ביציאה מקריית־שמונה לכיוון צפון עוצר אותנו חייל בנקודת הבקרה, ושואל לאן מועדות פנינו. על הכביש נעים כלי רכב מעטים. ברגע שעוברים את הבטונדות הגבוהות שהוצבו במעלה כביש הגישה למטולה, ההנחיה היא לנסוע במהירות ובמרווחים בין רכב למשנהו. בשער הצהוב פוגש אותנו עופר עמוס, הרבש"ץ של המושבה. הוא מלווה אותנו לחמ"ל, שהוא הבית של חברי כיתת הכוננות.
מכשיר הטלפון של עופר לא מפסיק לקבל הודעות. במהלך השיחה שלנו בוקע קול גם ממכשיר הקשר. מילות הקוד מבשרות על חשש מפני חדירת כלי טיס עוין. עופר ממהר לעדכן את אנשיו בשטח לחדול מפעולותיהם ולהיכנס אל המרחבים המוגנים. כרבש"ץ הוא הכתובת בכל מה שנוגע לביטחון היישוב ותושביו, הצומת שבין כיתת הכוננות, כוחות הצבא באזור והמועצה המקומית. המלחמה הממושכת הזאת הוסיפה לו עוד משימה, הוא אומר: להיות הפסיכולוג של כולם. עופר ממלא את תפקיד הרבש"ץ של מטולה מאז 2016. בשמונה השנים הללו ניסה כמיטב יכולתו להיערך לתרחישים רבים, אבל מה שקורה כעת הוא מעבר לכל דמיון.
סא"ל במיל' דגני: "השכן הקרוב הוא כפר כילא. אנחנו מכירים את הבתים, רואים איפה הוצבה מצלמה, וסוגרים מהר מאוד מעגלי אש לעבר כל זיהוי של אויב"
"נערכנו תקופה ארוכה לתרחיש דומה למה שקרה בדרום, ובמידה מסוימת אפשר להגיד שהופתענו שזה קרה שם ולא פה", הוא אומר. "אבל ארבעה חודשים של קרב הגנה זה לא משהו שהיה בתוכניות שלנו. כולם פה חזקים ואיתנים, אבל זה לא פשוט. הדבר הכי קשה הוא שאין אופק. חוסר הוודאות מכביד יותר מהכול. כל מעבר ממקום למקום כאן הוא מסוכן, הלחץ תמידי, וכל הדברים האלה מביאים לסף מסוים של התמודדות שצריך לדעת איך מתגברים עליה. אנחנו מנסים לראות כעת איך בכל זאת משחררים את האנשים לפרק זמן שהוא קצת יותר משמעותי וארוך מה־48 שעות שיש להם כיום להתאוורר בכל שבוע עד עשרה ימים. צריך לקחת בחשבון שגם כשיוצאים מגיעים למקומות שהלחץ בהם לא פחות משמעותי. להתמודד עם שני ילדים בחדר קטן של מלון יכול להיות לא פחות קשה, ולפעמים יותר".
בסוף השבוע הזה מציין עופר יום הולדת 52. כשאני שואל איך יחגוג הוא פורץ בצחוק ואומר שכנראה עם החבר'ה. אם יתמזל מזלו, אולי יצליח לעשות גיחה קצרה למסעדה עם המשפחה.
בחסות הערפל החורפי
מיד כשהגיעו הידיעות הראשונות בשעה 6:30 בבוקר שבעה באוקטובר, הקפיץ עופר את כיתת הכוננות. הוא היה משוכנע שגם כוחות רדואן של חיזבאללה נמצאים בדרכם לפלישה. ב־6:45 הודיע לילדיו, גרושתו ובת זוגו שכדאי לעזוב את היישוב, וב־7:30 כבר התבשר שכולם בדרכם דרומה. לא חלף זמן רב, וכמעט כל תושבי מטולה עשו את אותה הדרך. רובם השתכנו תחילה במלונות באזור הכינרת, אבל כיום רבים מהם כבר שכרו דירות ברחבי הארץ.
