כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, גם לא מאה שנים אחרי כתיבתו. "דבר המלך במועצה" הוא שיטת החקיקה הנהוגה בבריטניה עד עצם היום הזה, אולם באופן מפתיע שרידים ממנה קיימים עדיין במדינת ישראל, זכר לימי המנדט. מאה שנים בדיוק אחרי שהוצא הצו הזה – "דבר המלך במועצה על פלשתינה־ארץ ישראל, המקומות הקדושים – 1924, בחצר המלך בארמון בקינגהם", וכמעט 76 שנים אחרי שהשלטון הבריטי התאדה מכאן, עדיין נדרשים כאן לצו הבריטי הזה כדי להכריע בעתירות הנוגעות לאתר הקדוש בעולם, הממוקם בלב בירת ישראל.
בתמצית, נקבע שם שכל בעיה הקשורה לבעלות על מקומות קדושים או לזכויות הנתבעות לגביהם, איננה שפיטה, ונתונה בלעדית לסמכות הנציב העליון, וכיום למי שירש את סמכויותיו – ראש ממשלת ישראל.
"הואיל ובדבר מלך במועצה על פלשתינה (א״י), 1922", פותח הצו, "נקבע בין שאר דברים שלבתי המשפט האזרחיים בפלשתינה (א״י) יהיה שיפוט בכל העניינים ועל כל האנשים בפלשתינה (א״י); והואיל ורצוי שעניינים ידועים לא יהיו מובאים בפני בתי משפט אלה; והואיל ובתוקף אמנה, שעבוד, מתת, מנהג, חסד ואמצעים חוקיים אחרים יש להוד מלכותו סמכויות ושיפוט בפלשתינה (א״י); לפיכך נאות הוד מלכותו לצוות, בתוקף הסמכויות המסורות לו לתכלית זו בחוק השיפוט בארצות נכר, 1890, או בכל חוק אחר ובעצת מועצתו הפרטית, לאמור:
"…למרות כל הוראה בדבר המלך במועצה על ארץ־ישראל, 1922, או בכל פקודה אחרת או בכל חוק אחר, האומרים את ההפך, לא יבורר ולא יוחלט על ידי שום בית משפט בפלשתינה־ארץ ישראל כל משפט או עניין הקשורים במקומות הקדושים או בבניינים הדתיים או במקומות הדתיים בארץ ישראל, או בזכויות או בתביעות הנוגעות לעדות הדתיות השונות בארץ ישראל: בתנאי ששום דבר האמור בזה לא יפגע ולא יצמצם בשיפוט שהוקנה לבתי הדין הדתיים עפ״י דבר המלך במועצה הנ״ל ובהתאם לו".
ודבר המלך ממשיך: "נתעוררה שאלה אם איזה משפט או עניין נופלים בגדר הסעיף הקודם, הרי עד שתוקם ועדה שיינתן לה השיפוט על עניינים המפורטים בסעיף הקודם, תובא השאלה לפני הנציב העליון, והוא יחליט בשאלה לאחר שיחקור כהלכה בעניין בהתאם להוראות שיקבל מאחד ממזכירי הממלכה הראשיים של הוד מלכותו. החלטת הנציב העליון תהא החלטת גמר ומחייבת את כל הצדדים. הוד מלכותו, יורשיו והבאים אחריו במלכות יכולים בכל עת לבטל, לשנות או לתקן במועצה את דבר המלך הזה. ועל כבוד מר ג'יימס הנרי תומס, אחד ממזכירי הממלכה הראשיים של הוד מלכותו, ליתן את ההוראות הנחוצות בהתאם לכך".
מה הביא להנפקת "דבר המלך" הזה? אולי הרצון בלונדון להשתיק – בלי בג"ץ ובלי בצלם – את תביעות היהודים על הכותל המערבי (ב־1924 אף יהודי עוד לא העז לחלום על זכויות בהר הבית). אם אין צורך להעמיד לביקורת שיפוטית את רמיסת היהודים בכותל ואת מעצר תוקעי השופר שם מדי מוצאי יום הכיפורים, הבינו אז בארמון בקינגהם, שלטון הוד מלכותו בארץ הקודש יהיה חופשי ומשוחרר הרבה יותר. אולם גם כשהוקמה המדינה היהודית לא בוטל הצו הזה. תיקונו התמצה לכל היותר בהחלפת כל אזכור של הנציב העליון בצו המלכותי, ב"ראש הממשלה".
