"אתמול הייתי באורות, עפתי. היינו חייבים את זה, האוויר היה כבר מחניק וכבד", אומרת דיצה אור, בשיחה שקיימנו למחרת שחרורם של לואיס הר ופרננדו מרמן משבי חמאס במבצע דמיוני כמעט, שביצעו בהצלחה לוחמי ימ"מ, שב"כ, שייטת 13 וכוחות נוספים. "הייתי ממש באורות. שכחתי את כל הפגישות שקבעתי, לא אכלתי. רק חשבתי על החיילים האלה שהכי מגיע להם להביא את הגאולה בידיים שלהם, ועל מי ששבו הביתה.
"ואז ראיתי את כל ההודעות שכתבו בקבוצה של מטה משפחות החטופים, וממש נעצבתי. המסר העיקרי שם היה 'עכשיו הזמן ללחוץ מהר מהר על מתווה לשחרור שאר החטופים'. אבל רגע, לפני זה תעצור שנייה לשמוח, צריך גם לומר תודה. בסוף, אחרי שמתוך הקבוצה לחצו, המטה הוציא הודעת ברכה, עם 'אבל' לפני ו'אבל' אחרי. ממש רציתי לכתוב לרונן צור: 'אין לך את זה ביותר מייאש?'. זה מה שהם עושים מההתחלה. להפחיד, לייאש, כל האנרגיה השלילית הזו".
דיצה היא אימו של אבינתן אור, שנחטף ממסיבת נובה יחד עם בת זוגו נועה ארגמני. המחזה המצמרר של השניים נלקחים בידי אספסוף צוהל, הוא ברגל והיא זועקת על אופנוע – תועד בסרטון שנפוץ בכל העולם.
בסלון הבית המשפחתי והחמים מאוד ביישוב שילה, שלטים גדולים נושאים את מראה פניו היפות של אבינתן, השני משבעת ילדי משפחת אור. בתמונות נוספות הוא נראה עם נועה, מטיילים יחד בעולם, מחייכים. בימים כתיקונם, דיצה היא יועצת רגשית ומרצה. כזו שמשתדלת להתרחק מענייני חדשות ופוליטיקה. אבל כבר מתחילת ימי המלחמה נשמע הקול שלה, והוא קצת אחר מזה שמוביל יועץ התקשורת רונן צור, המכוון את פעולות "מטה משפחות החטופים".
"יותר ויותר משפחות מבינות שהקמפיין של רונן צור הרחיק את הציבור מאיתנו. לציבור נמאס מהחטופים במידה מסוימת, וסקרים מראים שהתמיכה יורדת. זה מעשה ידיו להתפאר"
מתסכל אותך שאתם רק שלוש משפחות בפורום תקווה, שמייצג כיוון שונה במאבק משפחות החטופים?
"שלוש משפחות אינן טועות. וחוץ מזה, אנחנו לא שלוש. יש היום בסביבות 30 משפחות נוספות שסולדות מרוח הדברים במטה, ומזדהות עם המסרים של תקווה. זה מעין מעגל שני של הפורום", שכבר התקבץ בקבוצת ווטסאפ עצמאית. "ככל שהזמן עובר, התרמית מתגלה. לא ייתכן שגוף אזרחי שאמור לייצג מגוון של השקפות עולם ודעות, יונהג על ידי דמות פוליטית עם אג'נדה רדיקלית כמו רונן צור. הוא הקמפיינר הכי טוב בארץ, אדם מתוחכם מאוד, והוא הספיק לעשות המון הרס וחורבן עד שאנשים קלטו מה הוא עושה.
"היום יותר ויותר משפחות מבינות שהקמפיין שלו הרחיק את הציבור מאיתנו. לציבור נמאס מהחטופים במידה מסוימת. התחילו קולות של 'למה אתם חושבים שהילדים שלכם יותר חשובים מחיילי צה"ל', וסקרים מראים שהתמיכה יורדת. זה מעשה ידיו להתפאר. הוא יכול לקחת קרדיט על הפגיעה הזו במאבק של החטופים. במקום לעשות בדק בית בתוך המטה כשיצא הסקר על התרחקות הציבור ממשפחות החטופים, הוא מיד פרסם שזה קמפיין של ראש הממשלה שנועד לעשות דה־לגיטימציה לחטופים. הוא הציג רשימה של דברים שנתניהו עשה. יש דברים שקרו, אבל לצייר הכול כקמפיין אלו דמיונות. זה כדי להרחיק את הכישלון מעצמו".
