ברגע אחד עלולה המציאות בצפון להשתנות. השבוע למשל זה קרה פעמיים, ביום שלישי בקריית־שמונה וביום רביעי בצפת. טילים שוגרו מלבנון, האזעקה הופעלה בלי לתת זמן סביר להתגוננות, מערכת ההגנה לא עמדה במשימה, ושני הפיצוצים סיפרו את כל הסיפור: חיילת נהרגה בפיקוד צפון, ושניים נפצעו קשה בקריית־שמונה.
יותר מ־80 אלף אזרחים עזבו את בתיהם בצפון לפני כארבעה חודשים בשל החשש לתקיפות כאלה. לוחמי המילואים הפכו בינתיים למגן האנושי לתושבים המעטים שהתעקשו להישאר ביישובי הצפון.
השבוע יצאתי לאזור, חזרתי לחיים בצל שגרת המלחמה הזו, ודילגתי בין מוצבים מגרנות־הגליל ועד ראש הנקרה. בדרך פגשתי את המילואימניקים שעזבו הכול והתייצבו למשימת ההגנה.
השקט בגרנות־הגליל מטעה מאוד: באחד המבנים ביישוב פגשתי את ג׳וש, רב־סרן במילואים, מפקד פלוגה בגדוד השריון 9212. "עד לפני שבועיים ישבנו בקו הקדמי", הוא מספר, "ממש על הגדר. פעלנו מול הניסיונות של חיזבאללה לירות ולפגוע. הכפרים הקדמיים בלבנון נועדו בעיקר ליציאה להתקפה. אנחנו פה כדי למנוע את זה ממנו, ופשוט להגן על יישוב הצפון". לעיתים רחוקות הם רואים את האויב: "רק כשנפתחת אש אנחנו מגיבים. גם הם עושים את אותו הדבר – בוחנים אותנו כל הזמן, יורים ובודקים איך אנחנו מגיבים. בהתחלה הם ירו בעיקר על מטרות צבאיות, ואחרי שהיישובים פונו הם הפכו את היישובים למטרה. אנחנו לא יכולים לקבל את זה".
בנסיעה מגרנות־הגליל אני עוצר בערב־אל־עראמשה, כפר בדואי ובו 1,800 תושבים, מהיישובים הקרובים ביותר ללבנון. התושבים כאן לא מיהרו לעזוב, ואת פנינו מקבלים שני ילדים שמנצלים את השקט ואת הכבישים הריקים ומשתעשעים על טרקטורון. התושבים מלווים אותנו במבטים חשדניים. גם באחד המבנים ביישוב מקבל את פנינו רב־סרן במילואים, גיל, מפקד פלוגת חבלה והנדסה בגדוד הסיור 6228. כעת הוא גר ברמת־גן, ועוד שבועיים יעבור דירה לתל־אביב. תפסנו אותו עם פיתה דרוזית ביד וחיוך ענק. התיישבנו לשיחה כדי להבין איך המקום הזה, שמעטים מכירים, אך הפך לאחד היישובים הכי מטווחים מלבנון.
"התחלנו את המילואים בקריית־שמונה, עברנו לסאסא ולעוד כמה מוצבים בדרך, ונסיים כאן בעראמשה. יש לנו משימה אחת – קרב הגנה", אומר גיל. הוא מספר על החוויה של חיילים העומדים על הקו ומותקפים, בתקווה להשיב אש לכל היותר: "מי שלא מתמרן לא רואה מחבלים וגם לא תוקף. אחר כך אומרים לנו שבזכות הנוכחות בשטח הצליחו לחשוף חוליה ולחסל אותה".
אבל הקיפאון שוחק את החיילים שעומדים בקו ההגנה. "באחד המוצבים חטפנו טיל נגד טנקים שנחת במרחק עשרים מטר מאיתנו. על כל דיווח של ירי טיל כזה שאתה שומע בתקשורת, במציאות יש שלושה. בימים הראשונים חטפנו, אבל מאז התארגנו ואנחנו יודעים לפעול".
"נקודה אחרונה לפני שנשתחרר"
בראש־הנקרה חיכה לנו מפקד נוסף, שהבטיח לא רק נוף אלא גם לא מעט סיפורים על המלחמה בצפון. נסעתי ממעלות לשלומי אינספור פעמים בחיי. הגליל שופע מקומות קסומים, אבל כל תושב בצפון יודע שיש כמה נקודות מיוחדות שהן חלק מהדנ"א. שלומי הוא כזה בשבילי: יש לי כאן חברים, משפחה ומקומות קבועים שחובה לעצור בהם.
בכיכר מול הרי הלבנון פלאפל בללי פתוח. ברי סחרוף בפול ווליום וריח טיגון שאי אפשר לפספס. "מה אתה עושה כאן, יא משוגע?", אני שואל את בללי הגדול, "נמאס לי בבית. אני פותח ארבע שעות רק בשביל הנפש והלב". על החולצה שלו יש לוגו עם המילים "לפנק ולהשביע". אז התפנקנו.
העונה הזאת של השנה היא בדרך כלל שיא תיירות החורף בגליל. הישראלים אוגרים אנרגיה לאביב, ותיירים מכל העולם מגיעים לראש־הנקרה. הנקרות ליד הים עמוסות, המסעדות מלאות, ה"גזלנים" מרוקנים את המקפיאים בחניה למרות החורף. את התורים תפסו מיגוניות, את הגזלנים החליפו כלי רכב צבאיים. ראש־הנקרה הפך למבצר.
