הבוקר שבו נפגשתי בכפר־מימון עם הרב מיכאל אדרעי והרב ארי סט, היה יום חגיגי מעט במועצה האזורית שדות־נגב שאליה משתייך היישוב. לראשונה מאז 7 באוקטובר נפתחו באותו בוקר מוסדות החינוך ביישובי העוטף של המועצה, הנמצאים בטווח 7-4 קילומטרים מהרצועה. בעוד כחצי שנה מתכוונים שני הרבנים לפתוח, בתמיכת ובעידוד המועצה האזורית שדות־נגב, מוסד נוסף: ישיבת הסדר חדשה. הישיבה תוקם בשלב ראשון בצמוד לישיבה התיכונית "בית יהודה" שביישוב כפר־מימון, ובימים אלו הם מגייסים תלמידים לשורותיה.
הרב מיכאל אדרעי מכהן בעשור האחרון כרב היישוב כפר־מימון והיישוב תושיה הסמוך לו. הרב ארי סט הוא רבו של קיבוץ סעד ב־14 השנים האחרונות. השניים מכירים שנים רבות, מאז לימודיהם בכולל הדיינות הירושלמי "ארץ חמדה". ההיכרות העמיקה במהלך שנות הכהונה המשותפות שלהם כרבני שני יישובים שקילומטרים ספורים מפרידים ביניהם. מיד לאחר שפרצה המלחמה יצר הרב אדרעי קשר עם הרב סט, והעלה את הרעיון להקמת הישיבה החדשה.
"אני מסתובב הרבה שנים עם הרצון הזה", מספר הרב אדרעי, "ואני מרגיש שעכשיו זה נכון, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. קודם כול כלפי האזור, אני מרגיש שישיבת הסדר יכולה להיות מאוד משמעותית, אבל גם כלפי התלמידים העתידיים. אני מרגיש שיש לנו מה להגיד ומה לתת לתלמידים שילמדו כאן".
שישה־עשר יישובים דתיים, מחציתם מוגדרים יישובי עוטף, משתייכים למועצה האזורית שדות־נגב, שמתגוררים בה קרוב ל־12 אלף תושבים. ברחבי המועצה יש ישיבה תיכונית, אולפנה, תיכונים דתיים ומכינה קדם־צבאית דתית, אבל אין עדיין ישיבת הסדר. מצד שני, יש ישיבות הסדר בערים השכנות שדרות ונתיבות.
"ישיבת הסדר היא לא טריטוריאלית", אומר הרב אדרעי, "ולכן אנחנו לא מתחרים בישיבות שקיימות בשדרות או בנתיבות. כל ישיבה מקבלת את האופי והגוון שלה, ופונה לתלמידים שמתאימים לה בכל רחבי הארץ. כשמדברים על השפעה של הישיבה על סביבתה, אז יש בהחלט משמעות לאזור. אני מאמין במה שהחת"ם סופר ואחרים כתבו שכמו שאדם שעובד ומרוויח כסף צריך לתת מעשר כספים, גם לומדי תורה צריכים לתרום מעשר מהזמן שלהם כדי ללמד לאחרים. בכספים אנחנו לפעמים מקילים ונותנים פחות ממעשר, וגם במעשר זמן אפשר להקל, אבל צריך לתת משהו. והדרך הפשוטה והאמיתית לתת, היא קודם כול כלפי מי שרוצה לקבל. זה יכול להיות בחור מהישיבה התיכונית של כפר־מימון או בחור מהישוב שאפשר ללמוד איתו בחברותא, וזה יכול להיות במעגלים נוספים".
הרב ארי סט: "כשבאתי למזכירות של סעד וסיפרתי שאני מתכוון לפתוח ישיבת הסדר, מישהי אמרה 'שיהיה בהצלחה, אבל אני רוצה להגיד שישיבת הסדר היא לא כוס התה שלי'. מרכז המשק, שהוא מג"ד במילואים, אמר מיד: 'אני קיבוצניק מבטן ולידה, אבל ההסדרניקים הם החיילים הכי טובים שלי'"
"הישיבות בשדרות ובנתיבות לא פועלות במועצות האזוריות שלנו, ואין לנו שום תחרות איתן", מוסיף הרב סט. "אנחנו מאמינים שהמקום שלנו זקוק למקום תורה. אנחנו שואפים שדלתות הישיבה יהיו פתוחות בכל המובנים גם לתושבים – באמצע השבוע, בימי שישי ולקראת החגים. בנוסף חשובה לנו האינטראקציה גם עם בתי הספר של המועצה. במקביל לתפקידי כרב קיבוץ אני גם רב של בית ספר יסודי במועצה, ומרגיש שזו השלמה נהדרת לתפקיד. העובדה ששנינו מתגוררים כאן ביישובים ולא הגענו לכאן אחרי שמחת תורה תשפ"ד, היא נקודת פתיחה חשובה ומשמעותית ביכולת להתחבר ולהיות חלק מהמקום. אני מגיע ליוזמה הזאת של הקמת הישיבה עם הרבה מאוד ענווה. זה נכון גם ביחס למערכת היחסים שלנו עם הקיבוצים באזור, שצריכה להיות מתוך חיבור של ענווה".
