יש סוגים שונים של שנאה. בחברות גזעניות שונאים אנשים בגלל צבע העור שלהם, בחברות הומופוביות שונאים אנשים בגלל הנטייה המינית שלהם, ובחברות מקוטבות יש זינוק בסוג ספציפי מאוד של שנאה: בחברות כאלו, אנשים שונאים אנשים בגלל הדעות הפוליטיות שלהם.
בעולם מתוקן, חוסר הסכמה איננו מוליך בהכרח להתגברות השנאה. אבל אנחנו לא חיים בעולם מתוקן. המהפכה הדיגיטלית יצרה מציאות שבה קיטוב אידיאולוגי הופך במהירות הבזק לקיטוב אמוציונלי. במציאות החדשה, במקום שבו גוברת אי־הסכמה, שם גוברת הסלידה והשנאה.
מדובר בתופעה עולמית. בעבר, אנשי ימין בארצות הברית ובאירופה התנגדו מבחינה רעיונית לאידיאולוגיה של השמאל, אבל לא שללו מבחינה אישית אנשים שהם שמאלנים. בעבר אנשי שמאל היו מסוגלים לסלוד מהאידיאולוגיה של הימין, אבל לחבב באופן אישי אנשים ימנים. הימים הללו חלפו. בחברה מקוטבת, קשה לייצר שלילה של אידיאולוגיה מתחרה ללא שלילה גורפת של האנשים שמאמינים בה. כל צד מייחס לצד השני כוונות רעות ותכונות גרועות, ומדמיין שהאנשים שמאכלסים את המחנה הנגדי הם בעלי אישיות רקובה ומושחתת.
בפלוגות המילואים נמחקה השנאה והוחלפה באחווה, גבורה וסולידריות. הקרע שהתאחה בתוך היחידות, הפך לצעקה שיצאה מתוכם לעבר החברה הישראלית
בסקר שנערך בארצות הברית בשנות השישים נשאלו אמריקנים האם יפריע להם אם הבן או הבת שלהם יתחתנו עם מישהו שיש לו דעות פוליטיות הפוכות משלהם: רפובליקנים נשאלו האם יפריע להם שהילדים שלהם יתחתנו עם מישהו שתומך במפלגה הדמוקרטית, ולהפך. בשנות השישים, רק ל־4 אחוזים מן הנשאלים זה הפריע. בשנים האחרונות הסקר הזה נעשה שוב, והתשובות השתנו באופן קיצוני. כיום, ליותר מחמישים אחוז מהאמריקנים יפריע שילדיהם יתחתנו עם מישהו מהצד השני של המתרס הפוליטי.
המשמעות של הממצאים הללו דרמטית: אם חמישים אחוז מתנגדים לנישואים בין בני זוג שמשתייכים למחנות פוליטיים שונים, זה אומר שחצי מאזרחי ארצות הברית מזהים נישואים כאלה כסוג של "נישואי תערובת". בעבר המונח הזה נשמר לנישואים בין בני דתות שונות, היום הוא תקף גם לנישואים בין מי שמזדהים עם מחנות פוליטיים שונים. לאחר המהפכה הדיגיטלית, יותר ויותר בני אדם מביטים באנשי המחנה הפוליטי הנגדי ורואים בהם זן אחר של בני אדם.
מגפה עולמית
כשנגיף מתפשט באוכלוסייה, אנשים רבים נהיים חולים. אבל יש הבדלים בין החולים, בהתאם למידת הרגישות שלהם למחלה. יש מי שסובלים מסימפטומים קלים, ויש אנשים, פחות בני מזל, שמפתחים סימפטומים מדאיגים. הם חווים מחלה קשה עם סיכון מוגבר להסתבכות רפואית.
מגפת הקיטוב היא אומנם מגפה עולמית שמתפשטת בעולם ופוגעת בחברות רבות, אבל יש הבדלים ביניהן, בהתאם למידת הרגישות והפגיעות. מדינת ישראל, כך נראה, היא חברה פגיעה במיוחד. כשהחברה הישראלית נדבקה בווירוס, היא חטפה גרסה קשה וקטלנית שסדקה אותה והחלישה אותה.
בשנים האחרונות, ובייחוד בתשעת חודשי המריבה על החקיקה המשפטית, כל שרשרת הייצור של הקיטוב עבדה בישראל שעות נוספות. אי ההסכמה ברמה האידיאולוגית הפכה לשנאה ברמה האמוציונלית, שחסמה את היכולת לשיתופי פעולה בין המחנות. החולשה הישראלית נקלטה היטב ברדארים של אויביה, והגבירה את התיאבון שלהם. נזקי הקיטוב זרעו בחברה הישראלית הרס עצמי בל יתואר.
האלכימיה שמתרחשת בתודעתם של בני אדם בחברה מקוטבת היא פשוטה ואכזרית: מה שהם מרגישים כלפי אידיאולוגיה כלשהי, הופך למה שהם מרגישים באופן אישי כלפי האנשים שמחזיקים באותה אידיאולוגיה. אדם שחושש מהאידיאולוגיה של "השמאל", מתחיל לחשוב מחשבות מאוד רעות על האנשים שמחזיקים בעמדות של שמאל. אדם שחרד מהאידיאולוגיה של "הימין", מתחיל לפתח רגשות סלידה כלפי אנשים שמחזיקים בעמדות של ימין.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "יומן" של מקור ראשון
