יום השואה הבינלאומי יצוין השבת ברחבי העולם. כמו בכל שנה מאז שנקבע ב־2005 על ידי האו"ם, האירוע ההיסטורי מצוין ב־27 בינואר – תאריך שחרור מחנה אושוויץ. ביום זה מתקיימים אירועים וטקסים שונים שמטרתם לזכור ולא לשכוח.
השנה נטען היום הזה במשמעות נוספת וטרגית, כשהוא מצוין פחות מארבעה חודשים אחרי הטבח שביצעו מחבלי חמאס בעוטף עזה. מעשיהם המחרידים הביאו רבים לערוך השוואה בין מה שהתרחש בדרום הארץ בשמחת תורה לבין מוראות השואה. לא מעט אנשי ציבור אף התייחסו לחמאס כנאצים של דורנו.
תמי האוזנר־רוה, בתו של גדעון האוזנר, התובע הראשי במשפט אייכמן, חשה שהאירועים זורקים אותה אחורה לתקופת המשפט. היא הייתה אז נערה בת 14 ולאחרונה הוציאה ספר יחד עם אחיה עמוס, שמתאר את התקופה.
"כששמעתי את התיאורים של חיים ילין מבארי על משפחות שביתן נשרף", היא מספרת, "זה הזכיר לי את תאי הגזים. הסיפורים על ילדים שהוחבאו בממ"ד ובארונות, שהוריהם סתמו להם את הפה כדי שלא יבכו והמחבלים ישמעו אותם – זה מיד לקח אותי לסיפורי השואה ששמעתי. כך גם הזוועות של קשירת אנשים ושריפתם שאירעו ביום הטבח.
"בלתי אפשרי שהמוח לא יקשר את זה לזיכרון ההיסטורי שלנו. נכון שהשואה נמשכה חמש שנים, התרחשה בעשרים מדינות ונרצחו בה 6 מיליון יהודים, ופה מדובר ביום אחד ובמספרים הרבה יותר קטנים – אבל ההקשר שנעשה אצלנו, כמי שנושאים את הזיכרון היהודי על כתפיהם, מיד לקח אותנו לשם. דיברתי עם ניצולי שואה שגם הם חזרו מיד לאותם ימים כששמעו על הזוועות שהתרחשו בעוטף עזה".
אסור להשוות שום דבר לשואה, אך אולי חובה לעשות זאת, כי דברים מחרידים כאלה ממשיכים לקרות.
"זו דילמה אמיתית. גם בקרב ניצולי שואה היו בחודשים האחרונים ויכוחים והתלבטויות אם אפשר להגיד שזו הייתה שואה ואם אפשר להשוות בין האירועים. בעיניי, ההבדלים הסמנטיים לא חשובים. ברור שיש הבדלים, אבל המעשים הנוראיים שנעשו ביהודים והאנטישמיות הנוראה שהתגלתה בעקבות כך בהחלט מעוררים דמיון למה שקרה באירופה בשנות הארבעים של המאה הקודמת".
האוזנר־רוה בת 78, משפטנית בהשכלתה ובמקצועה. בעבר ניהלה מחלקה במשרד המשפטים וכיהנה כסגנית היועץ המשפטי לממשלה, ומשם עברה לשוק הפרטי. היא הייתה בין עורכות הדין הידועות בישראל ושימשה, כדירקטורית בכמה חברות ומוסדות, ובהן רשות השידור ורפאל. מאז 2011, בשלוש כהונות רצופות, היא מכהנת כיושבת ראש דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 12.
בזמן משפט אייכמן, שבו שימש אביה כתובע, היא הייתה נערה. לפני כשנה וחצי הוציאה יחד עם אחיה עמוס את הספר "כשאייכמן נכנס אלינו הביתה", שבו הם מתארים את ההתרחשויות בביתם בתקופת המשפט. "הזרז לכתיבת הספר היה פרסומן של 'הקלטות אייכמן האבודות'", מספרת האוזנר־רוה, ומתייחסת לסלילי הקלטה שבה נשמע אדולף אייכמן מודה בפני עיתונאי נאצי על חלקו הפעיל בהשמדת היהודים, בניגוד גמור לקו ההגנה שלו במשפט, שבו ניסה להמעיט בחשיבותו בהיררכיה הנאצית. ברשות גדעון האוזנר נמצאו תמלילי ההקלטה, אולם אלה נפסלו משום שההקלטות עצמן לא היו בנמצא. הן נמצאו שנים רבות לאחר מכן, ופורסמו בשנת 2021.
