בשעה עשר בבוקר שמחת־תורה הבין ישי מרלינג, יו"ר החטיבה להתיישבות, שמתרחש אירוע חריג מאוד. "אחד המנהלים אצלנו שלח לי הודעה על נפילתו של אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער־הנגב, שנהרג בכפר־עזה. אופיר היה ראש מועצה מצוין, חבר יקר. כשאני שומע את הדבר הזה אני מתחיל להתוודע לגודל האירוע".
"בשנים האחרונות טיפלנו בעשרות קיבוצים שעמדו לפני פירוק והכנסנו אותם לתוכנית הבראה. החטיבה רואה בהתיישבות סמוכת־גדר ערך שממשיך את החזון הציוני"
באיזה מצב מצאת את המועצות בעוטף בשלב הזה?
"עוד לפני שידענו כמה הרוגים וחטופים יש, המועצות היו באבל ובכאוס עצום. אבל לראות את ההתמודדות שלהם עם משבר שאף אחד לא חווה, זה לראות עמוד שדרה אדיר. הם חזקים, איתנים ומתמודדים עם המציאות הנוראית שנכפתה עליהם".
מרלינג ואנשיו פעלו בשני מסלולים: טיפול מיידי במצוקות המפונים שחוו טראומה איומה, וגיבוש פתרונות הדיור להמשך. אחרי שלב המלונות. "אנשים עזבו את הבתים מהר, לא הייתה להם הזדמנות לקחת את המזוודה ולארוז. פעלנו בצורה מהירה, ובתוך שלושה־ארבעה ימים הקצינו תקציב שממנו המועצה יכלה לארגן פעילות. הפעולה השנייה הייתה טיפול בקהילה. במרחב דרום יש לנו 'מתכנן חברתי', מתוך תפיסה שהחוסן הקהילתי הוא זה שמחזיק יישוב, בעיקר ביישובים מרוחקים ובסיכון. בגלל שגודל האירוע פה הוא בפרופורציות אחרות, היינו צריכים כוח חיזוק. יצרנו קשר עם עמותה מ'הקואליציה הישראלית לטראומה', ודרכה אנחנו מעסיקים עשרות עובדים סוציאליים. לכל יישוב יש מלווה, והם התחילו להגיע למלונות ולעבוד".
התושבים יחליטו
אבל כאן רק התחילה העבודה. "מתקשרים אלינו מכפר־עזה ומבקשים שנביא קרוונים למפונים בשפיים", משחזר מרלינג, "כי יודעים שאנחנו עובדים עם קרוונים ויודעים לשנע אותם ממקום למקום. ואז מבקשים מאיתנו בעוד מקום ובעוד מקום. בשלב מסוים נכנסנו לנוהל מסודר מול מנהלת תקומה, בהקמה של שורת פרויקטים. מאחורי הדבר הזה עומד תהליך ארוך, שבו הקיבוצים נדרשים להחליט לאן עוברים ואיך נשארים יחד. ההחלטות האלו לוקחות זמן. לא מעט קיבוצים עדיין קברו את המתים שלהם והתחילו להתמודד עם סיפור החטופים, ונדרש זמן להתאפס".
למפונים ניתנה אפשרות לעבור מהמלונות ליישוב זמני. איך התקבלו ההחלטות?
"עברנו בין המלונות וישבנו עם הנהגות הקיבוצים ועם מנהלת תקומה. הקהילה היא זו שצריכה להחליט לאן עוברים, איך ומתי. לאורך כל הדרך נוכחנו לדעת שקהילה והחוסן שלה זה מה שמחזיק יישוב. אנחנו רואים יישובים מרוחקים שעברו את האתגרים הביטחוניים הכי גדולים בהיסטוריה של מדינת ישראל, והדבר היחיד שהחזיק אותם הוא החוסן הקהילתי.