"ככל שעובר הזמן אנשים נקלטים בקהילות אחרות ובמערכות חינוך אחרות", אומר עופר בעוגמה. "עצוב להגיד, אבל מטולה לא תהיה עוד מה שהייתה לפני 7 באוקטובר. ייקח זמן לשקם אותה. וכשאני מדבר על שיקום אני לא מתכוון לבתים וכבישים, זה דבר טכני וקל. צריך יהיה לבנות קהילה מחדש. מטולה הייתה בתקופה תוססת, הגיעו לכאן חבר'ה סטודנטים ממכללת תל־חי, 700 צעירים שהצטרפו ל־1,700 תושבים. קשה לי להאמין שנצליח לשכנע אנשים שרק שוכרים פה בית לחזור. הם יכולים להתרחק 20 קילומטר מהגדר ולהמשיך ללמוד.
"אני מכיר גם מקרים של תושבים ותיקים, שורשיים, בעלי משקים שבנו פה חיים מתוך אהבה, אידיאולוגיה וציונות, שעכשיו קשה להם. גם הבית שלי נמצא ממש על הגדר, והמחשבה שהילדים שלי יחזרו לישון שם עדיין בלתי נתפסת. אבל אנחנו נישאר פה ונקבל את מטולה שאהבנו יותר חזקה ויותר בטוחה. אני מאמין בזה".
לחלקים שלמים במטולה כיתת הכוננות מגיעה רק כאשר התנאים מאפשרים זאת. "גם כשיש נפילות ופגיעות, בניגוד לאינסטינקט שלנו אנחנו לא רצים אל המקום שנפגע", מסביר עופר. "אנחנו עושים את זה רק בחסות החושך או הערפל. הולכים לראות מה קורה בבית, לסגור מים אם צריך, לאטום מה שנדרש. תודה לא־ל, מאז אירוע הנ"ט על רכב שהיה לנו בתחילת המלחמה (שבו שלושה נפצעו באורח קל; ח"ב) לא היו לנו נפגעים, אבל יש נזקים רבים מאוד. חלקם בגלל נפילות ביישוב, וגם הפעילות של הצבא גורמת לנזקים בתשתיות. נוסעים פה טנקים על הכבישים. עשרה בתים נפגעו מירי ישיר, ואם אנחנו מדברים על נזקים עקיפים של הדף ורסיסים, אנחנו כבר מגיעים למשהו כמו שבעים בתים שניזוקו. יש עוד כל מיני דברים שאנחנו מגלים תוך כדי תנועה, כי יש אזורים שאנחנו מגיעים אליהם מעט מאוד".
בעוד המערכה ברצועת עזה עוברת בין שלבים ואזורים, גבול הצפון נותר במצב יציב למדי של לחימה מרוסנת באופן יחסי, והמתנה לבאות. חיזבאללה מסרב לחדול מהתקפותיו כל עוד הלחימה בעזה נמשכת, ומשגר מנות יומיות של ירי לעבר מוצבי צה"ל והיישובים הסמוכים לגבול. צה"ל פוגע בנכסי ובלוחמי חיזבאללה בדרום לבנון. תחילה הותקפו עמדות הארגון ומתקניו באזורים הפתוחים ליד הגבול, ובהמשך הפגיז צה"ל גם בתוככי הכפרים שמהם פועלים אנשי חיזבאללה.
גם בהצהרות של ראש הממשלה ושרי קבינט המלחמה לא נרשם שינוי משמעותי. לכולם ברור שכדי להחזיר את התושבים לא יהיה די בהפסקת הירי, וחיזבאללה ייאלץ להתרחק ולפנות מקום לכוח שיחצוץ בינו ובין הגבול. אם הדבר לא יושג בדרכים דיפלומטיות, מבהירה ישראל, ניאלץ להשיג אותו בכוח ובמלחמה.
