מאז פרוץ המלחמה בעזה חלפו כמעט ארבעה חודשים. השיח התקשורתי שקורא לעצירתה מתחיל להתחזק, אבל הצבא דווקא נמצא בתנופה. השבוע נכנס צה"ל לעומק מחנה הפליטים בחאן־יונס, את מחנות המרכז הוא פירק כבר מתשתיות, רפיח חוטפת מכוחותינו מה שלא חטפה מעולם, ובצפון הרצועה – אזור שנהרס כמעט לחלוטין – יש צוותי קרב שלוחמים במחבלים המסתתרים במבנים הרוסים.
השיח לקטיעת המשך הלחימה זכה השבוע ל"קמפיין" עוצמתי, הקורא להפסקתה תמורת החזרת כל החטופים. רק שבניגוד לחודשים הראשונים, שבהם עזה הייתה מנותקת לחלוטין והלוחמים לא ידעו מה מתרחש בשטח ישראל – יש כעת קליטה בצפון הרצועה, כך שהלוחמים מודעים לשיח בארץ. גם המשמעת המבצעית אינה הדוקה כמו בהתחלה, בעיקר כי האזור מסוכן פחות.
השיח המדכדך מהאולפנים חדר לעזה, וצוותי הקרב נאלצים כעת להתמודד גם איתו. השבוע נכנסתי לרצועה לראות מקרוב פשיטה צה"לית. ה"מארח" שלי היה מג"ד 932 בנח"ל, סא"ל דותן מלול, לוחם ומפקד שחי את החטיבה הירוקה מהרגע שהתגייס. הוא קורא לציבור בישראל לאפשר לצבא להילחם בשקט, להחזיר את רוח האחדות מהימים הראשונים של המלחמה, ובעיקר להאמין בלוחמים שמחרפים את נפשם למען ישראל.
סא"ל מלול נשוי ואב לשלושה, ומפקד על הגדוד כבר שבעה חודשים. בריאיון מ"בית המג"ד" – הכינוי לבית שהוא וחדר הפיקוד שלו מייאשים בעזה כמוצב שליטה, הוא אומר: "לא שכחנו לרגע מה היעדים של המלחמה –השמדת חמאס והחזרת החטופים. אסור לחשוב לרגע שנושא החטופים לא נמצא בסדר העדיפויות שלנו. הוא ראשון בסדר העדיפויות שלנו, ואתה תראה בהמשך, בפשיטה, איך זה בא לידי ביטוי".
"אנחנו לא משחקים, להפך: מקצועית אנחנו בעלייה, כי מה שאנחנו יודעים היום לא דומה להתחלה, ומנטלית אנחנו עוד יותר בעלייה"
בינתיים מלול מספר על מה שהוא וחייליו עשו עד כה. "התחלנו את המלחמה כאן בצפון הרצועה. טיפלנו בשאטי, בשכונת רימל, בכיכר פלסטין, בדרג'־תופאח, ועכשיו באנו לסיים פה משימות בג'באליה. כשאני אומר 'טיפלנו', אני מתכוון ללחימה עוצמתית, הריגה של המון מחבלים, פירוק גדודים, חיסול תשתיות, השמדה של משגרים וטילים – כל מה שהמודיעין מביא. מצאנו כמות מכובדת של יותר ממאה משגרים, חלקם טעונים ומוכנים לשיגור".
יש כאן עדיין אויב?
"יש פה עכברים, חולדות. הם חיים במחילות מתחת לאדמה ואז יוצאים, משגרים וחוזרים למחילות. בהתחלה מצאנו מחבלים עם מערכי פיקוד ושליטה סדורים. אבל לאט־לאט אתה רואה שאין כאן פיקוד ושליטה אלא ניצול הזדמנות לשיגור. אנחנו לא מצליחים לחסל את זה מהאוויר.
