ביום רביעי בערב הפיץ דובר צה"ל דברים שאמר הרמטכ"ל הרצי הלוי בביקור בתרגיל שנערך בפיקוד הצפון, במסגרת ההיערכות להרחבת הלחימה מול חיזבאללה. "במלחמה בגבול לבנון יש לנו מטרה ברורה – להחזיר את התושבים בכל היישובים בצפון. אנחנו מבינים שהדבר הזה חייב לעבור דרך שינוי משמעותי מאוד". לא ברור מהו השינוי שאליו כיוון הרמטכ"ל, מכיוון שבשלב הזה נערכה ההקלטה והמשיכה אל המסר המרכזי, "אני לא יודע עד מתי תארך המלחמה בצפון, אבל הסבירות שהיא תימשך בחודשים הקרובים היא גבוהה הרבה יותר מההערכה בעבר". הדברים הללו אינם מחדשים לנו, אך אין ספק שהם משקפים עליית מדרגה בנוקשות של המסרים שצה"ל מבקש להעביר לחיזבאללה ולשלוחיו, למתווכים שמנסים להגיע לנוסחה דיפלומטית, למפונים שגלו מהיישובים בשטח שהפך לרצועת ביטחון – ואולי לכולם יחד.
כ־60 אלף בני אדם עזבו את יישובי גבול הצפון מהיישובים שפינתה המדינה. קשה להעריך את מספר המתפנים מהיישובים שפינוים לא הוכר, משום שלא נערך רישום מסודר של העוזבים והשבים. גורמים העריכו את מספרם בכ־30 אלף איש. לפי הערכות אלה, כמחציתם חזרו ליישוביהם לאחר שהבינו שהמדינה לא תכיר בפינוים והם יאלצו לשאת בכל משמעויותיו בכוחות עצמם. ביישובים המפונים נשארו חברי כיתת הכוננות, בעלי תפקידים חיוניים ומעט חקלאים. חקלאים אחרים, שפונו לאזורים קרובים יחסית, מגיעים לחלקותיהם מדי יום ובסופו חוזרים למגוריהם הזמניים. ויש כאלו המכונים לעיתים "העקשנים", שהחליטו שאין כמו בבית, גם עכשיו.
"הקיבוץ כבר לא קיבוץ, זה לא מקום שגרים בו אנשים, אלא מוצב צבאי לכל דבר", מספרת טניה קרונוס מקיבוץ אדמית שבגליל המערבי. "אני לא שומעת קולות של הילדים מהשבילים, האנשים שאני מכירה והקהילה שאני מכירה אינם נמצאים, זה לא ממש בית. הרעש של המלחמה הוא מטריד – פיצוצים, מטוסים ואזעקות מיישובים אחרים. אצלנו האזעקה לא משנה כלום כי קודם שומעים את הפיצוץ. אני כבר הרבה זמן פה, והפיצוצים כבר לא מקפיצים את הנשמה. אבל זה משהו תמידי". ילדיה בני תשע, אחד עשרה ושש עשרה. ברוב החודשים האחרונים הם היו אצל קרובי משפחה בחו"ל ולאחרונה חזרו לישראל ונמצאים בכפר מסריק, שם טניה נמצאת בחלק מימי השבוע מאז שובם. בשבועיים האחרונים היא בריענון משירות המילואים בתפקיד קצינת נפגעים שאליו גויסה אחרי השבעה באוקטובר, וכעת היא מתנדבת בצוות החירום היישובי ובחמ"ל שבקיבוץ. בעלה חבר בכיתת הכוננות של אדמית. "אני משתדלת להסתכל על הדברים בצד החיובי. אני זכיתי לראות את בעלי בכל יום ואחרים לא, וזה גם נותן לי תחושה של שליטה שאני צריכה אותה, קשה לי לא להיות בקיבוץ. בכל מקום אחר התחושות מכבידות".
על אף שבחוץ מתחוללת מלחמה, טניה מצליחה להקפיד גם על מנה של הפוגה מהמציאות. "הנקודות האלו של ניתוק מהכול – ללכת לסרט, לקרוא ספר או לעשות סיבוב ולשמוע מוסיקה – חשובות מאוד בשבילי, כי הנפש לא יכולה להיות בדריכות כל הזמן. זה כמו לקחת תרופה שפשוט חייבים לקחת אותה. פה אולי התחום של בריאות הנפש עוזר לי".
קשה לשאול אותה על מה שחוותה בכמעט שלושה חודשי שירות במערך הנפגעים, שאליו הצטרפה לפני שנה בלבד. "כל משפחה שפגשתי היא עולם ומלואו ואפילו לא ספרתי אותם. כשהתגייסתי לא ציפתי לדבר כזה. חשבתי שהתפקיד הזה מתאים לי ואני מגיעה אליו באמונה שחשוב לעשות אותו טוב, כי הרגעים האלו הם משמעותיים מאוד. אני בהתרעננות עכשיו, אבל אני לא מרגישה שהתקופה הזאת הסתיימה. זה כמו מסלול טיול, שעוצרים בו לרגע ואז ממשיכים ללכת צעד אחר צעד כי חייבים להמשיך ללכת".
