בציבור הכללי, פנימייה לגילי העשרה מיועדת לאחת משתי אפשרויות: או מקרי רווחה או מקרי הצטיינות בתחומי האמנות, המדע והספורט. אך בציבור הדתי־לאומי התרגלנו לכך שמיד אחרי חנוכה של כיתה ח', המוני נערים ונערות מכתתים את רגליהם והוריהם בין ישיבה תיכונית סביבתית, לישיבה תיכונית באווירה חסידית, ובין אולפנה לאמנויות לאולפנה שדוגלת באהבת חינם. כל תלמיד ותלמידה בוררים להם את המוסד הלימודי המתאים להם בדיוק, כששאלת כן או לא על עצם המעבר לפנימייה כמעט אינה נשאלת. הדגש הוא אך ורק על רמת הלימודים והאווירה בכיתות ובחדרים שבהם עתידים לגור הילדים במשך ארבע השנים הבאות.
לרגל תחילת עונת הרישום לישיבות התיכוניות והאולפנות, שהחלה בימים אלו, יצאנו לבדוק אצל אנשי הציונות הדתית – ממבוגרים ועד הורים ואנשי חינוך – מה דעתם על מוסד הפנימייה כיום.
יש לציין, כי מרבית המרואיינים ביקשו שלא להיחשף בשמם המלא, בעיקר כדי לא לפגוע במוסדות הלימוד השונים ומתוך אמירה שגם הביקורת או החוויה החיובית שלהם על הפנימייה אינן כוללות את מה שהם חשים כלפי המקום עצמו וכלפי האנשים שבו.
נבו (33) למד בישיבה תיכונית בצפון לפני כ־15 שנה. הוא אומנם לא נזכר באותם הימים בערגה גדולה, אך מדגיש כי יכול להיות שדברים השתנו מאז.
"זה אולי עניין של דור אחר, אבל החוויה הכללית שלי מהפנימייה – אני מדגיש, מהפנימייה ולא מהישיבה – הייתה לא מוצלחת. הלכתי כי כולם הלכו וכי לא הייתה אופציה אחרת, אבל בדיעבד הייתה לזה השפעה בכמה רמות. בשיח רגשי, במפגש עם בנות ובקשר עם המשפחה שלי. השיח הרגשי היה תלוי בצוות שהיה לנו בכל שנה. כשהר"מ והמדריך של הפנימייה היו רגישים יותר אז היה לנו עם מי לדבר ובמקרה גם היה יועץ בישיבה באותה תקופה, אך בשנים מסוימות הצוות שלנו היה יותר קשוח, לא ברור אם בראש צבאי או סתם מיושן, והיחס היה בהתאם. בסוף מדובר בחבורת בנים מלאה טסטוסטרון שלא יודעים איך לסדר הברות ולהפוך אותן למשפט, ודאי שלא לדבר על מה שהם מרגישים וחווים – על הקושי בלימודים, היחס של ההורים או על החברה שזרקה אותם, וצריך שמישהו ידובב אותם ויעזור להם להיפתח וייתן להם לגיטימציה לרגשות", אומר נבו ומוסיף, ״לגבי מפגש עם בנות, זאת תופעה די מוכרת. הנשים היחידות שפגשנו באותה תקופה היו אם הבית, המזכירה וכמה מורות מקצועיות ללימודי חול. כך שהיכולת לדבר עם בנות ולהביט להן בעיניים כמעט לא הייתה קיימת, זה משהו שצריך לתרגל, ואם אתה נמצא בפנימייה כל הזמן, ולא משתתף בשום מסגרת שכוללת בנות, מתי יהיה לך זמן לתרגל את זה?"
אבל החסך המשמעותי ביותר עבור נבו היה הקשר עם המשפחה. "זה הכי כאב לי. אני הגדול במשפחה והייתי בקשר טוב עם האחים הקטנים שלי, והעובדה שיצאתי לפנימייה ממש הרסה לי את הקשר איתם. הייתי רואה אותם פעם בשלושה שבועות, ובהמשך כשגם הם היו בפנימיות משלהם, לא היינו מסונכרנים כי לא היה אפשר לוותר על שבתות ישיבה, אז היו פעמים שלא התראינו חודשיים. זאת תקופה שעוברים בה הרבה שינויים אישיים. מתבגרים וצומחים, ואתה מגלה שאחים שלך השתנו ולא היית שם. נדרש המון זמן לשקם את זה, עד היום".
הכתבה המלאה יתפרסם מחר (שישי) במוסף "מוצש" של מקור ראשון