עופר מתקשה לראות מצב שבו ישראל תצליח להימנע מהשלב השני של התרחיש המדובר. "אני לא מאמין שנוכל להגיע להסכם נורמלי בלי אקט צבאי", הוא סבור. "שום הסכם לא יגרום לזה, רק פעולה צבאית תוכל להרחיק את כוחות רדואן מעבר לליטני. אני חושב שכל התושבים יודעים את זה, ואנחנו מוכנים להמתין כמה שצריך כדי שבסופו של התהליך כולם יחזרו לפה. צריך להיות מעשה של מדינת ישראל כדי שבסוף יהיה הסכם שגם יעמדו בו.
"אני מסתכל היום על החיים שלפני שבעה באוקטובר ולא יודע מה לחשוב. אני משחזר כל כך הרבה סיטואציות שהייתי מול לוחמי רדואן במרחק של 7־8 מטרים, הם היו מצלמים אותי ואני אותם. חקלאי היה נוסע עם הטרקטור על הגדר, ועשרה אנשי חיזבאללה נוסעים מולו ועושים סיור. זאת הייתה המציאות שלנו, והיא לא יכולה להתקבל יותר. ראינו מה עשה ארגון פחות חזק מחיזבאללה".
בחסות הערפל שמכסה את מטולה נקרית בפנינו הזדמנות לקיים סיור קצר במושבה. בדרך אנו פוגשים את מיכה לויט, חבר כיתת הכוננות. הוא סיים שמירה ויושב לקפה בכניסה לחמ"ל. מיכה מגדל תפוחי פינק־ליידי, אך מאז פרוץ המלחמה הם נשרו מבלי שנקטפו, והאדמה נותרה שוממה מבלי שנזרעה. חבר אחר בכיתת הכוננות סיים כעת ללוות תושבת שהצליחה, בחסות מזג האוויר החורפי, להגיע לראשונה לביתה שנפגע מירי, רק כדי להתבונן בו, לבכות ולעזוב.
גם עופר ליווה לפני כמה ימים תושבת אחרת אל ביתה שנפגע משני טילי נ"ט. "זה היה קשה מאוד דווקא בגלל הדברים הקטנים – אלבומי התמונות, הזיכרונות. לראות איך הכול עלה באש, נשרף ונעלם. חשוב לי מאוד שכל מי שרוצה להגיע יצליח לעשות את זה, ואנחנו מוצאים את הדרך שזה יתאפשר למרות הכול". במהלך הנסיעה אנו רואים את הרכב שספג את ירי הנ"ט ונותר שרוף. פה ושם מונחות גדרות תיל שנועדו להקשות על מחבל שינסה לחדור ליישוב. אנחנו נכנסים למה שהיה בית של משפחה ועכשיו הוא עיי חורבות. מדף אחד שרד על אחד הקירות, ועליו ספר תנ"ך וטרקטור צעצוע.
ארוזים לפקודה בכל רגע
אנחנו נפרדים מעופר ועולים למוצב נרקיס שחולש על המושבה. מאז תחילת המלחמה נורו לעברו עשרות טילי נ"ט, אחד מהם בערב שלפני ביקורנו. בכניסה למוצב מקבלים אותנו סא"ל במיל' דידי דגני, מפקד גדוד בחטיבת אלכסנדרוני, ורס"ן דניאל חזות, מפקד אחת הפלוגות בגדוד. הם נמצאים במטולה כבר שבעה שבועות, אך הם והלוחמים שאיתם מגויסים למילואים בגבול הצפון מאז שבעה באוקטובר, כמעט ללא הפוגות.