"מעבר לכאב ולצער, יש תהליכים שהם צריכים לעבור עד שהם יחזרו חזרה. השהות במלון היא אתגר מטורף. זה פוגע בתא הזוגי והמשפחתי ובתא הקהילתי. אי אפשר לחיות שם תקופה ארוכה. היכולת של קהילה להתמודד עם אתגרים היא מה שיביא אותם לחזור, ולכן עלה הפתרון של דיור זמני. יש פתרונות בתל־אביב ובקריית־גת, אבל המטרה היא אותה מטרה – להשאיר את הקהילה יחד בתנאים סבירים שמאפשרים להם לחיות כתא משפחתי וגם כקהילה, ולחזור כקהילה. זה האתגר".
סוגיית החזרה ליישובי העוטף מעוררת דיונים סוערים בקרב התושבים – האם לחזור, מתי ובאילו תנאים. מרלינג מבהיר כי מבחינתו זהו היעד, אך מדגיש שבעניין הזה יש שוני בין הקיבוצים. "באחד הקיבוצים, שאמנם היה לידו קרב גיבורים אדיר אבל הוא עצמו לא נפגע, החליטו שהם לא רוצים לחזור לקיבוץ כרגע, ומעדיפים דיור זמני. שעות האימה וחוסר הוודאות משפיעות על היכולת של החברים לחזור, והם מבקשים לעבור תהליך ריפוי. מצד שני, קיבוץ גדול וחזק שספג מכה קשה, וקיבוץ קטן שגם הוא נפגע מאוד – רק מבקשים לחזור לשם.
"לנו יש אמירה ערכית: אנחנו נשוב, הם לא ינצחו אותנו. המשימה שלנו היא לתת את כל הכלים והאפשרויות לתושבים כדי שיחזרו לבית שלהם, לנגב המערבי. הביטחון הוא לא המשימה שלי, אבל הם צריכים לחזור בביטחון מלא ואחרי ניצחון גדול, ברור ובהיר, בלי סימני שאלה. לקחתי על עצמי את המשימה לשקם את העוטף ואנחנו נעמוד בה. אנחנו נימדד ביכולת שלנו להפריח מחדש את היישובים האלו".
למרלינג חשוב להדוף את הטענות שנשמעו בדבר קידום התיישבות דתית ותורנית בקיבוצים. "בעקבות אמירות של גורמים מסוימים, היו חששות שיש שאיפה להביא גרעינים תורניים לאזור. אני חושב שהמשימה של הקיבוצים אדירה וחשובה. הם מיישמים את החזון הציוני יום־יום ושומרים על גבולות המדינה, ואנחנו פה בשביל לחזק אותם. חברי הקיבוצים הם אלו שישובו לשם, ואנחנו כאן בשביל לעזור להם".
העובדה שאתה חובש כיפה סרוגה מאפרת, ומנהל את החטיבה להתיישבות שיש לה קונוטציה פוליטית־מגזרית, הקשתה על העבודה עם הקיבוצים?
"במשך שנים נעשה קמפיין השחרה מכוון, מתוזמן וממומן נגד החטיבה להתיישבות. הפכו אותה לשק חבטות של פוליטיקאים תל־אביביים, שאם לומר בעדינות, ההתיישבות הכפרית לא רואה בהם מקדמים של ערכי ההתיישבות. הקמפיין הזה יצר לחטיבה תדמית של גוף פוליטי שעוסק רק ביהודה ושומרון. אנחנו שמחים וגאים לטפל ביהודה ושומרון, אבל התדמית הזו רחוקה מלהיות נכונה.