הרב אדרעי: "אנחנו באים עם המון הערכה למקום הזה. רוב המועצה שלנו מורכבת ממושבי עולים שיש בהם כל כך הרבה טוב, יראת שמיים אמיתית והרבה חסד. לצידם יש את תקומה, סעד, עלומים וכפר־מימון, שהוקמו על ידי גרעינים של בני עקיבא. אלו אנשי תורה ועבודה אמיתיים שאני מעריץ. גם הוותיקים של כפר־מימון, שהחינוך התורני הרשמי של חלקם הסתכם בארבע שנים בתיכון החקלאי 'מקווה ישראל', היו בפועל אנשים מלאים בתורה. כל יום הם חלצו מגפיים וישבו ולמדו עם הרב יעקב אריאל והרב אליעזר איגרא שהיו כאן רבנים לפניי. רק אחרי שאתה מקבל ענווה לבוא לפה מול כל האנשים האלה, אתה יכול לקבל כוחות להיות קטר רוחני של המקום הזה".
ללא קטלוגים
יש כיום ברחבי הארץ יותר משישים ישיבות הסדר, חלקן קטנות מאוד. האם יש צורך בישיבה נוספת?
הרב אדרעי: "זה נכון שבשנים האחרונות הוקמו הרבה ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, ויש תחושה של רוויה וצפיפות, אבל כשאתה נכנס לפילוח בנוגע לסוג הישיבות והרוויה, אתה מוצא שהישיבות שהוקמו פונות בדרך כלל לפלח תורני יותר של ישיבות תיכוניות. במרחב של הישיבות התיכוניות הקלאסיות לא הוקמו ישיבות הסדר כבר הרבה שנים. נדמה לי שהאחרונה שהוקמה היא ישיבת נוף הגליל, בשנת תש"ע".
מה תהיה הבשורה הרוחנית של הישיבה החדשה?
הרב אדרעי: "עוד לפני שנדבר על הבשורה, חשוב לי להתייחס לניסיון שקיים לקטלג כל ישיבה לזרם מסוים. אני מאמין שכל ישיבה מקבלת בסוף את הגוון שלה מכוח האנשים שמגיעים ללמוד בה. היום הציבור יותר מגוון ופתוח לשמוע דברים חדשים וגם להכיל דברים סותרים, ולכן השייכות לזרם כזה או אחר לא מטרידה אותי. אני מקווה שהישיבה תהיה מקום רחב".
הרב סט: "אנחנו מחפשים עכשיו חבורה בוגרת שתבוא לחזק את הישיבה בתחילת דרכה, ולשם כך נפגשנו עם בחורים ואברכים גם מישיבת הר עציון וגם מ'מרכז הרב'. מבחינתנו נשמח אם יבואו לכאן בחורים משתי הישיבות הללו. אם אנחנו רוצים לחיות פה יחד עם אנשי כפר־עזה, אז גם חבורה שמורכבת מ'מרכז' ו'הר עציון' לא צריכה להיות בעיה".
הרב אדרעי: "הדבר הכי חשוב בבית מדרש זו ההתמסרות, ללמוד בהתמסרות מלאה. מישהו סיפר לי שנכד של הרב שלמה זלמן אוירבך שאל אותו פעם איך נהיים גדולי תורה. הוא אמר לו 'תאכל בזמן, תישן בזמן, תלמד בזמן, והעיקר שתמיד תחייך'. הכי חשוב בעיניי זה בית מדרש שמח שאנשים שמחים ומרגישים בו בבית, ולומדים בו בהתמסרות מלאה. כמובן שההתמסרות הזאת צריכה להמשיך הלאה ולכוון את מערכת הערכים שלך בחיים. אנחנו רוצים שכשתלמיד יעזוב את הישיבה הוא ישאל את עצמו אלו דברים טובים אני יכול להוסיף בעולם, מתוך התמסרות לתורה והתמסרות לעם ישראל".
הרב סט: "אני רוצה להוסיף למילה התמסרות את המילה שליחות, וכמובן ששליחות אמיתית מחייבת התמסרות. להיות שליח מחייב אותך להתמסר. השליחות וההתמסרות בצבא היא קלה לכאורה, כי אתה חלק ממסגרת שיש לה גם הילה. המטרה היא להצליח להביא את תחושת השליחות גם לשנות הלימוד בישיבה, וגם לאחר מכן".