דידי לוקח אותנו לסיבוב במוצב. האור האדום בתעלות דולק, מכשירי הקשר פעילים, עמדות התצפית מוכנות לירי. "השכן הקרוב שלנו הוא כפר כילא, שיש ממנו איום דרמטי. אנחנו רואים מכאן מה קורה בכפר, מכירים את הבתים בשמות, עוקבים אחרי התנועה ברחובות, רואים איפה הוצבה מצלמה בחלון, איפה דולק אור שלא דלק בלילה הקודם, ומצליחים מהר מאוד לסגור מעגלי אש לעבר כל זיהוי של אויב. אנחנו רוצים לשלול את חופש הפעולה של חיזבאללה בתוך הכפר, שהוא לא יוכל לעשות שם מה שהוא רוצה, ומנסים להיות הציידים ולא הניצודים. בכל יום אנחנו שואלים את עצמנו איפה האויב נמצא ואיך אנחנו פוגעים בו מבלי להיפגע ממנו".
מצב הריסון והאש הנמוכה איננו טבעי ללוחמים הללו, והם מנסים לשנות את הדימוי הזה. "קרב הגנה זה לא אומר שאנחנו מחופרים בעמדות ורק מנסים לא לחטוף. גם קרב הגנה צריך להיות מלווה בפעולות התקפיות. זה נכון שאנחנו צריכים להיות חכמים ולא להיחשף לירי, אבל אנחנו גם מייצרים פעילות התקפית. היום הכפר הזה כבר די ריק. ככה צריך להיות. אם פה במטולה אין אנשים, גם שם לא צריכים להיות".
בלב המוצב מרחב פתוח של פחות מ־10 מ"ר, שבו הכול קורה: זהו אזור התדריכים, חדר האוכל והמקום שבו הלוחמים יכולים להתאוורר קלות. בפינה ניצבים אופני כושר, המשמשים כמד"סיה לעת מצוא. "מי שמחזיקים את גבול הצפון הם אנשי המילואים", אומר דידי, "והם עושים את זה מול אתגר מנטלי וקשיים חסרי תקדים. עדיין מדהים אותי לראות את הנחישות, המקצועיות והיכולת להביא את הניסיון והחוכמה מהחיים האזרחיים ולהחזיק פה רמה מבצעית הכי גבוהה. מי שמנצח במלחמות הוא זה שלא נשבר, ופה יש אנשים שלא נשברים למרות שיש להם הרבה סיבות טובות. החזרה של אנשי המילואים ככוח זה בעיניי אחד הדברים המשמעותיים במלחמה הזאת".
סא"ל דידי דגני, 43, הוא תושב אור־עקיבא, נשוי ואב לשישה. בחייו האזרחיים הוא מלמד במכינות קדם־צבאיות. רס"ן דניאל חזות, בן 32 מצופים שבמערב השומרון, הוא מהנדס בניין במקצועו, נשוי ואב לפעוטה בת שנתיים. במהלך המלחמה נפטרה אימו לאחר מחלה ממושכת. מיד בתום השבעה הוא חזר אל הגדוד. "האויב מנע ממני את הרגעים האחרונים איתה", הוא מספר.
בערב שלמחרת 7 באוקטובר הם כבר היו מוכנים עם ציוד בדרכם לגליל המערבי, הגזרה הראשונה שבה הוצבו. "אני משוכנע שאם לא היינו מתארגנים מהר, גם חיזבאללה היה יוצא למתקפה ומנסה לנצל את הכאוס הזמני שהמדינה הייתה נתונה בו", אומר דידי. שניים מלוחמי הגדוד נפלו לאחר שנפגעו מירי נ"ט בשלבים הראשונים של המלחמה. באירוע אחר נפצעו שלושה לוחמים נוספים וחולצו תחת אש.
"הפלוגה חיה במשך חודש בתוך הסבך", מספר דניאל. "לומדים להכיר את השטח, להסוות את עצמנו. מה שהחזיק אותנו שם זה המתח המבצעי והידיעה שכל רגע יכולה להופיע חוליה ולנסות לפגוע בנו. מצד שני קיימת הידיעה שבכל רגע יכולה להגיע פקודה שתשנה את המצב ואנחנו נתקדם ללבנון".