אני פוגש שם את רס"ן במיל' אורי, מפקד פלוגת סיור 205, "הג'ינגי של הנקרות". בדרך למוצב יש מנגל ענק, והחבר'ה נערכים לארוחת צהריים. "אתם נשארים לאכול", אורי מפציר, ואנחנו נאלצים לסרב בנימוס. שבענו כבר.
"הגענו לכאן ב־7 באוקטובר", הוא מספר לי, "היה ברור לנו שאנחנו צריכים להיות פה והתייצבנו כמה שיותר מהר, כדי למנוע התקפה מלבנון ולהעמיד קו הגנה. ארבעה חודשים אנחנו זזים מגזרה אחת לאחרת. אני חושב שהיינו בכל הגזרות, ועכשיו אנחנו בראש־הנקרה. זו הנקודה האחרונה שלנו לפני שנשתחרר. ראינו את הגזרה מכל כיוון אפשרי".
עד כה פגשתי מפקדים שעסקו בהגנה, אל אתם גם תוקפים.
"פלוגת הסיור מתמחה בהבאת מודיעין, באיתור אויב ובתקיפה. אנחנו צופים על האויב, מנתחים אותו ומבצעים תחבולות באמצעים מיוחדים. כשסוגרים מעגל על האויב או על עמדות תצפית ותשתיות אחרות שלו, מחסלים אותו מיד. הייתה חוליה שכמעט הצלחנו לחסל, וברגע האחרון ברחה, אבל גם הצלחנו פעמים רבות.
"בראש־הנקרה גם אנחנו עוסקים בעיקר בהגנה. מנסים לאתגר אותנו, אבל לא מצליחים. יש הנחה מוטעית שהאויב יכול להגיע לכאן רק מהים, אבל אם תסתכל טוב תראה שיש מקומות שהוא יכול להפתיע גם ביבשה. יש מכשולים שמעכבים אותו, אבל גם מסתירים אותו. חיזבאללה יכול להגיע גם מתחת לפני השטח. הוא חופר מנהרות, גם אם הן לא חוצות לשטח ישראל. אני מביא בחשבון הכול, כולל טילים נגד טנקים שחטפנו פה במוצב, ולמזלנו זה נגמר בלי נפגעים".
אנחנו יכולים עכשיו לחטוף פגיעה בלי התראה?
"כן, בכל רגע יכול להישמע פה פיצוץ. זה מתח שצריך לחיות בו. אנחנו לא נותנים לשמש להטעות אותנו ולגשם הסוער או לקור להחליש אותנו. הגבול קרוב מאוד, ואם הירי קרוב אז גם אין אזעקה. כבר קרה שגילינו את המתקפה רק בפיצוץ. אנחנו צריכים להגן על עצמנו בעזרת משמעת מבצעית. רואים מפה הרבה מאוד יישובים, ואסור שמחבלים יעברו אותנו".
הבנתם איך לחשוף ולחסל את המחבלים מראש?
"יהיה יומרני להכריז את זה, אבל בגדול זה המצב. זה קרב הגנה שמבוסס על פעולות התקפיות. הן דורשות הרבה סבלנות, ריכוז ודיוק, וצריך לתפוס את האויב בשנייה אחת שהוא טועה – ולפגוע. יכול להיות איזה הבזק אור שלו או תנועה, רוח שמסגירה אותו, משהו שלא מסתדר עם הנוף. אם יש סבלנות וניתוח נכון, סביר מאוד שנפגע.
"כמה פעמים חיכינו לחוליות טילים זמן לא מבוטל, וברגע אחד קטן בצבץ ראש מתוך מסתור, הנקודה 'הופללה' וחיסלנו את האויב. פעם, בנקודה אחרת בגזרה, קיבלנו מידע על בית שנראה תמים לגמרי, ועקבנו אחריו. זה לקח זמן, אבל בסוף הבית הזה 'הופלל'. עקבנו אחרי רכב שיצא ממנו, וראינו שיש בו חוליית טילים נגד טנקים. חיסלנו אותם, ואחר כך גם הבית טופל. להבנתי עדיין היו בתוכו מחבלים. היו פה קרבות ותקפו אותנו גם מרחוק, אבל למזלנו סיימנו את ארבעת חודשים הללו ללא נפגעים".
אתם שחוקים?
"הקושי הגדול הוא המרחק והניתוק. אנחנו מדברים על זה הרבה, והחיילים מצליחים לשים בצד את הקשיים ולשמור על מתח מבצעי. מדי פעם יש התרעננות בבית, אך החזרה קשה. יש להם משפחות, ילדים, עסקים, לימודים. אנשים מבצעים ויתורים גדולים, אבל כשהם חוזרים לפה הם מגיעים גם להישגים מבצעיים גדולים.
"אנחנו משלמים פה מחיר אישי כבד. אם אני משתחרר וחוזר הביתה ומגלה שחזרנו לתוך השיח המפלג, המחאות והקרע – זה לא היה שווה את זה. כולי תקווה שנצא מפה עם תוצאות, עם השגת היעדים שהוצבו: להחזיר את החטופים ולחסל את האויב.
"בהיבט החברתי, חשוב שנהיה טובים באזרחות בדיוק כמו שהיינו במלחמה. אין סיבה שזה לא יקרה. ראינו פה מחוות מרגשות, בתים שנפתחו ואזרחים שנרתמו, ואנחנו מקווים לחזור הביתה ולראות את זה גם בחברה שלנו. אני רואה אנשים בבתי קפה ואני שמח על כך, ואני רואה עסקים חוזרים וזה נהדר. אבל היה פה איחוד נדיר, וצריך לשמור על זה".
