כשהגיעה ההודעה שיהודה בסדר, הבינה רעיה טברסקי שמשהו גדול קרה ברצועת עזה. 112 ימים מאז שגויס למלחמה בצו 8, 111 יום מאז המנוסה שלה ושל שלושת ילדיהם משדרות המותקפת. הפלוגה של יהודה, שהחלה את כיבוש אל־מע'אזי, ניצלה בנס מהאסון השבוע, והמשיכה לאתגר הבא. כך גם רעיה. אחרי שלושה חודשים וחצי של התנהלות חד־הורית בגלות הירושלמית, עם המון דאגה וגעגוע, היא מבהירה: "אנחנו נחזיק מעמד בעורף גם שנה וחצי אם צריך, ובלבד שתהיה הכרעה. אסור לעצור את הצבא באמצע".
יום לפני הטבח הנורא של שמיני עצרת מלאו לרעיה 29 שנים; יהודה בן 31. הם הכירו בבני עקיבא, כשהגיעו כמדריכי־חוץ לסניף של בני העדה האתיופית בתלפיות. לפני שלוש שנים, בשלהי מבצע שומר החומות, עברו מעיר־דוד לשדרות. "יהודה השתחרר מקבע, וחיפשנו מקום עם משמעות. הקרע בעם כבר היה באוויר, כך שאחרי ארבע שנים לטובת ארץ ישראל החלטנו שעוברים למשימה חברתית".
באותו בוקר הם התכרבלו במיטה עם שלושת ילדיהם – שחר בן ה־7, יובל בת ה־4 וטל בת השנתיים. "ואז, בשש וחצי, פתאום צבע אדום. ואני אומרת: מה הפעם? חיסלנו מישהו, אולי תקרית בחווארה? נכנסים לממ"ד, ומאותו רגע אני מייצרת לילדים בועה".
"המשימה שלנו הייתה לגור בשדרות למרות הטילים, חשבנו שזו ציונות, אבל הגבורה שלנו אפשרה למדינה להתעלם ממה שקרה. המשימה עכשיו היא לא לחזור. אם נחזור, יוותרו על הכרעת הטרור"
אחרי כשעה וחצי קרסה מערכת הכריזה של צבע אדום, והירי נשמע שונה מהרגיל. "יהודה אמר לי: זה ירי של חדירת מחבלים, לא של טילים. ואני מקשיבה ושומעת שזה באמת צרורות, לא הפצצות". השניים החליטו לעלות לגג המטופח שלהם, לבדוק עם השכנים שאינם שומרי שבת מה קורה. אלא שמגג ביתם, הצופה לכיכר התופים בעיר, נגלה לעיניהם קרב יריות. מהמרפסות בבניינים הסמוכים ניסו השכנים לסייע ללוחמים, להזהיר בצעקות שיש מחבל מאחורי העץ או בשיחים, "אבל האמת שהיה קשה בכלל להבין מי מחבלים ומי לוחמים או אזרחים. ואז המחבלים התחילו לירות עם אר־פי־ג'י לתוך המרפסות, ונכנסנו פנימה".
השניים פתחו טלפונים, ויהודה ניסה להוציא את הנשק מהכספת. "המנגנון החשמלי של הכספת נתקע, והמפתחות היו באוטו. הצטרפתי לילדים בממ"ד, והוא ירד לרכב".
פאניקה לא הייתה שם. "זה לא היה תורם כלום", אומרת רעיה, מהנדסת אלקטרוניקה בהכשרתה, שמשמשת כדירקטור מערכת ומוצר של הרכב האוטונומי בחברת מובילאיי. "אני די שכלתנית. היה לי חשוב לענות לשאלות הילדים, והתעקשתי שלא יישארו רק בממ"ד, שלא ייכנסו ללחץ".
כלוב של זהב
רעיה וחברותיה, שגם בעליהן גויסו למלחמה, ניסו לצאת מהעיר בשיירה כדי שיוכלו לסייע זו לזו במקרה של פגיעה, אולם הקשר אבד וכל אחת מהן יצאה בכוחות עצמה. שתיים מהחברות הללו מצטרפות לשיחתנו: ירין סולטן וליאורה יבנאל. ירין מתארת לנו את הלילה של מוצאי שמחת תורה בשדרות: "שומעים הכול ולא יודעים כלום. אחרי שלושים שעות לבד עם שלושה ילדים בממ"ד, היינו מוכרחים לצאת. החשש היה שבריאות הנפש שלי ושלהם לא תעמוד ביותר מזה". ירין ניסתה גם היא לרדת אל הרכב ללא הילדים, אבל בן השנתיים רץ בעקבותיה למעלית. בלית ברירה היא ירדה עם התיקים ושלושת הקטנים על הידיים, מנסה לחטוף עוד טיטול ועוד בגד בדרך החוצה. "ההורים שלי ושל בעלי אבי גרים באופקים, כך שלא ידעתי לאן אני נוסעת. בלי וייז, בלי קליטה, אבל יוצאת".
רעיה הגיעה להוריה בירושלים, ומיד החלה לחפש דירה ולדרוש מהעירייה לשלב את הילדים במערכת החינוך המקומית. את הבית המטופח בשדרות, הגדול פי חמישה מהדירה הקטנה ששכרה בקריית־משה, הם פתחו לטובת מילואימניקים.
"אנחנו מתים לחזור הביתה, אבל לא למציאות הזו", מבהירה ליאורה. "אף ילד לא צריך לחיות במצב הזה. באופקים ובאשקלון חזרו לשגרה מסוימת, אבל זה לא מציאותי אצלנו, בשבע שניות של התרעה. כשאת לבד עם ארבעה ילדים אי אפשר לצאת לגינה ולא לסופר. היינו קצת בבית והבאתי אוכל מירושלים, כי קלטתי שבשדרות אני לא יכולה לעצור איתם לקנות".
כעת נושף בעורפם של מפוני שדרות תאריך היעד שקבעה הממשלה לחזרתם: 29 בפברואר. "מוציאים אותנו מהמלונות בכוח", אומרת ליאורה. "עומדים לסגור את המוסדות שלנו כאן ולתת מענק לתושבים שיחזרו. זה אמצעי לחץ להכריח אותנו לחזור, ויש תושבים חסרי אונים. אבל אנחנו פה לעצור את זה".
"תבינו, אם שדרות חוזרים – זה יהיה גבול עזה החדש", משוכנעת ירין. "אחרי שפינו את גוש קטיף ועכשיו את הקיבוצים, אנחנו הולכים ומצמצמים את גבולות המדינה. לכן חייב להתקיים לחץ על הממשלה שתחזיר ביטחון אמיתי לכל האזור ואז גם תבנה אותו, את כל האזור כולו".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "יומן" של מקור ראשון