"גם עכשיו", מוסיף דידי, "כל אחד מהלוחמים פה עם ציוד ארוז, מוכן בכל רגע לאסוף את עצמו ולצעוד קילומטרים אל תוך שטח לבנון ברגע שתינתן הפקודה. אם פעם היינו עושים אימון של חמישה ימים בשנה, היום אנחנו כבר אחרי 120 יום ביחד. זה אומר שאנחנו במוכנות הכי גבוהה שהיינו עשרות שנים".
המהות מתחדדת
שירות המילואים הארוך מעורר מגוון קשיים והתמודדויות. "קשה לשמוע מהבית שקשה לילדים וקשה לבת הזוג", אומר דידי. "יש עצמאים שהעסק שלהם בהקפאה, שכירים שיודעים שכבר ארבעה חודשים יש להם מחליף בעבודה ופוחדים שבסוף הבוס יהרהר בנחיצות שלהם, סטודנטים שהחברים שלהם חזרו ללמוד והם מפסידים סמסטר. הדבר היחיד שאנחנו צריכים זה רוח גבית ושלא תהיה כתף קרה. אם זה יישאר אירוע לאומי כולם פה ימשיכו קדימה, אבל אסור שאף אחד כאן ירגיש שהוא הטמבל היחיד שנשאר במילואים. אנחנו צריכים להמשיך להרגיש שהעם איתנו".
"המתח הזה משפיע עליך, ואנחנו כבר לא זוכרים איך היינו בחיים שלפני 7 באוקטובר", אומר דניאל. "גם כשיוצאים הביתה לעיתים רחוקות אנחנו עייפים והראש עדיין חושב על המשימה, ככה שגם המעברים הם לא פשוטים בכלל. אנחנו יודעים שבעורף אין באמת שגרה, ואנחנו מבינים שהאנשים שיושבים בבתי קפה אלה גם בני המשפחות שלנו שמחפשים רגע של שפיות. ועדיין, כשפתאום פוגשים את זה, זה עושה לך משהו".
ארבעה חודשי שירות משותף ואינטנסיבי יוצרים גם דבקות קבוצתית נדירה. "אנשים פה עונים אחד לאשתו של השני בטלפון ויודעים בדיוק מה כל אחד אוהב בסנדוויץ'. וזה לא משנה מאיזה רקע כל אחד מגיע ובמה הוא מאמין", אומר דידי. אני שואל אותו, גם לאור תפקידו כמחנך, האם זה משהו שיכול לקרות רק מתוך התהום שהגענו אליה. "מצבים כאלה מחדדים את השאלה של המהות, מה ליבה ומה טפל, למה אנחנו על הכדור ובמה אנחנו עסוקים", הוא משיב. "לפעמים קורה גם פה שהשיחות גולשות לכל מיני נושאים שהתווכחנו עליהם לפני המלחמה, אבל גם כשזה קורה זה בא עם אחווה שלא תמיד הייתה פה ב־2023. אני מקווה שהבשורה הזו תבוא מאנשי המילואים שעברו את הביחד הזה, יחזרו הביתה ויעשו איזשהו שינוי".
כמו תושבי מטולה גם הם מצויים בחוסר ודאות, לא יודעים מה השלב הבא ומתי יהיה הסוף. זה לא ישתנה גם אם הם ישוחררו בקרוב לתקופה משמעותית יותר, שכן ברור להם שגם תוקפו של שחרור כזה יפוג מן הסתם בתוך זמן קצר. אנחנו נפרדים מהמילואימניקים וחוזרים לכביש הגישה. שוב מרווח בין כלי הרכב, שוב נסיעה מהירה, שוב מודים לערפל שמעניק לנו מעט ביטחון. בשעות הערב הוא כבר התפוגג, ובחדשות שוב דווח על שני טילי נ"ט שנורו לעבר מטולה. למחרת טיל נ"ט נוסף פגע פגיעה ישירה בבית, והוא החל לבעור. לכוחות שוב לא נותר אלא להתבונן מהצד ולהמתין לשעת כושר כדי להגיע ולנסות להציל מה שאפשר.