"החטיבה להתיישבות מטפלת עשרות שנים בהתיישבות הכפרית בעוטף עזה, בערבה התיכונה, ביישובים הקדמיים בצפון, ביישובים בלב הגליל. אנחנו רואים ערך דווקא בקידום המקומות המאתגרים יותר, שבהם יש צורך בארגז הכלים המיוחד שלנו. רק בשנים האחרונות טיפלנו בעשרות קיבוצים שעמדו לפני פירוק והיו במצב קשה כלכלית, דמוגרפית וחברתית, והכנסנו אותם לתוכנית הבראה של כמה שנים. אפשר למצוא שם את כרם־שלום, מנרה, מיצר, אדמית ועוד רבים אחרים. החטיבה להתיישבות רואה בהתיישבות סמוכת־גדר ערך שממשיך את החזון הציוני, שקו המחרשה יקבע את הגבול".
ללא שיוך מפלגתי
מרלינג, נשוי לדקלה ואב לחמישה, נכנס לתפקיד יו"ר החטיבה להתיישבות בשנת 2020, כשהוא בן 31. אחרי שלוש שנים הוא סיים את התפקיד לפני כשבועיים, זאת לאחר שכהונתו הוארכה בשנה. במסגרת ההסכמים הפוליטיים במוסדות הלאומיים הוא נדרש לקיים רוטציה, ולנעליו ייכנס גאל גרינוולד.
בין השאר נזקפת לזכותו של מרלינג הגדלה ניכרת בתקציב החטיבה, מ־94 מיליון שקלים בשנתו הראשונה בתפקיד, ל־236 מיליון בשנת 2023. ההגדלה הזו נעשתה מכספים קואליציוניים, דבר שהעלה לכותרות את החטיבה וגרר טענות על ג'ובים וכספים מגזריים. "מאוד ציני לבקר כל הזמן את הכספים הקואליציוניים, אבל זה פשוט הזיה שמנסים לקחת נושאי ליבה ומשימות ערכיות של המדינה ולהכניס אותם תחת הכותרת של תקציבים קואליציוניים", אומר מרלינג. "צריך להפוך את התקציבים האלה לתקציבי בסיס. גם בשבוע שעבר היה דיון בנושא והושמעו תירוצים שונים, תוך שאנשי האוצר מערימים קשיים. מאשימים את החטיבה שהיא גוף פוליטי שעושה עבודה פוליטית, אבל זה גוף מקצועי שמקדם משימות התיישבותיות של הממשלה".
החטיבה להתיישבות היא זרוע ביצוע ממשלתית הנודדת בין משרדי הממשלה. כיום היא נמצאת תחת משרד ההתיישבות בראשות השרה אורית סטרוק, "שותפה שלנו הרבה שנים, קידמנו בעזרתה הרבה נושאים חשובים". במסגרת שלל משימותיה החטיבה מלווה יישובים במשבר, מעסיקה רכזי קהילה, מסייעת ופועלת לקליטת תושבים, מטפחת יזמות, מקדמת עסקים ועוסקת גם בתכנון אזורי.
לדברי מרלינג, "מול כל המקטרגים, ראשי המועצות בכל האזורים הם מליצי היושר הכי טובים שלנו, בלי קשר לשיוך מפלגתי. לעובדי החטיבה יש חזון, הם מאוד מקצועיים, מסורים וטובים במה שהם עושים. הם משנים את פני ההתיישבות הכפרית במדינת ישראל. הניסיון להפוך אנשים מקצועיים לבעלי אג'נדה פוליטית, זה עוול. יש בחטיבה אנשים מכל הגוונים והסוגים שמצביעים למפלגות שונות. הדבר היחיד שיש עליו הסכמה ברורה הוא שהתיישבות בארץ ישראל זו משימה לאומית, ועלינו מוטל לקדם אותה".