"הם נעים במרחב התת־קרקעי ובמטעים, ואז משגרים. יש כנים שמסודרים ומכוונים, וכל מה שנדרש זה לצאת ולהפעיל את הטיל. לפעמים אנחנו מצליחים להפתיע אותם, ולפעמים הם מזהים אותנו וחותרים למגע. בדרך כלל הם מסתתרים ומחכים להזדמנות כדי לפגוע. הם בעיקר רוצים להביא הישגים כדי להראות שהמקום חי והם 'חוזרים לשגרה'. לכן צריך להישאר כאן בצפון הרצועה, ולשלוט במרחב באופן מלא".
כמה זמן אתם אמורים להישאר בצפון הרצועה?
"יש פה שתי חטיבות שמחזיקות שטח גדול ומנסות לייצר רציפות כדי שהאש לא תיפסק. המטרה העיקרית היא לדחוק את האויב אחורה. יש גם אש מדויקת המבוססת על מארבים עם כלי טיס, מסוקי קרב וכלי טיס לא מאוישים".
מלול גם מתייחס לשיח בישראל על השימוש בחיל האוויר. "אין מצב שאני צריך סיוע אווירי והוא לא מגיע, כולל עכשיו, בזמן אמת. כלי טיס יגיע בקרוב ויתקוף את המבנה מולך, כי יש בו חוליה ולפני כמה דקות נקלענו לקרב איתה ומפקד פלוגה שלי נפצע, קיבל כדור ברגל. זה מרחק של 180 מטר בערך, שתי דקות. אתה תשמע את המטוס, שריקה – והבית הזה יעוף באוויר".
דקה וחצי לאחר מכן מטוס תקף את המבנה, המרוחק 180 מטרים מאיתנו, בזמן שעמדנו במרפסת סמוכה וצפינו בתקיפה. הבית עלה באש בתוך שניות.
חדר של ילד תמים
"היינו פעם אחת בבית לשלושה ימים", מספר מלול, "בניגוד לדעה שטוענת שהכוח נשחק, אני אומר לך שזה לא נכון. ההפך הוא הנכון: מקצועית אנחנו בעלייה, כי מה שאנחנו יודעים היום לא דומה למה שאנחנו מכירים מהיום הראשון. מנטלית אנחנו עוד יותר בעלייה – הלוחמים לא רוצים לצאת. אנשים רוצים להישאר פה להילחם. עד עכשיו התלוננו למה לא נותנים להילחם, ועכשיו כשיש מלחמה הם לא רוצים לצאת ממנה.
"תפקידנו כמפקדים הוא לטפל בלוחמים. כשם שטנק יוצא לטיפול, גם לוחם צריך את הזמן לטיפול, ואנחנו עושים את זה לילה־לילה. אנחנו קוראים לזה 'למלא מחדש'. חוזרים עם יותר מוטיבציה, יותר אנרגיה ויותר רצון לנצח. עד עכשיו אימנו אותנו למלחמה, עכשיו אנחנו רוצים להוציא את זה לפועל.
עוצמת הלחימה ירדה?
עצימות הלחימה לא שונה כעת. אני מגיע עם אותו כוח ועם אותו חימוש. יש מקומות, כמו באזור החוף, שיש פחות היתקלויות. אבל פה בלב ג'באליה, שאליה חזרנו, יש עכשיו הרבה היתקלויות".
איך אתה מסביר את זה?
"ניתקנו פה מגע, והמקום חזר לחיות. אלו לא אותם לוחמים כמו בסיבוב הקודם, אבל גם את זה צריך לנקות. יש פה שתי מלחמות, אחת מהן של תודעה. זה בא לידי ביטוי בסרטונים באורך חמישים שניות שהם מוציאים ומספרים סיפור שלרוב לא קיים. סרטון השוּק מראה כאילו ישנה חזרה לשגרה, ואני אומר לך שזה לא נכון. המקום פה הרוס, לא קיים. ייקח שנים לחזור לפה. באים לפה אנשים שמחפשים אוכל או אזרחים שמחבלים מכריחים אותם לבוא כדי להבין מה קורה כאן.
"אני עובר פה בית־בית, ויכול לספור בשתי ידיים את הבתים שנכנסנו אליהם ולא מצאנו משהו של חמאס. בית כזה, שיש בו משהו, לא יישאר עומד על תילו".
אתה נשמע קצת טעון.
