את החגיגות בשבוע שעבר במצפה־כרמים מתארת יפית שליו, תושבת היישוב, כמרגשות ביותר. אחרי היטלטלות ממושכת קבע בית המשפט המחוזי כי יש להסדיר את היישוב על סמך "תקנת השוק". "עבר עלינו ערב מדהים. בצורה הכי ספונטנית שיש כולם יצאו לדשא המרכזי, גם הילדים היו שותפים למרות שזו הייתה שעת לילה. מישהו נסע לקנות בשרים ויין, ורקדנו ושרנו וחגגנו. זו שמחה שקשה להכיל מרוב שהיא גדולה".
שליו, אם לחמישה, מתגוררת במצפה־כרמים 14 שנים ומשמשת רכזת הקהילה. "הספקנו לגור שנה וחצי בגן־אור שבגוש קטיף עד הגירוש, שממש פצע אותנו. לקח לנו המון שנים להתגבר על הטראומה הזאת, וחלק גדול מהריפוי שלה קשור לקהילה העוצמתית שמצאנו פה. זכינו להיות מ־14 המשפחות הראשונות של בתי הקבע, וזמן קצר אחרי שנכנסנו לבית קיבלנו בג"ץ.
"אלו היו שבע שנים קשות ומורטות עצבים. כל שנה חוששים שאולי השנה זה ייגמר, ואולי הסוף שלנו קרב. משפחות עם ארבעה וחמישה ילדים מחזיקות עוד שנה מעמד בקרוונים ונשארות פה כדי לא לוותר על החלום להיות חלק מהקהילה המיוחדת הזאת.
"זה לא שנלחמנו יום יום", היא מסייגת, "בסופו של דבר אנשים חיו את חייהם הרגילים; המלחמה שלנו התבטאה בכך שבכל שנה אנשים בחרו להישאר למרות שעתיד המקום לוט בערפל, כי הם האמינו בצדקת הדרך שלנו ובכך שהאמת תנצח. יש פה משפחה עם תשעה ילדים שגרה בקרוון, אמנם מורחב, אבל בכל זאת זה לא דבר מובן מאליו. אני מעריצה את הנחישות, את האמונה במקום הקסום הזה. ועכשיו, מה שתמיד ידענו והאמנו בו קיבל גושפנקה מבית המשפט. האמת שלנו ניצחה.
"אנשים כל־כך מחכים לגור ביישוב, לקבוע פה את ביתם, לגדול יחד ופשוט לשמוח. זו הייתה תקופה לא פשוטה, והתושבים היו מדהימים וגיבורים. לאורך הדרך היו גם משפחות שבחרו להמשיך הלאה, אבל בסך הכול רוב הקהילה נשארה מלוכדת וחזקה".
חוסן נדיר
טל מואטי מכנה את ההישג השבוע "נס מטורף". "אנחנו מרגישים שמחה עצומה, ורגשי הכרת הטוב והודיה לקדוש ברוך הוא. היינו בסרט לא קל שנמשך שבע שנים. לא יכולנו להתרחב כמו שכל יישוב מתפתח באופן טבעי, לא יכולנו לבנות עוד חדר או מחסן. לא יכולנו להזיז אבן. אנחנו רק מקווים שהכול ימשיך טוב", הוא מסיים.
יש חששות מבג"ץ?
"אנחנו מאמינים שכמו שעד עכשיו הכול הסתדר בצורה הכי טובה, ממש מעבר לכל דמיון, כך גם ימשיך להיות. אנחנו אנשים מאמינים. מאמינים בדרך, מאמינים בקדוש ברוך הוא, ועושים את כל המאמצים הקריטיים ואת ההשתדלות שלנו. זה אמנם מקום קטן, 40 משפחות ו־200 ילדים, אבל יש בו הרבה חוסן ובריאות נפשית. הקהילתיות והרוח החברתית הן מה שהחזיק אותנו ומה שגרם לאנשים להישאר".
מה קורה מחר?
"הכוונה היא להתרחב ולבנות ולמצות את כל האפשרויות של השטח שנמצא סביבנו".
הכשר מבני בגין
"חנה אשתי ואני גרים 18 שנים במצפה־כרמים, מיום שהתחתנו", אומר חיים ימין, אב לחמישה בנים ולבת. "לא היינו בפינוי מהנקודה הראשונה של היישוב, אבל היינו בתחילת הדרך עם עוד שמונה משפחות.
"בחלק מהתקופה הייתי יו"ר המזכירות. נכנסתי לעניינים של הבג"ץ כשכבר היה צו על תנאי. הבנו שאם לא נפעל בעצמנו אף אחד לא יעשה את זה במקומנו. הגענו לבוגי יעלון כשהיה שר הביטחון ודרשנו ממנו תשובות ברורות: למה תושבים שבנו את ביתם כחוק, עם היתר בנייה, עוברים דרך חתחתים כזו? בנינו עם היתרים, עם הרשויות, עם החוק – לקחתי משכנתא מהבנק, למה שיוציאו לנו צו הריסה? בוגי היה עקבי והיה איתנו לאורך כל הדרך. בזמן ההעתקה של הנקודה הראשונה לנקודה הנוכחית שבה אנחנו יושבים הוא היה אלוף פיקוד המרכז – והוא הצביע על הנקודה שאנחנו יושבים עליה היום, על סמך סוללת יועצים משפטיים, כנקודה שאין בעיה לשבת בה".
גם בית המשפט הסכים שההתיישבות בשטח נעשתה בתום לב. "השופט קיבל את הטענה שכל ההליך המשפטי נעשה על פי הידע המקצועי שנבדק והתברר שנעשה בתום לב ובצורה מקצועית. השופט כתב בפירוש שלא נעשתה עבודה רשלנית. בשום שלב לא מצאנו בעלים – יש אולי אי־ודאות או טענות על סטטוס הקרקע, אבל בשום אופן אין מישהו שטוען לבעלות על הקרקע, ולא הוכח שזו קרקע פרטית. אין בעלים אבל יש טוענים לקרקע שלא הוכחו כבעלים".
למה ארגוני שמאל כועסים כל־כך על ההחלטה?
"הטענות הן אוטומטיות. לא בודקים את העובדות לאשורן. מגיבים כדי להגיב. בלי שיקול דעת ובלי בדיקה של העובדות. פנינו לבית המשפט בבקשה לאתר את הבעלים, ונתקלנו בסירוב של המנהל האזרחי – וגיבוי של בית המשפט – שהם לא חייבים לחשוף את הפרטים. היינו שמחים להגיע אליהם בשלבים מוקדמים יותר. והם אינם. זה פייק, זה לא קיים. אם מישהו יוכיח אחרת נהיה מוכנים לדון על הכול".
מה שפתח את הדלת לעבר ההחלטה הזאת היה המעבר לדיונים בבית המשפט המחוזי?
"אנחנו כתושבים היינו מעורבים מאוד בכל המהלכים. היה חשוב לנו להבין מה קורה, וכשהרגשנו שחרב חדה מונחת על צווארנו, ניסינו רעיון חדש של עורך הדין. הוא הציע לתבוע את המדינה, כי אנחנו עשינו הכול כשורה, ובתביעה הזאת ננסה להוכיח את העובדות. במקרים אחרים עד עכשיו המדינה גמגמה, ובעקבות הגמגום שלה בג"ץ פסק להרוס. אנחנו הצענו לדון במקרה בערכאות שבודקות את הפרטים, כלומר בבית המשפט המחוזי. בג"ץ אישר לנו לקיים דיון במחוזי ואז התברר שכל האנשים שהיו מעורבים, כולל בוגי יעלון והאנשים שתחתיו, עשו את עבודתם נאמנה, ומבחינתם סטטוס הקרקע היה תקין. הדברים הללו הובילו לשני תקדימים – האחד, שהנושא נידון במחוזי, והשני – שהשופט אימץ את סעיף 5, 'תקנת השוק'.
"כשבנינו את הבית בשנת 2005, מיד אחרי ההתנתקות, החלטנו ששני בתים יעלו על הקרקע כנגד כל הסיכויים והרוחות הרעות. התחושה בהתיישבות הייתה שהאחרון שעוזב יכבה את האור. לא הרבה זוכרים אבל אחרי ההתנתקות היו דיבורים על 'תוכנית ההתכנסות'. וכנגד כל זה, בחטיבה להתיישבות אישרו לנו להתיישב על הקרקע.
"במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 הקבלן שלנו ברח, ונגרם לנו הפסד גדול. הייתי במילואים, ואני רואה טענה בעיתון 'הארץ' שאנחנו בונים את ההתיישבות בחסות המלחמה, ומדברים על שני הבתים האלו. אבל גם אז לא הייתה טענה משפטית על הקרקע".
ימין מספר על תמיכה וגיבוי שהגיעו מלא מעט שרים ומחברי כנסת מהליכוד ומהבית היהודי. "בני בגין, שהוא סמן שהולך עם הקו המשפטי ולא זז ממנו מילימטר, תמך בנו לאורך כל הדרך. הוא אמר שהוא מכיר את התיק לפרטי פרטים וחושב שהצדק איתנו. גם יריב לוין וזאב אלקין תמכו. גם בבית היהודי – הרגשנו שאיילת שקד ובנט לוקחים אחריות על המקרה הזה ולא מתעלמים. זה מאוד סייע לנו כתושבים. לא הרגשנו שזרקו אותנו על ההר, אמרו 'תתיישבו' ונגמר. גם במסיבה שלנו פרגַנו לכל מי שעזר ותמך. חשוב מאוד להכיר תודה.
"אנחנו חלק ממערכה גדולה. ולכן הפסק הזה הוא לא פרטי של מצפה־כרמים אלא פתיח להרבה מקומות בהתיישבות. זה יכול להיות תקדים שיפתור בעיות של מקומות רבים.
"בג"ץ שלח אותנו לדיון הזה במחוזי. בג"ץ קיבל את עמדת המדינה. השופטת חיות, שהייתה חלק מהצוות שדן במקרה שלנו, עקצה באחד הדיונים את המדינה ואמרה: אני מבינה שעמדת המדינה היא לשמור על זכות השתיקה.
"התחושה היא שבג"ץ שלח אותנו למחוזי כדי לשמוע את האמת, לדון בעובדות, ולא כדי למרוח זמן; תבינו את הפרטים ותחזור אלינו. קראתי את כל הפסק פעמיים ואני לא מזהה שם חורים, שום טענות שאפשר להגיד שיש פה מקום לספק. אני מאמין שבג"ץ ישפוט משפט צדק, יאמץ את עמדת בית המשפט המחוזי ויאשר את ההתיישבות. אני לא חושש. במסעות ארוכים כאלו, אופטימיות היא אחד הכלים החזקים שיש".
תחנה במסע
קובי גור־אריה מסכם את התהליך הממושך, וצופה אל העתיד. "אנחנו נמצאים בסוף מסע ארוך שטמן בחובו הרבה עליות ומורדות ומבטים שמאלה וימינה על מגרון ועמונה ונתיב האבות, פעם בדאגה ופעם בתקווה – אבל בחרנו בדרך שונה בהובלת זמביש. אנחנו רואים זכות גדולה להיעשות שליחים של עם ישראל ולהביא בשורה להרבה בתים שהיו במצב כמו שלנו. אנחנו מודים למשרד המשפטים, לשרה איילת שקד ולצוות שלה שנרתמו לעניין – גם ברמת החשיבה האסטרטגית וגם ברמת הפסיקים של הניסוח. זה אמנם לא סוף המסע ממש, אבל זה בהחלט שלב חשוב שמסמן את האור בקצה המנהרה".