לא רק על שיטות העבודה היא חלוקה, אלא גם על המהות: "האמירה של להחזיר 'בכל מחיר'. ככה מנהלים משא ומתן? ככה נלחמים נגד אויב? זה מחליש את המדינה והצבא. ומי שמשלם את מחיר ההחלשה הזו, הוא הבן שלי שחטוף. מי שמחזיק אותו יודע שהוא יכול לבקש כל מחיר. הוא צריך רק לחכות ולהחזיק מעמד ולמרוח את הזמן, בזמן שאנחנו בתוכנו מחלישים את עצמנו".
בתשובה לשאלה, היא לא אוהבת לעסוק ב"מה היה אילו", אבל חשה ש"ללא פעילות המטה בארץ, אבינתן כבר היה בבית. ברור לי שהדרך שבה רונן צור פועל, רק מחבלת באפשרות השחרור. אלו דברים ששמרתי בבטן המון זמן, אבל הגיע הזמן להוציא את זה. זה מתחיל להיות מאוד ברור ושקוף. הרבה זמן פחדתי לומר את הדברים בקבוצה של המטה. מי שהעז לומר שם משהו שהוא לא ברוח האג'נדה, ירדו עליו באופן אישי ומכוון. וכולנו במצב של התמודדות מטורפת ממילא. כולנו מתאמצים על זקיפות הקומה ועל היכולת שלנו לתפקד. אז עוד לספוג כזו אש, זה לא קל".
כולם, בלי פעימות
בשבוע שעבר, היא מספרת, ביקשו במטה להחתים את כל המשפחות על מכתב לראש הממשלה שקורא ללכת לעסקה מיידית. "במשך יממה ניהלתי ניסיונות מטורפים שיהיה כתוב שאנחנו קוראים לעסקה בפעימה אחת. בהתחלה דיברתי עם המתנדבות במטה, ואז טיפסתי למעלה בהיררכיה וכבר קיבלתי את המספר של רונן צור, אם כי לא התקשרתי. לא הסכימו להכניס את זה, בטיעונים שלא הצלחתי להבין. אמרו שלא יורדים לפרטים, שזה ירחיק את הציבור. מה ירחיק, הוא כבר רחוק. אולי תשנו את המסר והוא יתקרב קצת. אני לא מוכנה להיות חתומה על מסרים שקוראים לתבהלה. אם יכניסו את העניין של פעימה אחת, אז זה רווח שבעבורו אני מוכנה להיות חתומה על זה".
ההתנגדות לעסקה שתיפתח בשחרור "הומניטרי" של קבוצה בת כ־35 חטופים ובהם ילדים, נשים, מבוגרים וחולים, היא קיומית מבחינתה. "זה אסון. הבן שלי נמצא בקטגוריה האחרונה לפני גופות. בכל פעימה שמשתחררת, מי שנשאר מאחור משלם את המחיר. בכל פעימה אנחנו מוותרים בהדרגה על מנופי הלחץ שיש לישראל. מי שחותם על עסקה של פעימות, חותם על גזר דין מוות למי שנשאר. השטן הזה, סינוואר, גורר אותנו לעסוק בסחר בבני אדם. לקנות את החיים של אלו תמורת אלו. ואם כבר נכנסים לסחר בבני אדם, מי אמר שחיים של גבר בן 84 יותר שווים מחיים של גבר בן 31? זה אסון. אני לא מוכנה בכלל להיכנס לדיבור הזה, אבל אפילו בתור סוחר בבני אדם אתה סוחר גרוע".
ההחלטה לומר כך בגלוי שהם גורמים נזק – היא שלך?