באדמית תכננו הרחבה גדולה שתכפיל את כמות התושבים ביישוב, וחלק מהחוזים כבר חתומים. "יש כאלו שמבקשים להשהות את הכול ואומרים שכרגע הם לא יודעים מה הם עושים. אחרים אומרים שהם מחכים לראות מה אנחנו, התושבים הוותיקים, נעשה. אני באמת לא יודעת מה נעשה, אבל יש סימני שאלה גם לכאלו שנמצאים פה שנים, ואי־הוודאות גדולה יותר אצל משפחות עם ילדים צעירים. אני לא חושבת שאני אדם היסטרי, אבל אני לא מצליחה לדמיין את הילדים נוסעים באוטובוס לבית הספר כשהדרך חשופה לגמרי לצד השני ואפשר לנופף לשלום לשומרים של חיזבאללה בעמדות השמירה. איך עושים את זה? לפעמים קצת שוכחים את המלחמה הזאת, שהיא אולי על אש קטנה, אבל גם על אש קטנה אפשר להתבשל. מישהו חייב להתעורר שם ולהבין שעם הגבול לא יקרה שום דבר ובסוף פשוט יקפלו וילכו, ואז קיבוץ אדמית לא יהיה יותר הקיבוץ שאנחנו מכירים היום, ואני מאמינה שזה נכון לעוד יישובים רבים בגבול הצפון".
שמונים ושלושה קילומטרים של כביש הצפון הפרידו לפני המלחמה בין קיבוץ אדמית של טניה לקריית־שמונה, שאותה לא עזב פרוספר אזרן גם כיום. בגלל הניסיון להימנע מ"צירים אדומים" שחשופים ללבנון, נדרש לנסוע בדרכים עוקפות המאריכות את הדרך הרבה יותר. "להסתובב בעיר זה איום ונורא, אני רואה את העיר ריקה ורואה את כל מה שחינכנו עליו נעלם – לאהוב את המולדת, לשרת אותה בהתיישבות שלנו ולהגן על העורף באומץ ובעמידות". אצל פרוספר ההחלטה האישית מתחברת מיד לאידיאולוגיה הלאומית, על אף שכבר יותר מעשרים וחמש שנה הוא לא מכהן בתפקידים ציבוריים. הוא נבחר לראשונה ב־1983 וכיהן ארבע עשרה שנים בתפקיד ראש העיר. עד היום הוא מכונה לפעמים "ראש העיר המיתולוגי". עוד קודם היה מעורב בכתיבת תוכניות הגנה על העיר, במסגרת תפקידו כמושל חבל קריית־שמונה בחיל ההגנה האזרחית. "בשונה מכל האירועים שהיו במשך עשרות שנים, פתאום התגלה לאויב שאפשר לנפנף אותנו מפה רק מפחד. בכל מאה הימים האחרונים לא קרה שום דבר שבגללו צריך לפנות את קריית־שמונה".
התומכים בפינוי ישיבו לפרוספר שמה שהיה שונה הפעם הוא החשש מחדירת מחבלים ואירוע דומה לזה שהיה בשדרות ואולי אפילו בסדרי גודל רחבים יותר. "פינו את קריית־שמונה רק שבועיים אחרי השבת השחורה. זאת אומרת שבימים שבהם הייתה סכנה אמיתית לאירוע כזה היינו עוד בבתים שלנו. אני לא חושב שיש אמת בטיעון הזה. האמת היא אנשים הרגישו שהם לא מוגנים באף מקום והבינו שהם לא יכולים לבטוח בגנרלים ולא בממשלת ישראל". הנכדים של פרוספר התפזרו בכל הארץ, חלקם מפונים בירושלים, אחרים מפונים בטבריה ומשפחתו של אחד הבנים נשארה איתו בקריית־שמונה.
כשהוא מנסה לחשוב כיצד ניתן להשיב את תושבי קו העימות בביטחון, הוא מגיע למסקנה קודרת שגם הוא יסכים שההיתכנות הממשית שלה מוטלת בספק, "הרבה אנשים מקווים שכרגע אנחנו רק מגיבים ולא מפעילים את מלוא הכוח, כי בסוף אנחנו נפתיע אותם, אבל בעיניי זה לא נכון. חיזבאללה הם אנשים שגרים בדרום לבנון, וכדי להרחיק אותם באמת צריך להרוס את הבתים שלהם ולפגוע בהם. עד שלא נעשה את זה, לא נוכל להחזיר בביטחון אמיתי את תושבי הצפון. אם לא תהיה שליטה אמיתית שלנו עד לליטני, כל מה שתספר לתושבים יהיה שקר אחד גדול".
