נוכח האירועים בקמפוסים האוניברסיטאיים בארה"ב בחודשים האחרונים, הבנת השורשים האינטלקטואליים של התפיסה הפרוגרסיבית האמריקנית – (ה־Woke, כפי שהיא מכונה) – היא עניין חיוני לישראלים, ציונים ויהודים. לכן שמחתי לראות שידידי הוותיק ד"ר אליק אייזקס הקדיש את כישרונו האינטלקטואלי המרשים ואת הידע הנרחב שלו בתרבות המערבית כדי לשפוך אור על הנושא ("טראנס למען חמאס", גיליון פרשת וארא).
אני עצמי למדתי ספרות ומדעי הרוח באוניברסיטאות ליגת הקיסוס בשנות התשעים, ולאחר שעליתי ארצה בתחילת המאה הנוכחית המשכתי לעקוב בעניין רב אחר המתרחש באוניברסיטאות המובילות בארה"ב. מנקודת מבט זו עליי לומר שהסיפור שמתאר אייזקס במאמרו איננו הולם את המציאות שחוויתי וראיתי.
לטענת אייזקס, שני העמודים שעליהם נשען הפרוגרסיביזם האמריקני הם הדקונסטרוקציה (או ליתר דיוק הפוסט־סטרוקטורליזם), ואסכולת הפרגמטיזם האמריקנית. אין ספק שלדקונסטרוקציה יש מקום חשוב בסיפור הזה. לעומת זאת, הפרגמטיזם האמריקני לא כל כך רלוונטי לדיון. האסכולה הפילוסופית הזו עוסקת בעיקר בשאלות אפיסטמולוגיות והרמנויטיות, ולא בפתרונות לבעיות חברתיות או פוליטיות. יתר על כן, הוגי הדעות של הפרגמטיזם הקלאסי של המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, כגון צ'ארלס פרס, ויליאם ג'יימס וג'ון דיואי, כלל לא היו באופנה במחלקות למדעי הרוח באוניברסיטאות אמריקניות בתקופה שבה אני למדתי בהן, וככל הידוע לי גם לא חזרו לאופנה בעשרות השנים האחרונות.
הפרגמטיסט היחיד שבאמת השפיע על החשיבה האמריקנית הפוסט־מודרנית הוא הפילוסוף ריצ'רד רורטי (1931–2007). רורטי לקח את הפרגמטיזם הקלאסי לכיוון של סקפטיציזם קיצוני, שהתאים לרוח הדקונסטרוקציה ששרתה על האקדמיה האמריקנית מתחילת שנות השבעים ועד ראשית שנות התשעים של המאה הקודמת.
בנוסף לרורטי ודיואי, אייזקס מזכיר את קורנל וסט כהוגה דעות פרגמטיסט. ווסט הוא דמות מובילה בתנועה הפרוגרסיבית כאינטלקטואל וכפעיל חברתי־פוליטי (וגם כמי שמפיץ מסרים עוינים כלפי הציונות ומדינת ישראל, ומפגין סובלנות לאנטישמיות על כל צורותיה). הוא כתב אומנם ספר חשוב על הפרגמטיזם האמריקני בסוף שנות השמונים, אבל הוא עצמו אינו פרגמטיסט אלא מרקסיסט. לפני כשלושים שנה למדתי אצלו קורס על פילוסופיה וביקורת הדת בעת החדשה. הדבר החשוב ביותר שלמדתי ממנו הוא היעילות ולעיתים הנחיצות של ביקורת מרקסיסטית להבנת תופעות היסטוריות ותרבותיות. מבחינה פוליטית וסט מזהה עצמו כסוציאליסט, וכיום הוא רץ כמועמד לנשיאות ארה"ב על מצע סוציאליסטי, שלא במסגרת שתי המפלגות הגדולות.
הצד האפל של הדקונסטרוקציה
ואכן, כפי שציין אייזקס עצמו בתחילת מאמרו, התנועה האינטלקטואלית החשובה ביותר שעומדת ברקע התנועה הפרוגרסיבית האמריקנית הנוכחית היא המרקסיזם. הדקונסטרוקציה והביקורת המרקסיסטית צמחו זו לצד זו באירופה ובארה"ב החל משנות השישים, והייתה ביניהם חפיפה ניכרת. שתי התנועות השתמשו בכלים דומים כדי להוכיח שהמבנים האינטלקטואליים העומדים בבסיס התרבות והחברה אינם יציבים ואינם מושרשים באמת מוחלטת.