"אין פתרון קסם לעזה. אם רוצים לעשות פה עבודה יסודית ואמיתית, זה ייקח זמן. אם באמת רוצים תוצאה, חייבים לעבור בית־בית ולא להשאיר שום דבר מאחור. גם שחרור חטופים יגיע רק בעקבות הלחץ של הלחימה. עצירת הקרבות לא תביא חטופים.
"כל קצה חוט שאנחנו מוצאים, אנחנו לא מרפים ממנו. יש יחידות מסביבנו שעוסקות בזה בלי סוף. זה לוקח זמן כי ציר השבויים והנעדרים וציר המלחמה חייבים לעבוד ביחד. עסקת החטופים לא הייתה נעשית בלי הלחימה".
למלול להבהיר שהנושא עומד בראש סדר העדיפויות: "יש לי אירוע בגזרה עם חטופים? הוא מתועדף. כשאני מביא לפה משהו מחשיד או סימן של חטופים, הכול נעצר ועוסקים רק בזה. זה לא רק החזרת החטופים, אלא גם להחזיר את תושבי העוטף לבתיהם בתום המלחמה. אלו צירים שקורים ביחד, והתוצאה הסופית תהיה שהחטופים יחזרו, חמאס יושמד והעוטף יחזור לשגרה. על זה המלחמה, ואנחנו לא נצא מפה עד שזה יקרה".
כמה זמן אתם יכולים עוד להילחם ככה?
"כל פעם שאני מתעייף ורוצה לנוח, אני מסביר ללוחמים שלי שאין מקום לנוח. כל עצירה לשנייה פה זה חיים של חטופים. אני מסתכל על הלוחמים שלי פה, בבית המג"ד ובשטח: המכנה המשותף לי ולהם הוא שלכולנו יש הורים שדואגים. אנחנו מדברים על זה ומציפים את זה כל הזמן. אני אחזור מפה חי בזכותם, והם יחזרו הביתה בזכות החברים שלהם.
"יש פה עוד עבודה, הלילה השמדנו פה תשתית. יש פירים טקטיים ויש מקומות משמעותיים עם אינדיקציות כאלו ואחרות. כך או אחרת אנחנו משמידים הכול מיד. נכנסתי לבית של משפחה תמימה, חדר של ילד בן 12, והמרצפות זזות. אתה נותן מכה ומגלה פיר".
סא"ל מלול מזכיר שיש לכוחות משימה נוספת – מרחבי השיגור. "נכנסים לשטח שלא טופל, הופכים אותו לארגז חול, ואם מוצאים פירים ומנהרות חוקרים אותם. כל פיר מקבל טיפול אחר. יש פה ניצול ציני של מחבלים. אני נכנס למבנה ומוצא אבא שלקח את שתי הבנות שלו ומשתמש בהן כמגן אנושי".
דקות לאחר פציעת מפקד הפלוגה, מלול לוקח אותנו ל"בית המ"פ", שכבר יצא לקבל טיפול ומעדכן בקשר כי הוא מרביץ מקלחת וחוזר. מפקד הגדוד מבקש לתחקר את האירוע בשטח ומכנס את הלוחמים בתקרית.
מתברר שהכוח נתקל בחוליה של מחבלים. מפקד הפלוגה עמד בגרם המדרגות, ואז נפתחה אש. הכוח החזיר מכת אש, מפקד הפלוגה צעק 'חדל' בקשר, הכוח נצר את האש – והמפקד נפגע. אחד הלוחמים שיער שאולי הוא נפגע מירי דו־צדדי. מלול נראה מודאג. ירי דו־צדדי הוא אחת מהתקלות המבצעיות השכיחות במלחמה, שגבתה כבר לא מעט נפגעים.
מפקד הגדוד מחדד נהלים, מסביר את חשיבות המשמעת, וכולם חוזרים ללחימה. בהמשך השבוע יצאו הלוחמים לרענון בבאר־שבע, אכלו טוב, התפנקו בממתקים, נהנו ממקלחת. זה הדבר שהכי חסר לכולם – המקלחת, החבֵרה והמשפחה.
