לפני שנה וחצי יועז הנדל עוד היה שר בממשלה. לפני 100 ימים הוא אסף במו ידיו גופות בעוטף, חיפש מחבלים בנגב והקים צוות של "ציידי פירים" שפעל בעומק הרצועה. ודווקא שם, בארץ המנהרות וההריסות, הוא פגש את ישראל האמיתית. עכשיו הנדל כבר בבית, והוא לא רוצה שהמציאות של עזה תיעלם לפני שתחולל שינוי בהנהגה הישראלית.
"בהתחלה סובלים מתופעת 'פירה־מורגנה'. כל חור שמזהים, חושבים מיד שהוא פיר. בחלק מהמקומות אתה רואה חור קטן ומגלה שזה פתח לתוואי מנהרה, ובמקרה אחר אתה מוצא בור גדול עם סולם ובטוח שיש לך בוננזה – אבל כשאתה זורק פנימה רימון עשן הוא נכבה, כי זו באר ויש מים למטה"
על הרצפה ליד דלת הבית בנס־הרים עומדות עדיין נעלי צבא מרובבות בוץ. לידן מונחים שכפ"ץ בצבע חאקי, קסדה ותיק שטרם נפרק. שני צעדים משם, במטבח הכפרי שסירים תלויים בו על ווים בערבוביה ביתית ונוף חורש ירוק נשקף מחלונותיו הגדולים, יושב יועז הנדל, שותה קפה בכוס קרמיקה. ביום שישי שעבר, שלושה ימים לפני פגישתנו, הוא סיים את שירות המילואים האינטנסיבי שאליו היה מגויס, בכל מובן, מאז שמחת תורה. עכשיו הוא כבר בבית, אבל עוד לא לגמרי פרק ואפסן את כל מה שהביא איתו משם. בשיחה הוא מנסה לשרטט את החזון החיוני כל כך בעיניו למדינת ישראל. חזון שהתבהר לו לדבריו במהלך שבועות הלחימה הארוכים, צף ועלה מאז האסון. אבל נדמה שקודם, או תוך כדי, הוא צריך דקה כדי להתרגל שוב.
לא קשה להציף אצלו את התמונות שרוחשות מאז שבעה באוקטובר, והפרטים לא קלים לשמיעה. כשאני מבקשת לשחזר איך בעצם הצטרף למאמץ המלחמתי ולשרטט את קורותיו מאותו יום, נדמה שהקול שלו הופך עדין יותר. טון או שניים פחות ממה שנדרש בהופעותיו באולפנים על תקן פוליטיקאי.
"למעשה התחלתי לעבוד ביום ראשון, למחרת אותה שבת. מצאתי צוות מהשייטת ופרסתי עליו חסות, מצאתי עוד איזה כוח ניוד, התחלתי לרכז כמה פרטיזנים כמוני שהגיעו די עצמאית למלחמה. היו לא מעטים כאלו שפשוט באו. בשלב ההוא היו עדיין מחבלים ביישובים, והיו היתקלויות וגם הרוגים. הכבישים נראו נורא, זרועים גופות לכל אורך הדרך".
עכשיו הוא שוב אזרח, "אז אני יכול לדבר, שזה חסר לי קצת. חסר ולא חסר". מבין עשרות אלפי החיילים הישראלים שלחמו ולוחמים בעזה, הוא ככל הנראה היחיד שנושא בתואר "חבר הקבינט המדיני־ביטחוני לשעבר".
ומה התחושה עכשיו, כשאתה מביט על הרצועה מבחוץ?
"רק ביום שישי האחריות ירדה לי מהכתפיים, ויש תחושות מעורבות. כשיצאתי ליומיים באמצע וחבר החליף אותי, הרגשתי עדיין את האחריות הכבדה. לא היה שם כמעט מפקד שלא איבד חיילים. כל הלוחמים שהיו תחתיי סיימו את המשימה ברגשות מעורבים מאוד. לא רוצים לסיים, רוצים להמשיך".
כי המשימה לא נגמרה, או כי יש איזו חרדת שגרה?
"כי המשימה לא נגמרה. וגם, כי התחושה שם הייתה של ישראל שכולנו אוהבים. אף אחד שם לא מנותק לגמרי, ורואים מה קורה פה. החרדה שלי באופן אישי היא לחזור ל'סחלה'. ואני יודע שאני אחזור. יש לי מקום בשיח הישראלי, יש לי שליחות אישית לייצג וקול מסוים, וזה כרוך במחיר של להיות במרחב של שיח קשה לפעמים. כל מי שהיה בלחימה מדבר על הרפש והשיח המגעיל והיעדר המנהיגות מול מה שראו שם. ומה שראו שם זו מנהיגות. אנשים שהגיעו באותה שבת בבוקר כדי להילחם, או אפילו כדי לחלק אוכל, כי הם החליטו שזה מה שצריך לעשות".
הנשק האסטרטגי של ישראל
כשאני שואלת על מה הוא מכה על חטא כפוליטיקאי, הנדל משיב: "שלא שאלתי מספיק שאלות. בקבינט הייתי מאוד קונפורמיסט לגבי מה שקורה במערכת הביטחון. אני כזה, אני יודע. כולנו כאומה צריכים להכות על חטא ההתעסקות בטפל, שזו הרפורמה המשפטית שהקדשנו לה פלפולי פלפולים, וגם האנטי־רפורמה, כשלא הבינו שיש כאן אירוע שגדול על כולנו. לי אין ספק שהאויב זיהה זאת כהזדמנות. הוא זיהה שאנחנו בנקודת חולשה".
חוזר לפוליטיקה?
"צריכות להתקיים בחירות מתישהו אחרי המלחמה. אני לא רוצה בחירות עכשיו, אבל אני רוצה שיקבעו תאריך. וצריך גם תאריך לוועדת חקירה. כולם צריכים לקחת אחריות, גם דרג מדיני וגם דרג צבאי, שלא יהיה ספק. יש פה כל כך הרבה אשמה ואחריות על כל כך הרבה אנשים. עכשיו צריך לחזק, לא לפורר, וחלק מהחיזוק הוא שהדרג המדיני יגיד: 'אני הייתי פה, אני אחראי'. זה לא כדי לערוף ראשים, זה כדי לתקן. כי אם אין אחראים ואין אשמים, זה אומר שהכול בסדר. ולא היה בסדר'".
הריאיון המלא יתפרסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
