סירב להצעה. עוברים חודשיים, ולהפתעתי אני מגלה את הביצוע החדש שלו עם הלהקות הצבאיות. אני לא חושב שזה בגללי", מחייך ורד.
לא במקרה, הוא אומר, הביצוע הזה מתקרב כבר ל־2 מיליון צפיות. "משב הרוח שהשיר הזה נופח בהרבה ישראלים – הגבורה הלאומית, השמחה, הדגלים ברקע, התובנה שאנחנו ננצח כאן כמו שניצחנו בעבר, דמותו של יהורם גאון שמשדרת אחדות ולכידות לאומית – כל אלה הם כלים תרפויטיים ראשונים במעלה".
התובנה הזו מתחברת לביקורת שמותח ורד על השיח הפסיכואנליטי הנוכחי ועל מגבלותיו. "מישל פוקו לימד אותנו שהחוכמה היא לזהות מה שנמצא בשיח ומה שלא נמצא בו. בשיח של הפסיכואנליזה הישראלית לא תמצא שפה של 'גבורה', 'הבראה', 'חיבור לשלשלת של דורות', ושהמלחמה שלנו היא מלחמה לאומית צודקת של 'בני אור' כנגד 'בני חושך'. כל אלה בבחינת נעדרים. תמצא אך ורק עיסוק בטראומה ובפוסט־טראומה של היחיד. בסופו של דבר זו פסיכולוגיה שמיועדת לאינדיווידואלים שמנותקים מהסיפור הלאומי והתרבותי הרחב שלהם. לממסד הפסיכואנליטיקאי בישראל, שנחשב לאחד המתקדמים בעולם, פשוט אין כלים למשבר הלאומי שעובר עלינו עכשיו".
לדברי ורד, "מבט עמוק על תפקיד הפסיכולוג בעולם המערבי יגלה שיש לו שני כובעים: כובע של רופא שכמעט יכול לרשום לך תרופות, וכובע סמוי יותר, של מי שהחליף בחברה שלנו את התיאולוג. עבורי כמטפל דתי, הפסיכואנליזה היא רק הכובע הרפואי. אני קורא אותה בעיניים של איך אני משקף כאב ומקטין טראומה, איך אני עוזר לאדם לצמוח. כשמקדשים למשל את מלאני קליין לא רק כתרפויטית אלא כתיאולוגיה שמזהה קורלציה בין הטוב והרע בעולם, אז אני מבין את העיסוק האינטנסיבי בדחף המוות, למה עסוקים כל הזמן בטראומה וביציאה ממנה. אני מקבל את מלאני קליין כסוג של הצעה טיפולית, לא יותר. ממילא כשמגיעה מלחמה אני שואל את עצמי כפסיכולוג, אבל לפני זה כיהודי, למה אתה נדרש עכשיו? והתשובה היא שאנו נדרשים לשפה בית־מדרשית מסורתית, לא לשפה הומניסטית".
הרוח של דדו
כמטפל, מה החורים שאתה מזהה בתפיסה ההומניסטית?
"ההומניזם דואג לזה שההווה יהיה כזה שראוי לחיות בו. התפיסה המסורתית מדברת על אברהם העברי, אבי המשפחה שהחלה מהפכה בעולם, ואנחנו כל הזמן בדרך לעולם שהולך ובא. היא אומרת שאנחנו חלק משרשרת, מלאום, ואז ההתבוננות שלך היא אחרת והכלים התרפויטיים משתנים. זו נקודת עיוורון מכרעת של השיח הפסיכואנליטי המצוי, שיש לה השלכות של ממש על טיפול בימי מלחמה. המאבק בין שמרנים לפרוגרסיבים לא נמצא רק במערכת המשפט, אלא גם בתחום כמו העולם הפסיכואנליטי. אף שיש לי הסתייגות מהחיבור בין 'שמרנות' ליהדות, אפשר לתאר זאת כמחלוקת בין חיבור למסורת, עם שאיפה למילה מפחידה כמו 'גאולה', ובין עולם הומניסטי – שיש לו מקום בתוך תפיסות יהודית, אבל לא כגולת הכותרת. הפרספקטיבה הלאומית נותנת הרבה כוח בהענקת משמעות לרוע שאנחנו חווים בהווה.
