כמו רבים אחרים גם סנ"צ ארקדי שוסטר, קצין אגף המבצעים של מרחב נגב במשטרה, היה בחופשה בשמחת תורה. "קצין אג"מ של משטרת אופקים, שאבטח את המסיבה ברעים, התקשר אליי ואמר שיש ירי רקטות מעזה", הוא משחזר את תחילתו של אותו יום. "הוא שאל מה לעשות, והוריתי לו לפזר מיד את המסיבה. הוראה כזאת לא הייתה אומנם בסמכותי, אבל אני שמח שנתתי אותה, ומאוחר יותר עשיתי כמה שיחות לממונים עליי וקיבלתי אישור בדיעבד. ערכתי גם סבב טלפונים עם שוטרים לצורך רענון נהלים, מה עושים כשיש ירי רקטי".
עדכון נוסף, שהגיע אליו באופן די מקרי, הפנה את תשומת ליבו של שוסטר לאירוע אחר, אך באותו שלב הוא לא חיבר עדיין בין הנקודות. "הייתי בעבר בתפקיד ביס"מ, ונשארתי מאז בקבוצת הוואטסאפ שלהם. שם אני רואה שמדווחים באותו בוקר על לוחם פצוע באופקים. לא חשבתי שזו היתקלות עם מחבלים, הנחתי שמדובר בתקרית פלילית או טעות בזיהוי. כשההתכתבות המשיכה, הבנתי שיש שם אירוע טרור, אבל לא קישרתי את זה לירי הרקטות.
"נסעתי למטה של המרחב בבאר־שבע, לקחתי שכפ"ץ ואת הרובה הראשון שמצאתי, ויצאתי לאופקים. בדרך קיבלתי עדכונים מהמסיבה – המחבלים עוד לא הגיעו לשם באותו שלב, אבל הבנתי שאנחנו נכנסים לאירוע חריג. הקפצתי את השוטרים וארגנו אותם לצוותים. כשהגעתי לאופקים, הווייז קרס ולא הצלחתי למצוא את הנקודה שבה דווח על היתקלות. אני מתחיל להסתובב בעיר, לחפש, ובינתיים יורים לי על הרכב, מפספסים. כשהגעתי לרחוב התמר ושמעתי את חילופי האש במקום, הבנתי שהמכונית יכולה להפוך למלכודת מוות. יצאתי ממנה והמשכתי ברגל".
רחוב התמר נראה כמו זירת קרב. גופות היו מוטלות על המדרכה, אזרחים צעקו מהחלונות והכווינו את אנשי כוחות הביטחון למיגונית שבה התבצר מחבל. סמוך לבית משפחת אדרי ראה שוסטר גופות של שוטרים; מוקדם יותר הם עשו שני ניסיונות להתקרב אל הבית ולחתור למגע, אך המחבלים ירו לעברם מהחלון וחמישה שוטרים נפלו.
"השוטרים באזור נראו קצת מבוהלים", משחזר שוסטר. "ברחוב היו כמה חברים ששירתו איתי ביס"מ וביחידת יואב. לקחתי אותם איתי ואמרתי להם שהמטרה היא להגיע לבית ולעצור את מסע ההרג שמתחולל בו. באותו שלב לא ממש ידענו מה האירוע בפנים. ירו לכיווננו מאחד החלונות, והחזרנו לשם צרור.
"ליד הבית פגשתי קצין משטרה שאני מכיר, אביתר אדרי. הוא אמר לי: 'ארקדי, זה הבית של ההורים שלי, יש מצב שהם שם. אנחנו מסתערים פנימה'. נכנסנו לחצר הבית תוך כדי ירי. חשבנו לזרוק רימון רסס, ובמבט לאחור טוב שלא עשינו את זה, כי היינו עלולים לפגוע ברחל ודוד. בתוך החצר ראינו הרבה דם, תרמילי קליעים ורימון שלא התפוצץ. ניסיתי להיכנס מהדלת, אבל היא הייתה נעולה. התקדמנו לחלון צדדי, זרקנו כמה רימוני הלם ונכנסנו פנימה לקומה התחתונה. אוריאל אברהם, אחד השוטרים שהיו איתי, ניסה להבין מי נמצא בבית. הוא התחיל לדבר, לזרוק דברים. שמענו מהקומה העליונה מישהו עונה לנו בערבית, ואז קול חלש יותר, בעברית – אישה שאמרה 'תיזהרו, יש פה מחבלים'. הבנתי שיש לנו פה אירוע של בני ערובה, משהו שלא היה בישראל עשרות שנים. הנחיתי את החברים לסגת. הלכנו אחורה לכיוון הדלת, כשהפנים שלנו למדרגות, והתחלנו לתכנן איך ננהל משא ומתן. ידעתי שכל מה שעברתי בשירות שלי במשטרה היה הכנה לרגע הזה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
