אצל הצופים הרבים באולפן ובבית כמעט לא נשארה עין יבשה אחרי ההופעה של משפחת גרינגליק על במת "הכוכב הבא". מתמודד התוכנית שאולי גרינגליק פרש מהתחרות כדי להתגייס למילואים ונפל בקרב בעזה. לפני שעזב את התוכנית הוא תכנן לשיר את השיר "בסוף הכול חולף" של עומר אדם, בתוכנית הגמר, משפחתו של שאולי עלתה לבצע את מה שלא הספיק. אחרי מותו הרשתות החברתיות הוצפו בסרטונים מרגשים של שאולי ושל משפחתו היפה, שרים יחד בהרמוניה. אם תרצו הגרסה הרעננית של משפחת פון טראמפ מצלילי המוזיקה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
למיכל אחותו (28), היה ברור שהדרך להנציח את שאולי תעבור במוזיקה. "שאולי הוא דמות, הוא לא רק זמר טוב. בשביל ריאליטי לא מספיק שיהיה לך כישרון שירה, צריך את כל המסביב. שאולי היה דמות שאת יכולה להכניס לאח הגדול, להישרדות, שאת יכולה להביא למרוץ למיליון – הוא היה גאון עם חוש הומור שאין שני לו, והוא הבין שהכוכב הבא זו אחלה דרך לפרוץ, כי יש שם אנשים מאוד מקצועיים וטובים שיכולים לקדם אותו. באודישן שלו הוא שר את 'עטלף עיוור' של חנן בן־ארי, כי היה לו עיוורון לילה, והשופטים עפו עליו". לאודישן השני שאולי לא הגיע כיוון שכבר היה בתוך עזה והעדיף לוותר על ההזדמנות. "הוא התייעץ איתי הרבה על השירים לאודישנים, היה לי כבר ארסנל של שירים להציע לו, היו לנו המון התכתבויות על זה, האמנתי שהוא יצליח".
התבאסת שהוא פרש?
"לא. היה ברור שבמצב הנתון התוכנית לא מעניינת. צו השעה הוא לצאת למלחמה. התוכנית מקסימה, ההפקה מהממת, הם מקסימים, אבל שאולי רצה להילחם. לא היה לי ספק שגם אם הוא לא יצליח בתוכנית, הוא יפרוץ בדרך אחרת".
אבל החלומות נגדעו כששאולי, קצין בחטיבת הנח"ל, נפל ב־26 בדצמבר בקרב בצפון רצועת עזה. "הבנו שהאבל לא משנה את האנשים אלא מעצים את מה שכבר קיים. ואנחנו כמשפחה שתמיד הייתה מחוברת מאוד למוזיקה וזה לזה, התחזקנו בדיוק בחיבורים האלה. לצערי זה קורה בנסיבות מצערות וכואבות, אבל זו התנועה שקורית. היהדות נותנת שלושים יום של אבל שבהם בין השאר לא שומעים מוזיקה. אצלנו, האיסור לשמוע מוזיקה היה מאוד קשה, אבל להיכנס הביתה ולראות את הפסנתר סגור, שאף אחד לא ניגש אליו, גם הנכיח את המציאות בצורה הכי־הכי עמוקה.
"המנטרה שלנו, בהובלה של ההורים, היא שתמיד יש לנו בחירה. אנחנו בוחרים כל בוקר מחדש. אם אישאר במיטה כל היום ולא אצא ממנה, אף אחד לא יגיד לי כלום, אבל אני יכולה לבחור גם לקום וללכת ליוגה, לצאת לעבוד, לעשות דברים, לדבר ולספר"
"אני חושבת שהיחס למוזיקה הוא אחד הדברים המדהימים ביהדות. למשל, אני מאוד מקפידה לא לשמוע מוזיקה בתשעת הימים, ככה אני מתחברת להיסטוריה של מה שקרה בימים האלו. בהקשר אחר, יש לי מלא חברים חילונים ואנחנו עושים ביחד סעודות שבת, והקו האדום היחיד שלי הוא שלא תהיה מוזיקה תוך כדי הארוחה. בגלל שהמקום של המוזיקה משמעותי עבורי, ההלכות שקשורות אליה מחדדות לי את המקום שלה, את כמה היא פוגשת לי את הנשמה, כמה היא מטלטלת".
את השלושים ציינה המשפחה בערב שירה באולם, עם עשרה שירים שאת כל אחד מהם ביצע מעגל קרוב אחר של שאולי – הגיסים, בני הדודים, החברים, וכן הלאה. משם הם חזרו הביתה והפסנתר נפתח. "חזרנו הביתה עם החברים והמשפחה שזרמו הביתה באופן טבעי. הרגשנו שירד מאיתנו העול של הפורמליות של הטקס הרשמי והעול של האבל. זה כמו צאת יום כיפור שמותר לאוכל, ובמוצאי תשעה באב מותר להקשיב למוזיקה. התיישבנו אל הפסנתר והיו שם דמעות עם צחוק, עצב עם שמחה".
מאז בשביל מיכל כל שיר הוא זיכרון, כל שיר מציף את הכאב, והקושי נוכח. "אמא שלי אמרה, 'הלכו לי השירים', כי כל שיר נקשר במשהו שקשור לשאולי. גם אני לא מוצאת עדיין את הפסקול המתאים – כשאני מבשלת, כשאני רצה, כשאני נוהגת ברכב, אני מוצאת את עצמי עושה 'דלג, דלג דלג', כי כל שיר מזכיר לי משהו. מצד שני, המוזיקה היא גם המקום שבו נמצא הריפוי, זאת אומרת, לא בלהכריח את עצמך לשמוע שיר מסוים, אבל כן בלהתאמץ לשבת ליד הפסנתר או לקחת גיטרה, ללכת ולהופיע ולדבר דרך השירים.
"אחרי ששאולי נהרג, כתבתי באיזה סטורי 'תבוא אליי בשירים', וזה מטורף, כי אני מרגישה שהוא נוכח לידי, לפעמים אפילו שם לי יד על הכתף. הופעתי הבוקר באולפנה, ובשלב מסוים הרגשתי שאני מתפרקת, שזהו, אין אותי, ואז הרגשתי את שאולי, כאילו אוסף אותי, מרגיע אותי. הכול עדיין מורכב, אבל המנטרה של המשפחה שלנו, בהובלה של ההורים שלי, היא שתמיד יש לנו בחירה. אנחנו בוחרים כל בוקר מחדש. אם אישאר במיטה כל היום ולא אצא ממנה, אף אחד לא יגיד לי כלום, אבל אני יכולה לבחור גם לקום וללכת ליוגה או לריצה, ולצאת לעבוד, לעשות דברים, לפגוש אנשים, לדבר ולספר. וזה לא שצריך לבחור רק בטוב – גם מי אומר מה זה טוב – הנקודה היא שתמיד יש לי את הבחירה".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "מוצש" של מקור ראשון