"שלי לבד, מתוך קשב למציאות. זה מתוך המקום שגם רונן צור מוריד כפפות. הוא הולך ונהיה יותר קיצוני, וזה מסוכן לחיים של הבן שלי. זה מצער אותי לפעול בכיוון לעומתי כזה. אנחנו רוצים יחד וחיבור, והם פועלים מתוך מקום שברור לי שהמגמה שלו היא לחבל בחיבור. לאורך השנים אמרו לנו אחדות, והתכוונו 'תשתקו עם הדעות שלכם, ומי שלא מיישר קו איתנו – מפלג'. הרדיקליות שרונן צור מייצג היא נחלתו של מיעוט שבמיעוט, ולא ייתכן שהוא יקבע סדר יום. אנחנו דמוקרטיה, לא?"
לצד הביקורת הנוקבת, חשוב לה לציין גם את העשייה החיובית של המטה: "הם עושים עבודה מעולה ברמה האישית והאנושית מול בני משפחות החטופים, בדאגה לרווחתם ובתמיכה בהתמודדות הקשה. ועושים גם עבודה מאוד חשובה בזירה הבינלאומית".
היא התכוונה לשוחח עם רונן צור באופן אישי, אבל זה טרם קרה. "אני לא אוהבת את המעשים שלו, את ההתנהלות, אבל ברור לי שיש בו חלק פנימי של טוב. כשרציתי לדבר איתו רציתי להתחבר לאור הפנימי הזה, שקיים בכל יהודי, אבל אני לא מרגישה כרגע שיש בי מספיק כוח כדי להצליח לגעת במקום הזה אצלו.
"בכלל, הכי לא טבעי לי לדבר. במצב הזה ברירת המחדל שלי הייתה לסגור את כל הדלתות והחלונות, להיות עם עצמי ועם ה'. אבל אני מרגישה שאין לי את הזכות לפינוק הזה, לברוח ולסגור את הדלת. אני מגויסת, זה הצו 8 שלי. ואני מתאמצת מאוד לדייק את מה שיש לי לומר".
מה דעתך על הטענה שלציבור הימני פחות אכפת מהחטופים?
"זה ממש הפוך. אנשים מאוד מגויסים, ממש יוצאים מעורם, מה אפשר לעשות ומה לעזור ורק תגידי. אני חושבת שחלק מהקמפיין השלילי הוא להעמיד אותנו במלכוד של או החטופים או הניצחון במלחמה ומיטוט חמאס. כאילו אם אתה בוחר באחד ויתרת על השני. מי אמר שזה כך? זה בדיוק לשרת את המטרות של חמאס. הדרך הנכונה לשחרר את החטופים היא במאבק חורמה בחמאס. בין אם במלחמה, בין אם בדעת הקהל הבינלאומית, בין אם כלכלית. המציאות יותר מורכבת ומאפשרת פתרונות מגוונים ויצירתיים. יש לחיילים שלנו ניצחונות מטורפים בשטח, מזהירים. הכוח של חמאס הולך ומתפורר. כל יכולת העמידה שלהם מגיעה מתוך התבוסתנות שמשודרת מאצלנו. זו מלחמה פסיכולוגית להחלשת רוח העם".
כחלק מהמאבק המשפחתי הפרטי שלהם, כבר ארבעה חודשים הם עומדים יום־יום מחוץ לשער בגין בקריה בתל־אביב. היא וירון אביו של אבינתן, הילדים, בני המשפחה המורחבת, חברים של אבינתן ונציגים של חברת אנבידיה שבה עבד עד 7 באוקטובר. מי שהגה את הרעיון כבר בשבוע הראשון הוא בנה הבכור, שזמן קצר אחר כך גויס ללחימה בעזה והשתתף בה עד לפני כשבועיים.
