הורה, לא תמיד קל לעשות כל מאמץ בשביל הילד שלך, אבל קשה יותר כשאין כבר עבור מי להתאמץ, אומר לנו חגי לובר. ביום רביעי שעבר, ערב ט"ו בשבט, הוא עשה מאמץ גדול והעלה לראשונה את הצגת היחיד החדשה שלו, "שבעה באוקטובר". למחרת עלה לקבר בנו יהונתן, במלאת שלושים יום לנפילתו בעזה.
כשהוא נשאל אם העומס הרגשי הכרוך בהצגה כזו לא היה גדול מדי, אם האתגר שהציב לעצמו לא היה כבד על הגוף ועל הלב, לובר משיב: "זה היה קשה, אבל זה היה נכון. כשיהונתן היה בעזה היינו מתאמצים, קמים מוקדם בבוקר כדי לנסוע ולהעביר חבילה בדיוק למקום שבו יש מישהו שעומד לצאת ויפגוש אותו. עכשיו כבר אין איך להתאמץ בשבילו, אז אני שמח שהתאמצתי עם ההצגה. וכן, זה היה מתיש. הציף דברים ולקח למקומות. הקו שצריך להיות בין הצגה למציאות היטשטש מאוד. עמדתי על הבמה ולא תמיד ידעתי אם אני מספר את הסיפור של הדמות, או את הסיפור שלי. ממש בכיתי. אבל זה גם נתן כוח, כי הרבה אנשים באו. בהתחלה לא מצאנו אולם בהתאם לתאריכים שרצינו, אז לקחנו בחשש מסוים את האולם הגדול בז'ראר בכר בירושלים. בסופו של דבר האולם היה מלא, וגם היציע. הנשיא בא, ושר התרבות, וגם אנשים של יומיום. וכולם חיזקו".
"כתבתי בפייסבוק: 'תראו מה קורה כשהנכד שלי רואה את אבא שלו בטלפון, לאחר שבועות ארוכים שבהם האבא נלחם בעזה. לא בלתי רלוונטי לציין שבני יהונתן לובר הוא בן הציונות הדתית, הבוזזת והמשתמטת'. העליתי את הפוסט בשעה אחת ושבע דקות בצהריים. באחת ורבע יהונתן נהרג"
רק שלוש פעמים עלתה ההצגה. כך הוחלט מראש. עכשיו לובר חושב שאולי יהיו מועדים נוספים. "יש רשימת המתנה, ויש לחץ לעלות שוב. בעצם לא לחץ. אנשים לא לוחצים, הם עדינים. אומרים בזהירות שאם יהיה לי כוח, הם ישמחו לבוא". הוא מקריא הודעות שקיבל מאחד האנשים שהביאו לדלתו את בשורת האיוב, ומהרב בנימין קלמנזון, ששכל גם הוא את בנו. "בקהל היו דתיים והיו חילונים, היו גם מאחים לנשק, וזה נתן תקווה גדולה שיש לנו סיכוי. אנחנו כל כך מאוחדים סביב המלחמה והניצחון והחיבוק של השכול, שהגיעו אפילו מתל־אביב, עשו את המאמץ של לנסוע אל מעבר להרי החושך", הוא זורה קצת ציניות. "כשאנשים יושבים ביחד ומדברים, צומחת תקווה גדולה".
בית הכנסת עוצר ומחכה
"הסיפור של ההצגה הזו מתחיל לפני עשרים שנה", מספר לובר. "זו הייתה תקופה של אוטובוסים מתפוצצים, והחלטנו להעלות הצגת יחיד על אלמן טרור שמגדל את ילדיו. חוה דיבון כתבה את הטקסט, מאשה נמירובסקי ביימה. הופענו איתה כמה פעמים, לא הרבה, מסיבות טכניות. היינו צריכים להצגה קול של ילד בן חמש, ובמקרה יהונתן היה אז בן חמש והקלטנו אותו". אותה הקלטה ממש הושמעה גם בגלגול החדש של ההצגה, והרעידה לו את הלב בכל חזרה והופעה.
יהונתן, תושב יצהר, היה בן 24 בנופלו. בעל עיניים מאירות ופאות מסולסלות. אח לשמונה, נשוי לאביה, אב לנחמן ישראל, פעוט בן עשרה חודשים. בשבועות הקרובים צפויה אביה ללדת את ילדם השני. "בסוף השבוע החולף החבר'ה של יהונתן יצאו מעזה", מספר אביו. "גם זה היה קושי לא פשוט. אתה רואה את התמונות שלהם עם ההורים, הרעיה, הילדים. רואה את השמחה. ואחד לא חזר".
לנפילת בנו קדמה מכה אחרת שספגה המשפחה: האחים הלל ויגל יניב, שנרצחו בכפר חווארה בפברואר שעבר, הם אחיינים של תחיה, אשתו של חגי לובר. "כשהם נרצחו, תחיה אמרה לי – תעלה שוב את ההצגה ההיא. אמרתי לה: לא. זה קשה מדי. אין לי כוח. ואז בשבעה באוקטובר אמרתי שאני בכל זאת מחזיר את ההצגה. רציתי מאוד לעשות משהו". לובר בן ה־54 חשב אפילו להתגייס, אבל במשפחה הוחלט ששלושה בנים וחתן במילואים זה מספיק, אז הוא נשאר בבית, בבית־אל.
והוא חזר להצגה. עדכן את הסיפור. הוסיף הודעות וואטסאפ אחרונות ששולחת אשתו של הגיבור, ממש כמו אלו שפורסמו אחרי הטבח. ונתן להצגה שם חדש. "התכנון היה ש'שבעה באוקטובר' תעלה בשבעה בינואר. אבל כמה ימים לפני כן יהונתן נפל. השארתי הודעה בקבוצת 'שבעה באוקטובר יוצרים', שאני עוצר. הפרויקט הזה לא עולה. תודה רבה שהייתם איתי, תקבלו כמובן את התשלום, אבל אין לי כוח.
"אחרי השבעה התקשרתי ליוצרים ואמרתי: 'חבר'ה, אנחנו חוזרים'. שאלו: יש לך כוח? עניתי – 'אני אמרתי שיש לי כוח? אמרתי שחוזרים'. ממילא חיפשנו דרך לציין את השלושים של יהונתן, וכל אחד מדבר בשפה שלו. רב מעביר שיעור, מוזיקאי מנגן, ואני, הבמה זו השפה שלי כבר 25 שנה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