הדקונסטרוקציה לא שאפה אומנם לגלות אמת חלופית דרך הביקורת שלה, ובוודאי לא הייתה לה יומרה ליצור סדר חברתי ופוליטי חדש. כפי שאייזקס היטיב להסביר, הדקונסטרוקציה הציגה כלים לביקורת יסודית של כל טקסט, והציעה מערכת רעיונית ותרבותית שמטרתה להוכיח שלאף טקסט או רעיון אין יסוד מטאפיסי בלתי מעורער. במידה שהייתה לתנועה זו אג'נדה חברתית או פוליטית, במילותיו של אייזקס, היא "נועדה לצמצם ולבקר כדי להכניס צניעות וענווה… להיבריס שאחז בהומניזם, היבריס שהביא לשתי מלחמות השמדה עצמית שלא נראו כמותן". חלק ממייסדי הדקונסטרוקציה האמריקנית ("אסכולת ייל"), בהם לא מעט יהודים, ראו בדקונסטרוקציה נשק נגד כוחות טוטליטריים מימין ומשמאל, נשק שעשוי להגן על הדמוקרטיה ועל ערכי החופש והפלורליזם העומדים ביסוד המסורת הפוליטית האמריקנית.
במידה מסוימת אני מזדהה מאוד עם התפיסות הללו. אבל לדקונסטרוקציה יש גם צד אפל. הדקונסטרוקציה, ובפרט הגרסה האמריקנית שלה, טורפת את כל מה שנקרה בדרכה, כולל הדמוקרטיה והליברליזם, ומרופפת את עמודי התווך של הפילוסופיה והתרבות המערבית מאז אפלטון. בסופו של דבר, הדקונסטרוקציוניסט עומד מול תהום של חוסר ידע והיעדר ערכים מושרשים, ואין לו דרך ברורה להתקדם הלאה. מצב כזה עלול לפתוח פתח לתפיסות המנוגדות לכל מערכת מוסרית מסורתית. חשוב לזכור שהפילוסוף שככל הנראה הייתה לו ההשפעה החזקה ביותר על הדקונסטרוקציה הוא מרטין היידגר (1889–1976), הידוע לשמצה בשל תמיכתו במפלגה הנאצית. כמו כן התברר לאחר מותו שפאול דה־מאן (1919–1983), ראש הדוברים של אסכולת ייל, היה בנעוריו בבלגיה פובליציסט פשיסטי.
מנגד, המרקסיזם אינה תנועה פוסט־מודרנית שמתנגדת לכל אמת מוחלטת, ואינה שוללת נרטיבי־על שמתיימרים להסביר את הכול. המרקסיזם היא תנועה מודרניסטית מובהקת, ששורשיה במאה ה־19, בכתבי קרל מרקס. הביקורת שלה על המחשבה והתרבות המערבית מטרתה לחשוף את יסוד האמת, שלפיו התרבות וההיסטוריה האנושית נוצרו מתוך מאבקים פוליטיים־כלכליים בין שכבות שונות בחברה. על בסיס האמת הזו בנה המרקסיזם נרטיב משיחי־חילוני שמשרטט את התפתחות האנושות עד סוף ההיסטוריה.
הצורה המסוימת של ניאו־מרקסיזם שעומדת בבסיס התנועה הפרוגרסיבית האמריקנית הנוכחית, עלתה למשול בכיפה האקדמית בשנות התשעים, כאשר אחותה־יריבתה הדקונסטרוקציה כשלה בשל אי־יכולתה לסלול דרך להתקדמות מעל התהום האפיסטמולוגית והמוסרית שהיא חשפה מתחת לתרבות המערבית. צורה זו של ניאו־מרקסיזם היא שילוב בין הביקורת המרקסיסטית המסורתית ואסכולת "לימודים פוסט־קולוניאליים", שמתרכזת בחקר השפעת הקולוניאליזם והאימפריאליזם המערב־אירופי על ההיסטוריה, הפוליטיקה, והתרבות העולמית, תוך הכנסת הפרספקטיבה והקול של בני התרבויות שאינן־מערביות, שסבלו מהקולוניאליזם, לתוך השיח האקדמי והתרבותי.
השילוב הזה יצר סוג של ניאו־מרקסיזם חדש, שבו המאבק העיקרי שעומד מאחורי הפוליטיקה והתרבות אינו בין בעלי השליטה בהון ובאמצעי הייצור מצד אחד וה"פועלים" מצד שני, כמו במרקסיזם הקלאסי, אלא בין כוחות פוליטיים, כלכליים ותרבותיים של האימפריאליזם המערב־אירופי והאמריקני מול "הדרום הגלובלי" המדוכא. בארה"ב המאבק הזה מתבטא בעימות בין "הלבנים האירופיים" ששלטו בכל מוקדי הכוח באמריקה מיום היווסדה, ובין הקהילה האפרו־אמריקנית שסבלה מעבדות, גזענות ואפליה רשמית ובלתי רשמית. לקהילה האפרו־אמריקנית נספחו כל האמריקנים שהם "בעלי צבע" (people of color) כמייצגי הדרום הגלובלי.