"אנחנו עומדים שם בפתח מהיום השלישי למלחמה, כל יום משבע וחצי עד תשע וחצי בערב, חוץ משישי־שבת. עוברים המון בכירי צבא, שרים, חברי קבינט. יש אנשים שפותחים את חלון הרכב ואומרים 'אנחנו איתכם'. יש כאלה שעוצרים לכמה דקות, ויש גם כאלה שממש מחנים את הרכב בצד ומקדישים זמן למפגש אמיתי ומשמעותי. אתמול דיברתי עם ראש אמ"ן אהרן חליווה, דיברנו עם ראש השב"כ כמה פעמים, עם השר גדי איזנקוט, ועוד ועוד. הפכנו את שער בגין לשער אבינתן. יש שם המון מפגשים משמעותיים. מפגש ישיר עם גורמי צבא וגורמים מדיניים, וגם מפגש חברתי בין קצוות. בין אלה שעומדים איתנו שם יש נציגים לכל הקשת החברתית, הפוליטית, הציבורית. גם עוברים ושבים נעצרים, מדברים.
"אם זה יום שיש בו ישיבת קבינט או עסקה באוויר, אז המטה קורא להפגנה שם ומגיעה קבוצה עם כל הרעש המוכר מהפגנות קפלן. התופים, החצוצרות, הצופרים והמגפונים שמחרישים את האוזניים. יש כבר נוהל שברגע שהם מגיעים, המאבטחים של הקריה סוגרים את השער והמכוניות מפסיקות לצאת משם".
ואיך הממשק ביניכם ובין ההפגנות האלה?
"יש פעילים שרוכבים על הסיפור הזה כדי להמשיך את המלחמות של כוח קפלן, ויש גם משפחות שמגיעות, לא הרבה, שאיתן יש שיח מאוד יפה ופנימי ומחבר. לפעמים גם עם הפעילים, לא תמיד. יש לי מסקנה עקרונית מכל המפגשים האלה – כדי לקרב לא מספיק לדבר. כשמנסים לגשר בין עמדות מתוך בירור שכלי, התוצאה העיקרית היא התנגשות ויש מעט מאוד השפעה מיטיבה. כדי להתחבר חייבים להתחיל מהלב, מהרמה האנושית של מי אתה, מה כואב לך. ואז, כשנוצר החיבור הזה, אפשר בהדרגה לטפס לתפיסות עולם, במה אתה מאמין. ראיתי את זה קורה. אני רואה אנשים שבאים ממקום אמיתי ורוצים להשפיע טוב ומוכנים לשלם מחירים בשביל האמת שלהם. ויש גם אנשי חורבן".
השעות של הדמעות
בשבוע שעבר חזרה מנסיעה לארה"ב, שם שוחחה עם אינספור קהילות, סיפרה על אבינתן ועל ההתמודדות. בטיסה הביתה הוזמנה לתא הטייס כדי לראות את הזריחה ונשארה עם הטייסים "המופלאים" כלשונה עד הנחיתה בארץ. "זו הייתה אחת החוויות המדהימות, לעבור מעל הזריחה".
מן הסתם יש בזה גם תסכול. כל העולם פרוש בפנייך, ואבינתן, שנמצא במרחק של שעתיים־שלוש נסיעה מפה, בלתי מושג.
"כן. כל המציאות שלנו עכשיו היא מציאות של קצוות. מצד אחד החושך הכי גדול, ומצד שני כל כך הרבה אור וטוב – טוב של עם ישראל, של יהודים בכל מקום, של ה' יתברך".
בט"ו בשבט חגגו לאבינתן 31. "יום ההולדת הכי גדול שחגגו לו בחיים. בערב ט"ו בשבט עמדנו בקריה עם הרבה שלטים ובלונים שאנבידיה הכינו. הכנו שקיות יום הולדת, מארזים קטנים של פירות יבשים, וחילקנו לכל המכוניות שיצאו, לכל מי שעבר, כמה מאות שקיות. בבוקר התכנסנו כאן כל המשפחה לסדר ט"ו בשבט מרגש. אחר כך הייתה הכנסת ספר תורה בשילה. חבר שלנו, שגיא וענונו המדהים, יזם פרויקט והוציא אותו לפועל בכוחות עצומים. היה אירוע שהתחיל בארבע אחר הצהריים ונמשך כמעט עד חצות. פה בבית הייתה כתיבת האותיות, ואז תהלוכה מדהימה עד בית הכנסת, עם בלונים ומשאלות שהפרחנו לשמיים. הכול היה מתוכנן לפרטי פרטים. מאות אנשים והכול תקתק. כל היישוב היה מקושט. כל כך הרבה שותפים והשקעה ושמחה. הגיעו גם אנשים מחיבורים מיוחדים ויקרים שהתפתחו בחודשים האלה. תל־אביבים, שמאלנים. הייתה תחושה של התרגשות, של יחד".