נושא נוסף שעלה לכותרות הוא תקצוב מרכיבי ביטחון ביהודה ושומרון, שצפוי לעבור לרשויות המקומיות דרך החטיבה להתיישבות ולא באמצעות משרד הביטחון. "זה תקציב שהחל את דרכו בממשלת בנט־לפיד", אומר מרלינג. "מדובר ביישובים שהוקמו בתחילת שנות האלפיים, עם כ־20 אלף מתיישבים. במשך שנים הם לא קיבלו את השירות המינימלי שנדרש לתושבים, ובתוך זה מרכיבי ביטחון. לראשונה הצלחנו להביא כ־30 מיליון שקלים לעגלות כיבוי, רחפנים, מצלמות וכל מרכיבי הביטחון שפיקוד המרכז הגדיר. אנחנו בעד שמשרד הביטחון ייקח אחריות על היישובים האלה ויתקצב אותם בעצמו, רק שהוא לא עושה את זה. דווקא בעת הזאת, כשאנחנו רואים את התמיכה אצל ערביי יו"ש בהתקפה הנפשעת של חמאס, צריכים יותר מתמיד להגן על התושבים שם. עקרונית זה אכן לא תפקיד של החטיבה להתיישבות אלא של משרד הביטחון, אבל כשהוא לא מקבל על זה אחריות אנחנו מספקים את הסיוע הנדרש".
פרויקט שמרלינג מתגאה בו במיוחד הוא הקמתם של חמשת יישובי מבואות ערד. "תהליך שהתחיל בממשלה הקודמת, עם השרה איילת שקד, הבשיל לכך שבחודשים הקרובים היישובים ייבנו אחרי 14 שנים של עבודה. זה משהו שהצלחתי להביא ליישום. מדובר באזור שמחבר בין הר חברון לצפון הנגב וחבל לכיש. אירוע דרמטי של שינוי באזור ענקי בארץ ישראל, שיהיה מיושב ולא יאבד לנו, וזה יקרה בקרוב".
דווקא עכשיו
סוגיה נוספת שמרלינג עסק בה עוד לפני המלחמה היא השמירה על ההתיישבות היהודית בגליל. "לב הגליל הוא אזור שהייתה בו ירידה דרמטית, מ־25% יהודים לפני שבע שנים, לכ־15% בשנה שעברה. אנשים עוברים למרכז ממכלול סיבות. אחת המשימות הייתה להשקיע בכך מאמץ, עם חקיקה להגדלת מספר התושבים ביישוב שיכול להפעיל ועדות קבלה, והסרת הגבלות הבנייה והגזענות כלפי יהודים בגליל. התקדמנו מאוד בנושא הזה, ואנחנו מקווים שהספינה תמשיך ותיטה לכיוון הנכון".
מהן המשימות הבאות של החטיבה להתיישבות?
"החטיבה עבדה מ־2017 על פיתוח היישובים הקדמיים בצפון, והיא צריכה להוביל את קידום ההתיישבות בצפון וחיזוקה. במקביל למצב הביטחוני המאתגר נדרשת עבודה להגדלת היישובים וצמיחה של הקהילות, ואלה תחומי המומחיות של החטיבה".
דווקא כאשר אזורים נרחבים בארץ פונו מיושביהם, המסר של מרלינג הוא הגדלת היישובים. "בתפקידי נתקלתי בקושי בהבנת החזון הזה מול מוסדות התכנון, רשות מקרקעי ישראל והמשרדים השונים. לא בהכרח בגלל התנגדות עקרונית, אלא כי הייתה תפיסה של ריכוזיות, הצפת הערים והבאת אנשים דווקא למרכז. ראינו את זה בצורה בולטת בגליל. אני מקווה שאירועי 7 באוקטובר שינו משהו בתפיסה. דווקא אחרי האירוע הנורא הזה נתחזק, נצליח לגבש יותר גרעיני עלייה לקרקע, ונגדיל את הקליטה ליישובים בעוטף עזה ובצפון.
"אנחנו נצליח", משוכנע מרלינג בנוגע למשימה הזו. "רואים את הרוח החדשה בעקבות האסון. אנשים רוצים להיות חלק מהדבר הזה בצורה הרבה יותר משמעותית. זו ההזדמנות לשנות כיוון ולהבין שכדי ליישב אזורים מורכבים המדינה צריכה להיות מגויסת לכך בצורה מלאה".