"הספר מתמקד בחוויות מתקופת המשפט, וגם בהמשך בסיפור על אבא – מי הוא היה, אישיותו ופועלו", מספרת האוזנר־רוה, "תוך כדי הכתיבה ליקטתי חומרים על אבי ומשפחתו, וההערכה וההערצה כלפיו גברו. הוא היה איש מיוחד במינו. אני לא רואה מישהו אחר שהיה יכול למלא את תפקיד הקטגור כפי שהוא מילא אותו, גם במהלך המשפט וגם אחר כך, כמרצה מבוקש בכל העולם וכיושב ראש הנהלת יד ושם שהביא את דבר השואה לכל מקום.
"בנוסף, בעקבות המשפט, ניצולי השואה שאבי דיבר בשמם והיה להם לפה ראו בו את הנציג שלהם. כל אחד שכתב את קורותיו, הלחין מוזיקה או צייר משהו, היה בא אלינו לירושלים ונותן לאבי את מה שעשה. היה לנו חדר בדירה שהוסב לחדר של מוצגי ניצולי שואה, עם הרבה ספרים ודברים אחרים. אני לא דור שני כי הוריי לא חוו את השואה, אבל מבחינת הידע והגיל אני בהחלט דור שני".
את חלק מדור שמקשר בין מי שחווה את הזוועות לדורות שמכירים את הנושא רק מרחוק.
"נכון. במשפחה שלנו, נושא השואה נוכח מאוד, ומעניין גם את הדור הצעיר. נכדתי, שבדיוק מתגייסת לצה"ל, השתתפה כשהייתה בת 12 באירוע שארגן הנשיא דאז ראובן ריבלין לכבוד האנשים שהיו מעורבים במשפט אייכמן. היא הקריאה שם את נאום הפתיחה המפורסם של סבא רבא שלה, אבי, עברה בין הכיתות בבית הספר שלה והקריאה את הנאום לתלמידים. גם יתר הנכדים קרובים מאוד לנושא ופועלים בעקבות אבי. חשוב שהדור הצעיר יקבל מאיתנו את המידע. בהרצאות שאני מעבירה בבתי ספר אני רואה שיש עניין גדול בשואה בקרב הדור הצעיר, וגם לא מעט ידע".
את מדמיינת משפט למחבלי חמאס שיהיה דומה למשפט אייכמן?
"אנחנו חיים בתקופה אחרת. מבחינה מספרית אי אפשר לשים את כולם בתא זכוכית כמו ששמו אז את אייכמן. בנוסף, לפני שמדברים על כתבי אישום יש כבר ויכוחים אם הסנגוריה הציבורית תוכל לייצג אותם או לא, אם יש מספיק ראיות כדי להעמיד אותם לדין.
"ברור שאני חושבת שהם חייבים לעמוד לדין ולקבל את עונשם, אני לא מדמיינת משהו אחר. אולי הפורמט הנכון במקרה הזה הוא משפטי נירנברג ופחות משפט אייכמן. קראתי מאמר מעניין שבו נטען שדי להוכיח כי מחבל מסוים היה במקום הטבח כדי להעמיד אותו למשפט על פשעים, ולאו דווקא להוכיח שהוא עשה משהו כזה או אחר. אני מקווה שכך אכן יהיה".
כשאת רואה איך מתייחסים בעולם לזוועה דמויית השואה שעברנו, מה את חושבת על כך?
"מחשבות קשות ונוגות. ציפינו שבעקבות הטבח הנורא שביצעו בנו נזכה להזדהות וחמלה מצד העולם, אך ההפך בדיוק קורה. העולם מפנה אלינו כתף קרה, ויהודים וישראלים מותקפים ברחבי העולם כחלק מתופעות אנטישמיות שהולכות ומתגברות. אני מכהנת בהנהלת יד ושם, ויושב הראש דני דיין חזר ממסע בצפון אמריקה וסיפר שמנהלי מכוני שואה בחו"ל מפחדים להרים את קולם שמא יבולע להם. זה איום ונורא.
"באירופה שוב מסמנים בתים של יהודים במגני דוד. אין מילים קשות מספיק כדי לגנות באמצעותן את התופעות האלה. יחד עם זאת, צריך לעשות את ההבחנה החשובה, שלפיה רוב ממשלות המערב תומכות בנו באופן בולט. הבעיה טמונה לא מעט בצעירים שמושפעים מהרשת ומהמיעוט המוסלמי הגדול באירופה".
לדעתך, נכון לחבר בין יום השואה הבינלאומי לבין מה שחווינו ב־7 באוקטובר?
"אני מהססת מאוד, אך התשובה שלי חיובית – אבל במינון המתאים ובאמצעות התכנים הראויים. צריך להיזהר שלא נשיג את התוצאה ההפוכה אם נלחץ על הנקודה הזו באופן לא מדויק. הכול צריך להיעשות בשום שכל".