מעת לעת נערכו בדבר המלך תיקונים קלים, אולם הוא מעולם לא הופקע באופן רשמי. כך למשל, בישיבת ממשלה בשנת 2009 הוחלט שבכל הנוגע לכנסייה הקתולית תועבר סמכותו של ראש הממשלה – זו שכאמור הועברה אליו קודם לכן מהנציב העליון – לידי השר רפי איתן המנוח. ב־2020 אישר נתניהו לרשום את כנסיית אלכסנדר נייבסקי ברובע הנוצרי שבעיר העתיקה תחת בעלות ממשלת רוסיה, פרס על השבת נעמה יששכר מהכלא הרוסי. עתירות נגד המהלך הזה נבלמו בבית המשפט על סמך דבר המלך במועצה. למעשה, דבר המלך מ־1924 הוא אביו מולידו של ה"סטטוס קוו". די בשימוש במילת הקסם הזו כדי להעניק לכל עוולה המתבצעת בידי השלטונות ב"מקומות הקדושים", וקודם כול בהר הבית – תעודת כשרות.
העתירה הראשונה לבג"ץ בעניין חופש הפולחן בהר הבית, אשר הוגשה בידי ארגון "חוגים לאומיים" עוד ב־1968, נדחתה בסופו של דבר בהסתמך על דעת הנשיא שמעון אגרנט המנוח. זה גרס שחוק השמירה על המקומות הקדושים ביטל את דבר המלך רק בהקשרים המצוינים במפורש בחוק (מניעת חילול מקום קדוש; חופש הגישה ומניעת פגיעה ברגשותיהם של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם). מכיוון שהחוק איננו אומר מילה וחצי מילה באשר לזכות הפולחן במקומות הקדושים, לגישת אגרנט דבר המלך שריר וקיים בכל הנוגע אליה.
אבל אפילו השופט אלפרד ויתקון, שסבר אז שדבר המלך התבטל עם הקמת המדינה או לפחות עם חקיקת חוק השמירה על המקומות הקדושים אחרי מלחמת ששת הימים, היה שותף לדחיית העתירה "לפי מבחן השכל הישר" ומשום שבהר הבית "המצב רגיש והרה סכנות". זו הסיבה שלדידו לא היתה עילה להתערבות בית המשפט בשיקול הדעת שהפעילה המשטרה במניעת התפילה בהר. כלומר, גם אם במילים יפות יותר ובלי אזכור מפורש של המלך הבריטי והנציב העליון שלו, רוחו של דבר המלך הוסיפה להתקיים בפועל בירושלים. מכוח דבר המלך דחה מאז בית המשפט על הסף שורה ארוכה של עתירות שעסקו באיסור על יהודים להתפלל בהר.
היה מי שכתב שדבר המלך הזה הוא למעשה עיקרון עוקף דמוקרטיה, הסדר העומד בסתירה להגדרות היסוד של משטר חופשי, שלפיו כל מעשה שלטוני כפוף לחוק ולביקורת שיפוטית. ואם להודות באמת, גם חוק השמירה על המקומות הקדושים, שנחקק בחופזה ב־67' ומבטיח גבוהה־גבוהה באשר לאתרים המקודשים של עיר הנצח, נועד בסך הכל להרגעת העולם המוסלמי והעולם הרחב באמצעות הבטחה ישראלית לא לגעת לרעה בבלעדיות האסלאמית בהר. לא עמדה מאחוריו כוונה אמיתית לאפשר גם ליהודים דריסת רגל במקום הקדוש להם ביותר.
למעשה, עם השנים מיעטו בתי המשפט בהדרגה להשתמש בדבר המלך בנוגע ל"מקומות קדושים" אחרים, אולם בנוגע להר הוא הוסיף לשרור גם אם לא הוזכר במפורש בפסקים. בשורה התחתונה טוען בית המשפט עד היום שהסוגיה איננה שפיטה, וממשיך בכך גם כיום את מורשת ג'ורג' החמישי. השופטת דליה דורנר, למשל, הסבירה ב־2012 שהיתר בג"צי לפולחן יהודי בהר שקול לכך "שיבקשו מהשופטים להכריע אם להפציץ את הכור באיראן". השופט אליקים רובינשטיין פסק ב־2007 בנוגע לעתירה שביקשה היתר להקריב קרבן פסח ש"על הדרג המדיני – ולא על בית המשפט – לתת תוקף להכרזה 'הר הבית בידינו'". מנגד, הצו המלכותי מ־1924 לא מנע מבג"ץ לדרוש לאפשר לנשות הכותל להתפלל ברחבה למטה.
השופט יצחק אנגלרד עוד העז בעבר להביע דעה שיש לדבוק בהלכת "חוגים לאומיים" גם בנוגע לדרישת נשות הכותל להתפלל ברחבה ולדחות את עתירתן מכוח דבר המלך, אולם יתר שמונת השופטים באותה עתירה סברו אחרת, והותירו את רוח דבר המלך לנשוב רק בנוגע לעתירות בענייני ההר. סוף דבר, יכול בית המשפט הישראלי לסבור שהכל שפיט, ולצד זאת – בלי למצמץ – להחריג את הר הבית ולהותיר את ההכרעה בעניינו ליורש שלטוני כלשהו של הרברט סמואל. נינו של ג'ורג' החמישי מושל כיום בלונדון, אבל דברו של אבי סבו עוד גורם לזכויות היהודים בירושלים להירמס.
לתגובות: arnonsegal1@gmail.com