מורשת אדוארד סעיד
במערכת פוליטית־מוסרית מניכאית מעין זו, אין ליהודים או לישראלים כל סיכוי להימנות על הצד של ה"גוד גאייז". מצד המרקסיזם, לכל תנועה אנטי־ליברלית, הן מהימין הלאומני הן מן השמאל הסוציאליסטי־אינטרנציונליסטי, לכל אורך העידן המודרני תמיד היו, וממשיכות להיות, נטיות אנטישמיות חזקות. היהודים כקבוצה אינם יכולים למצוא מקום בטוח בקרב תנועות לאומניות משום שהם מזוהים עם התרבות הגלובלית, ואינם יכולים למצוא מקום בטוח בקרב הסוציאליסטים משום שהם מזוהים עם הקפיטליזם. משני הכיוונים, נאמנותם לזהותם היהודית מונעת מהם מהותית להיות חלק מלאום אחר או מהקהילה הבינלאומית.
מצד הפוסט־קולוניאליזם, הנרטיב הערבי האנטי־ציוני המסורתי רואה במדינת ישראל שריד אחרון לקולוניאליזם האירופי, שהוא היסוד לכל הבעיות בעולם הערבי. נרטיב זה תואם לחלוטין את נרטיב־העל של התפיסה הפוסט־קולוניאלית, והיא אימצה אותו בקלות. יתר על כן, אבי אבות הלימודים הפוסט־קולוניאליים באמריקה הוא אדוארד סעיד (1935–2003), שכיהן במשך עשרות שנים כ"פרופסור אוניברסיטאי" באוניברסיטת קולומביה (דרגה באקדמיה האמריקאית שהיא למעלה מפרופסור מן המניין, וניתנת רק ליחידי סגולה). בספרו רב ההשפעה "אוריינטליזם" (1978), ייסד סעיד רבים מהעקרונות והמתודולוגיות של אסכולת הלימודים הפוסט־קולוניאליים, במסגרת מחקר אודות הקשרים בין חקר האסלאם והעולם הערבי כפי שנעשה על ידי חוקרים אירופיים, ובין האימפריאליזם האירופי של אותה תקופה. סעיד, שזיהה עצמו כפלסטיני, היה אויב מוצהר של הציונות ושל מדינת ישראל, ופעיל נלהב לקידום העניין הפלסטיני. מורשת העוינות כלפי הציונות ומדינת ישראל נטועה עמוק בתרבות הלימודים הפוסט־קולוניאליים, ואפשר אף לומר שהיא חלק מהדי־אן־איי שלה.
בנוגע ליהודי ארצות הברית, בשל העובדה שרובם אשכנזים שהגיעו ממדינות אירופיות "לבנות", הם מוגדרים כ"לבנים" ברובריקה הפרוגרסיבית הדואליסטית. לכן, לפי האידיאולוגיה הזו, האנטישמיות איננה נכללת ברשימת הדעות הקדומות הפסולות. עצם העובדה שיהודים הצליחו לטפס בסולם הסוציו־כלכלי בארה"ב מיוחסת לצבעם הבהיר לכאורה, שאִפשר להם להיכלל ברוב הלבן ההגמוני.
לסיום אני מבקש להתמקד בנפקא־מינה חשובה אחת בין הגנאלוגיה של הפרוגרסיביזם האמריקני הנוכחי שפרסתי כאן, לזו שהציע אייזקס. אייזקס סבור שהפרוגרסיביזם האמריקני הנוכחי צמח מתוך לב ליבה של המסורת האינטלקטואלית והתרבותית המיוחדת של ארה"ב. על פי עמדה זו, לא היינו מצפים לראות את האידיאולוגיה הזאת משתרשת במדינות אחרות. לדעתי, הפרוגרסיביזם אינו תוצאה של זרמים אינטלקטואליים אמריקניים במיוחד. להפך: כתנועה ניאו־מרקסיסטית, שורשיה בערכים המנוגדים למסורת התרבותית האמריקנית, כאלה שמקורם באירופה. רק בשבוע האחרון דיווח כתב־העת הפרו־ישראלי Fathom על נוכחות משמעותית – אולי אף גדולה מזו שבארה"ב – של האידאולוגיה הניאו־מרקסיסטית האנטי־ישראלית, שתומכת בטרור האסלאמי, באקדמיה ובשמאל הבריטי. אני מניח שבשאר מדינות מערב אירופה המצב אינו טוב בהרבה.
התפשטותה של האג'נדה הפרוגרסיבית הניאו־מרקסיסטית אינה מוגבלת לארה"ב. זו תופעה אחת מיני רבות של תנועות אנטי־ליברליות שצומחות ברחבי העולם המערבי, בימין ובשמאל, אשר מהוות סכנה לעם ישראל ואיום על הדמוקרטיה בעולם כולו.
פרופ' משה שושן הוא מרצה לספרות המדרש והאגדה במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן
