חבריו הקרובים של סא"ל במילואים נתנאל יעקב (נתי) אלקובי הי"ד, מפקד גדוד 630 בחטיבה הדרומית שנהרג השבוע בדרום רצועת עזה, מתקשים לעכל את דבר נפילתו. אלקובי ושני לוחמים נוספים, רס"ל במיל' זיו חן ורס"ל במיל' יאיר כהן, נהרגו ביום שני בפיצוץ מטען במבנה ממולכד באזור חאן־יונס. אלקובי, תושב קריית־שמואל בחיפה, היה בן 36 בנופלו. הוא הותיר אחריו את אשתו שרית וחמשת ילדיהם אנאל, אבישג, טליה והתאומים בני השלוש אביעד ואביתר. מאז שחרורו מקבע, נכנס אלקובי לעולם הקולינרי. לפני שגויס למילואים הוא עבד בתור שף במלון היוקרה "גלי כנרת" בטבריה.
מאות ליוו אותו בדרכו האחרונה ביום שלישי בבית העלמין בחיפה. בין המלווים היו גם חברי ילדות רבים. אחד מהם, יצחק שרעבי, סיפר לנו ש"כבר מילדות היה בו איזון ייחודי: הוא היה שטותניק ומשמח אך הייתה בו רצינות, והוא היה מרוכז מאוד, בלימודים וגם בהכנה לצבא, כבר מגיל צעיר".
אלקובי גדל והתחנך בעיר קריית־ים, ולמד בבית הספר תד"ל – תיכון דתי מקיף ע"ש לווינסון. במהלך הלימודים הכיר את אשתו שרית, והשניים היו חברים מכיתה י"א. "הייתה להם אהבה גדולה, וגם במהלך שירותו הצבאי ושירות המילואים שלו היה לשרית תפקיד כאשת קצין. גם היא התמסרה לתפקיד", אומר שרעבי.
אחד החברים הציג לשרית במהלך השבעה תמונה, מייצגת במיוחד, "מגדנ"ע שעשינו. כולנו נראים שם עייפים ושבורים ורק נתי עומד זקוף, ומסודר. התמונה מראה עד כמה נתי היה מחושב כלפי העתיד והרצון לשרת את המדינה. זו הייתה משאת נפשו".
שרעבי מספר ששירותו הצבאי של אביו של אלקובי, אלברט, השרישה בבנו אהבה לצה"ל. אלברט אף נפצע במהלך שירותו. "הוא אדם ייצוגי, וזה ניכר בנתי", אומר שרעבי. "מצד אחד היה בו משהו שקט, היה נעים להיות בסביבתו, ומצד שני אם היה צורך לומר דברים נחרצים בפני בעלי סמכות, הייתה לו יכולת ניסוח ומחשבה לשם כך. נתנאל בנה לעצמו את תפקיד המנהיג מנעוריו. הוא שאף הכי גבוה, אך היו לו לא מעט קשיים: יצא לגיבוש טיס ולא התקבל לקורס, המשיך לגיבוש שייטת ולא התקבל, סיים גיבוש צנחנים ולא התקבל. כל אדם אחר היה מתייאש, אבל נתי הפגין כוח רצון וטיפס בדרגות הקצונה".
אביחי בן־חורין, שכנו של אלקובי בילדותו, זוכר את אימוניו הנמרצים בתיכון לקראת הצבא: "הייתה לו אהבה לעם ולמולדת, והצבא היה הכלי לממש אותה. לא היה לו קל, אבל לכולם היה ברור שהוא יהיה קצין בדרגה גבוהה". אלקובי התגייס ב־2006 לגדוד רותם, ואביחי לסיירת גבעתי. השניים נפגשו בזמן השירות: "בכל פעם שהיינו נפגשים, הוא תמיד נתן את ההרגשה שבאמת מעניין אותו מה איתך. הוא היה מאיר פנים".
במילואים, במבצע עופרת יצוקה, הוביל אלקובי מחלקת לוחמים, ובשנת 2019 נבחר למצטיין הרמטכ"ל בעודו סרן. במהלך חרבות ברזל, לפני שלושה חודשים, הועלה לדרגת סגן־אלוף. "אלברט סיפר בהלוויה על ההתמודדויות של בנו כדי להמחיש את כוח הרצון שלו", מספר בן־חורין. "אחותו הגדולה לירז אמרה בהספד שרק לפני שלושה שבועות הוא חזר הביתה והיא ביקשה ממנו: אל תהיה גיבור. היא הרגישה שלמילים שלה אין כתובת, שהוא נחוש לעשות מה שצריך".
דוד אוחיון הכיר את אלקובי בילדותו, כששניהם התפללו יחד עם אבותיהם בבית הכנסת השכונתי, ונוצרה ביניהם חברות הדוקה שנמשכה עד נפילתו של חברו הטוב. "נתי היה הכי מורעל ופייטר שיש. הוא היה מקצועי ופרפקציוניסט, מנהיג שסחף אנשים. הצבא מבחינתו היה הכול, אפילו לפני הבית. הוא עשה 120 ימי מילואים בשנה, אין שבוע שלא היה מתגייס ליום או חצי יום. הוא גויס ב־7 באוקטובר בשבע בבוקר, לקח סמכות וגייס את כל הגדוד שלו עוד לפני שקיבל אישור, צעד שהתברר כנכון".
גדוד 630 עסק בהגנת היישובים בגזרת החטיבה הדרומית של אוגדת עזה, ולא היה צפוי להיכנס לרצועה. אלקובי, מספר אוחיון, "הלך שוב ושוב למח"ט ואמר לו שהם רוצים להיכנס. הוא סורב כמה פעמים אך לא ויתר, והם באמת נכנסו לתמרן". בכניסה האחרונה של הגדוד לרצועה נפל אלקובי, ימים אחדים לפני שהיה אמור להשתחרר ממילואים. "נתי היה אדם בלי אגו", מסכם אביחי. "הוא התייחס לכל אדם בגובה העיניים, ולא כסגן־אלוף".