"לצערי, אם תדבר עם פסיכואנליטיקאים ישראלים במונחים בודהיסטיים, הם מאוד פתוחים לקבל את החוויה הרוחנית של המזרח. אבל אם אתה אומר להם 'אברהם אבינו', לא תקבל אוזן קשבת".
מה שונה בתוכן שלך ממה שאפשר למצוא אצל פסיכואנליטיקאים מהמיינסטרים שמציעים היום טיפול לנפגעי טראומה?
"תראה, כל הרצאה שלי בשלושת החודשים האחרונים מתחילה בהקרנה של דדו (דוד אלעזר, הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים), כשהוא עומד במסיבת העיתונאים המפורסמת שלושה ימים אחרי פתיחת המלחמה. באותו יום גולדה איימה שישראל תשתמש בגרעין נגד מצרים וסוריה, ומשה דיין הצהיר שאנחנו פסע מחורבן בית שלישי. עיתונאי צעיר בשם דן שילון שאל את דדו אם המלחמה תהיה קצרה או ארוכה. צריך לזכור שמדובר ביום השלישי של המלחמה שפרצה בהפתעה, ואני לא חושב שלדדו באמת היה מושג מה עומד לפניו.
"ובכל זאת, דדו עונה לו: 'אני לא יודע אם היא תהיה קצרה או ארוכה, אני יודע שאנחנו נמשיך להכות, אנחנו נמשיך לתקוף'. עד כאן תשובה בנאלית של רמטכ"ל, אבל אז הוא מוסיף: 'ואנחנו נשבור להם את העצמות'. אתה שומע בקהל רחש של צחוק, איזו התעוררות מהדיכאון. בשלב הזה אני שואל את הקהל שלי: מה קרה לדדו? הוא התחיל כרמטכ"ל, וסיים את המשפט בעברית שנחשבה אז לשפת רחוב. מה הוא בעצם עשה? דדו הציף כעס עמוק על האויב. כשכעס מהסוג הזה צף, החרדה שוככת. בתור טיפול ראשוני, זה מה שצריך לעשות. ואת הצעד הזה אתה לא שומע בפסיכואנליזה הישראלית ואצל מובילי השיח שלה. כן מתעסקים בדחף המוות של מלאני קליין, בעיבוד והכלה של תחושות טראומטיות, ובהתמודדות עם תחושות נטישה. אבל בזה זה מסתכם, ופה הטעות".
"יש מאמר מופתי של עמנואל גנט, פסיכולוג יהודי אמריקאי, שמסביר ששנאה ואהבה הם לא הפכים – שניהם מנוגדים אל רגש הפחד. כשאסור לך להשתמש במושגים כמו שנאה לאויב, אתה לא מסוגל להגיע לשם".
זה לא מסוכן לעורר יותר מדי שנאה אצל מטופלים? הנפש לא "משלמת" על זה?
"בהקשר החברתי שבו אנחנו נמצאים כרגע, הסכנה הגדולה יותר היא להפנים את השנאה פנימה. היכולת לבטא את האלימות כלפי חוץ ולא לבלוע אותה פנימה היא חיונית להישרדות שלנו כיחידים וכחברה. אנשים ראו גיהינום. מעבר לצורך הצבאי, להשמיד את האויב זה מהלך של ריקון נפשי של כל הרוע שראיתי. כשאתה אומר, למשל, ש'האויב הוא בדיוק כמוך', אתה בעצם אומר שגם אנחנו מסוגלים להוציא לאנשים פיקות מהברכיים ולבצע עינויים בגופות. זה הרבה יותר מסוכן. אנחנו חייבים לתת לכעס לצאת החוצה, תוך הבנה של סכנת 'תג מחיר' או נקמנות לא מבוקרת בצבא. מההיכרות שלי את החברה הישראלית, זה סיכון מבוקר".
פסיכולוגיה ציונית
המעשה הפסיכולוגי נתפס בהגדרה כמעשה אישי. אתה בעצם קורא כאן לסוג של הפגנת לאומיות בתור התמודדות נפשית.
"אנחנו צריכים להבין שהיכולת להפחית טראומה עוברת גם דרך להשפריץ ציונות. אני לא טוען שאנחנו צריכים למחוק את הפרט, אלא שהחיבור אל הכלל, בוודאי בתקופה הזאת, הוא כלי תרפויטי לכל דבר ועניין".