היא מספרת על בנה הגבוה, החסון, שלפי עדויות היו לו הזדמנויות להימלט מהמחבלים שפשטו על המסיבה, אבל הוא נשאר עם אהובת ליבו, נועה, "בחר לא להפקיר אותה בידי החלאות", כדברי אימו, "אבל ברגע שהם הגיעו לבטן השאול, הפרידו ביניהם". חלק מהחוזרות מהשבי סיפרו שפגשו בה. לפי עדותן, מספרת דיצה, "היא מדברת כל הזמן על אבינתן, דואגת לו ומתגעגעת אליו". לפני חודש פרסם חמאס סרטון שבו היא מצולמת. על אבינתן אין להם שום עדות מתוך התופת.
"אנחנו חיים כל הזמן בשני מישורים. פועלים בטבע, יודעים שצריך לעשות מאמץ בכל דרך, ובו־זמנית חיים גם ברובד של אמונה. השילוב בין שניהם הוא הנוסחה של החיים. שילוב זה לא אומר שאני לפעמים בטבע ולפעמים באמונה, אלא ידיעה שכל מה שקורה מנוהל בידי בורא עולם, הכול מכוון לטוב. ואז כל מה שאנחנו עושים נגזר מתוך הידיעה הזו".
מכוון לטוב, אבל בינתיים את והבן שלך עוברים כל כך הרבה סבל.
"זה לא שאין לי הצעות ייעול איך להגיע לטוב", היא מחייכת, "אבל בסוף רבי נחמן אומר שאם היינו יכולים להבין את בורא עולם זה אומר שאנחנו כמוהו, ואם כך, למה שנעבוד אותו ונתבטל אליו? לא תמיד אפשר להבין הכול בזמן אמת. אבל בעתיד 'אז יימלא שחוק פינו', שחוק של שמחה והבנה".
בימים אלו היא לא מלמדת, שקועה כולה במאמץ לשחרור אבינתן. "החיים שלי שונים משהיו. אני מאוד בתוהו. אין סדר יום קבוע, חוץ מהמסגרת – בבוקר עד 11, ומחמש וחצי בערב בקריה. אבל התוהו הזה מאפשר חירות. אני חופשייה לעשות ככל העולה על רוחי. הנה לך עוד דוגמה לקצוות – אני בזמן כל כך חירותי, בזמן שאבינתן כלוא ונחמס ממנו החופש הכי בסיסי של בן אנוש".
בשעות הבוקר, עד 11, היא מתירה לכאב לצוף, לבכי, לדמעות, לתפילה שבוקעת. נותנת להם את הזמן שלהם, כדי שבשאר השעות אפשר יהיה לנתב את האנרגיה לעשייה.
כל אחד, היא אומרת, יכול לעשות את חלקו. "המלחמה הזו התחילה בכך שהעורף נפגע בצורה כל כך ברוטלית. חפים מפשע, לא חמושים, לא מעורבים בכלום, נפגעו בצורה כל כך קיצונית. אבל באותו רגע זה הפך את כל האזרחים ללוחמים. ברוך השם חיילינו המדהימים השתלטו על המצב, והלחימה כעת היא בתוך עזה ולא בשטחנו. אבל זו מלחמה של האור בחושך, של הטוב ברע. כל אחד שעושה מעשה טוב, ולכל אחד יש את המקומות שלו לעשות בהם טוב – גם הוא לוחם ומקדם את ניצחון האור".
תגובת רונן צור, ראש מטה משפחות החטופים: "דיצה בחרה מסיבותיה לתקוף רק אותי מתחילת האסון, וסיבותיה עימה. אני מכבד ואוהב את דיצה היקרה, ולא אתעמת עם אם לבן שנחטף במחדל ובאסון הגדול בתולדות המדינה. אלחם להשבת אבינתן ושאר החטופים לביתם, ובטוח שהכרת הטוב תבוא מהם".
