הרבנית ד"ר שרה דרוקמן, שהלכה השבוע לעולמה, הייתה ידועה כמי שהצטיינה בכמה עולמות שעסקה בהם: תלמידת חכמים, רופאה, אשת חסד, אם, מחנכת ואשת ציבור. מי שזכתה להקיף את קורות חייה וללמוד אותן לעומק היא שכנתה לשעבר רחל בר־יוסף, שבמשך שנים ארוכות עמלה על כתיבת ביוגרפיה על הרבנית, שטרם ראתה אור.
"במועצה האזורית שפיר, שהתגוררתי בה עד לפני כמה שנים, הציעו קורס המלמד איך לכתוב ביוגרפיות. זה קרץ לי מאוד ונרשמתי", מספרת בר־יוסף. "התנאי לכניסה לקורס היה לכתוב ביוגרפיה על תושב או תושבת מהמועצה מעל גיל שבעים. היה לי ברור שאני רוצה לכתוב על הרבנית".
איך הרבנית הגיבה? היא הסכימה מיד?
"היא הסכימה, כי מבחינתה רצתה לעזור לי ולכן הסכימה בשבילי. היא הייתה נטולת אגו לחלוטין, והייתה משוכנעת שהיא בן אדם רגיל כמו כל אחד אחר ואין בסיפור שלה שום דבר מיוחד".
כדי להקיף את כל מסכת חייה של הרבנית דרוקמן, בר־יוסף לא הסתפקה בריאיון איתה אלא שוחחה עם כל בני המשפחה. "מהר מאוד ראיתי שהיא ממעטת לדבר על עצמה, והבנתי שככה אני לא יכולה להתקדם: אני חייבת לראיין כל אחד מהילדים ואת הרב דרוקמן, ועוד כמה אנשים. וכך עשיתי. ראיינתי את כל בני המשפחה, והם השלימו מה שהיא לא סיפרה על עצמה".
מכל הדברים ששמעת עליה וכתבת עליה, יש משהו שתפס אותך במיוחד?
"יש הרבה, היא באמת דמות מופת. הבן שלה תמצת את הייחודיות שבה בכמה משפטים שאמר עליה בהלוויה. הוא אמר: 'היא לא מדברת הרבה, אבל מבינים בדיוק מה היא חושבת. היא לא מדברת הרבה, היא מחנכת. היא לא מדברת הרבה, היא עושה'. זה מתאים מאוד כדי לסכם את הדמות הייחודית שלה. הדברים שתופסים אותי: היא נעימה, צנועה, מיוחדת, בלי שמץ של אגו. היא לא רוצה לספר על עצמה אלא לשמוע את האדם שמולה. וייחד אותה מאוד הבית הפתוח האגדי, שחוויתי במהלך הכתיבה ובכל שנות השכנות שלנו. הבית אף פעם לא היה נעול, הייתי תמיד דופקת, אם הייתה תשובה הייתי נכנסת, ואם לא הייתה תשובה על הדפיקה, הייתי פותחת את הדלת קצת ואומרת 'הלו' ואז נכנסת. זה היה תהליך כתיבה מעניין מאוד".
הרבנית דרוקמן יצאה מדי בוקר בשעה מוקדמת לעבודתה כרופאה ביישובי המועצה, ובשעות אחר הצהריים והערב קיבלה לא פעם חולים בביתה. לפני חמישים שנה בדיוק נבחרה על ידי מועצת ארגוני הנשים ל"אם השנה" הישראלית לשנת 1974. את התואר היא קיבלה בטקס חגיגי במשכן נשיאי ישראל, מידי רעייתו של נשיא המדינה דאז הגברת נינה קציר.
הרבנית דרוקמן והרב גם אימצו ילדה ללא עורף משפחתי, מספרת בר־יוסף, שבעצמה אימצה ילד כזה. "הבית של הרבנית והרב היה פתוח ללא גבול. היא קיבלה כל אחד, את כולם חיבקה אליה, ועשתה טוב לכל אחד. גם האורח הכי נחמד והכי מעניין וגם מי שלא תמיד קל לשבת איתו – כולם הרגישו אצלם רצויים. וכך, ברוח זו, הם אימצו את הבת נילי", נזכרת בר־יוסף. לדבריה, כשהרב והרבנית קראו בעיתון שיש ילדה שמחפשים לה הורים מאמצים, הרבנית פשוט אמרה שלכל ילד צריך להיות בית, ובלי לחשוב הם נענו לקריאה ואימצו אותה. "הבן של הרבנית והרב, נחום, היה אז תינוק בן כמה חודשים".
נילי הייתה כבר ילדה גדולה יחסית, ועדיין נקלטה במהירות רבה במשפחת דרוקמן. "כמה חודשים אחרי שנילי הצטרפה למשפחה", מספרת בר־יוסף, "גם אני ובעלי אימצנו ילד, בן חמש וחצי. נפגשנו איתו כמה פעמים לפני שהבאנו אותו הביתה. ערב לפני שהגיע, כשהכנתי את החדר החדש שלו, שמעתי דפיקה בדלת ואמרתי 'יבוא'. זאת הייתה נילי הקטנה. היא נכנסה ושאלה, 'רחל, תגידי, הבן שלכם קורא לכם אבא ואמא?'. אמרתי לה שכן, ואז שאלתי אותה, 'נילי, האם את קוראת להורים המאמצים שלך אבא ואמא?'. היא אמרה: 'נו ברור, הם אבא ואמא שלי'. היא רק הגיעה לבית דרוקמן, וכבר הרגישה לגמרי חלק מהמשפחה".