תן לי דוגמה לעצות ברוח זו שאתה נותן לצוותים בבית הספר.
"זה אומר לתלות דגלי ישראל בבית הספר ולהראות תמונות של החיילים שלנו נלחמים, ובתקופה הזאת גם פחות תמונות של 'יזכור', אלא אם מדובר בבית ספר שיש לו נופל. זה אומר לדבר על כמה אנחנו שרשרת אדירה שהתחילה מימי דוד המלך ועד היום. זה אומר להראות עד כמה האויב שלנו שפל, ועד כמה ההבדל בינינו לבינם הוא תהומי".
זה נשמע כמו רוח ציונית־דתית. זה יכול להתאים גם לבתי ספר חילוניים בקיבוצים של עוטף עזה?
"אז תופתע. הרציתי מול בתי ספר רבים מהעוטף, והתכנים הללו קריטיים בימים אלו לדתיים וחילונים כאחד. כשהגעתי לבית הספר של בארי אמרתי להם כבר בהתחלה שאנחנו לכאורה אנשים שונים, עובדה, לי יש כיפה על הראש ולכם אין, ולפני השביעי באוקטובר כנראה לא היינו מסכימים על הרבה מאוד דברים. אבל לי ברור שאתם חינכתם לאהבת אדם, ואנשים בני בליעל בעזה חינכו לטבוח אתכם. תראו כמה אתם אור, וכמה הם חושך. אתם חלק ממשהו גדול, אתם לא עלה, אתם עץ זית בן שלושת אלפים שנה. מנהלות בתי ספר בבארי ובנחל־עוז ניגשו לומר לי תודה וסיפרו כמה זה נגע בצוותים. השיח הציוני הופך לכלי תרפויטי. אני לא מדריך בבני עקיבא, אלה כלים פסיכולוגיים שאסור לזלזל בהם".
פסיכולוגים קליניים אולי יאמרו לך שאתה מדחיק את האישי עד כדי בעיה.
"אתה לא מטפל בפצוע תחת אש. מזיזים אותו אחורה ורק אז מתחילים לטפל בו. זה המצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו. אני אומר למטפלים: תקטינו עכשיו אמפתיה, זה לא הזמן לשקוע בכאב. הבעיה שהפסיכואנליזה לא נמצאת שם, ואגיד לך יותר מזה, גם הציבור לא נמצא שם: בשבוע הראשון של המלחמה הגיע פסיכולוג קליני לאחד היישובים הדתיים שספג מכה קשה, הושיב לשיחה את כל הגברים מכיתת הכוננות שהיו בלחימה, ואמר להם 'יאללה חבר'ה, תתחילו לפתוח'. אנשים פשוט קמו והלכו. אלו אנשים שאחר כך צריכים להמשיך לשירות מילואים בעזה, ושיח כזה פשוט לא מתאים כרגע. עכשיו הזמן להפיח רוח בעם, לחבר אנשים למורשת, לעם, לאנשים סביבם, ולקבל כוח לקראת הקשיים שעדיין לפנינו כחברה".
הבעיה הזו, אומר ורד, איננה נוגעת רק למטופלים אלא גם למטפלים. "מישהו בכיר בעולם הקבורה, אדם שראה מראות קשים ביותר וקבר בידיים שלו מאות גופות, פגש איש מקצוע. הוא סיפר לו מה עבר, והאיש פשוט התפרק בבכי. 'הייתי צריך להרגיע אותו שיהיה בסדר', הוא סיפר לי. זו תופעה מוכרת שנקראת 'תשישות החמלה' (STSD). במלחמת וייטנאם ראו שאם הפסיכולוג רוצה לא להשתגע ממה שהוא שומע, הוא חייב להקטין אמפתיה. זה אומר שכשאני מגיע להלוויה של אדם קרוב שנהרג אני אומר לעצמי 'אתה פה בתפקיד, אתה לא שוקע בחוויה של האבא כי אתה תקרוס'. זה אומר לא לתת לדמיון לעבוד שעות נוספות. זאת שעתה הגדולה של ההדחקה. עוד יבוא הזמן לפתוח את הכול". #