הרב אדרעי: "אנחנו רוצים לאמן את שרירי ההתמסרות והשליחות בתוך הישיבה. בשנים של הישיבה, השליחות וההתמסרות של הבחור לציבור צריכה להיות בתוך ומתוך בית המדרש. כמובן שהוא יכול ללכת לקרוא מגילה במקום שצריך, אבל השליחות שלו היא קודם כול בתוך בית המדרש".
התשתית שלפני הסברות
כששני הרבנים משרטטים את סדר היום בישיבה החדשה, הם אינם מבקשים לחדש. "ברור לנו ואנחנו מאמינים שלימוד הגמרא הוא הלימוד המרכזי שסביבו נבנה בית המדרש, וכך גם אדם בונה את האישיות שלו", אומר הרב סט. "לצד לימוד הגמרא, במסגרת הגיוון שאנחנו רוצים לייצר, יהיה הכול, שזה אומר גם הלכה וגם מחשבה או אמונה, מוסר ותיקון המידות, וגם חסידות".
הרב מיכאל אדרעי: "מאה אחוזי ביטחון לא יהיו פה. זה דבר שנאמר פה לתושבים גם על ידי אלוף פיקוד העורף. היה להם קשה לשמוע את זה, אבל זאת כנראה האמת. הפתרון הוא לייצר אצל אנשים תחושה של חלוציות כמו ביו"ש. באנו ליישב את הארץ"
הרב אדרעי: "כשאני צריך לפתוח ספר וללמוד עם אנשים זה ספר התניא, ואצל הרב ארי זה יהיה ספר אחר. במקביל, שנינו מתכוונים ללמד גמרא בעיון. מבחינה לימודית, הרב ארי יודע להוריד כל למדנות להלכה, ואני יודע להפוך כל הלכה ללמדנות מנותקת מהלכה…".
נשמע שאתם לא מבקשים להביא חידוש שעדיין לא נשמע בעולם הישיבות.
הרב מיכאל: "זה נכון. אנחנו מבקשים ללמוד תורה בהתמסרות, לתקן את המידות וללמוד בניין של אמונה, ומאמינים שזה מה שיהודי צריך. אני כן חושב שיש כמה דברים שיהיו חדשים אולי בלימוד אמונה ובלימוד גמרא, אבל אין לי שיגעון מיוחד אלא לעשות את הדברים בצורה טובה, יסודית ובנויה.
"אתן בכל זאת שתי דוגמאות לדברים שחשובים לנו. כשאני שואל בחור כמה שעות הכנת לשיעור גמרא, הוא מספר שהוא הכין שלוש שעות ומרגיש מוכן. לשיעור אמונה, לעומת זאת, לא נוהגים להכין, ואת זה אנחנו רוצים לשנות. הבנה של דבר היא כשאתה יודע להתווכח איתו, ואני מאוד מקווה שנצליח שגם בלימודי האמונה והמחשבה נלמד ונכין לשיעורים, ולא רק בגמרא, כדי שהלימוד הזה יהיה יותר עמוק ומשמעותי.
"דבר נוסף אני רוצה לומר בנוגע ללימוד גמרא, שאולי הוא לא חידוש גדול אבל צריכים לעשות אותו. אנחנו יודעים ללמוד גמרא באופן עמוק, כפי שלמדנו מרבותינו וכפי שהנשמות שבדור מתחדשות, אבל צריכים לזכור גם מאיפה החבר'ה מגיעים. צריכים לעבור תהליך סדור מהלימוד של הבחורים בישיבה התיכונית ועד ללימוד גמרא בעומק. אם מדלגים על שלבים, קל מאוד להגיד סברות. פעם היו אומרים שהבורות היא אם כל סברה… צריכים קודם כול תשתית, ואנחנו מקווים שנוכל לייצר תהליך סדור לבניית תשתית כזו, של ידע ושל דרך ללמוד".
בחרתם להקים ישיבת הסדר. לצד ההערכה לתרומתם של לוחמי ישיבות ההסדר במערכה הזאת, מתקיים גם דיון על הפרק הצבאי המקוצר של המסלול, מול הצרכים הגוברים של צה"ל.
הרב סט: "הייתי חלק ממסלול ההסדר ואני מאמין בו לגמרי. כשבאתי למזכירות של קיבוץ סעד וסיפרתי שאני מתכוון לפתוח ישיבת הסדר, מישהי מהחברות אמרה לי 'הרב יישר כוח, שיהיה בהצלחה, אבל אני רק רוצה להגיד שישיבת הסדר היא לא כוס התה שלי'. מרכז המשק, שהוא מג"ד במילואים, אמר מיד: 'אני קיבוצניק מבטן ולידה, אבל ההסדרניקים הם החיילים הכי טובים שלי'. אני חושב שאפשר לבחון את מסלול ההסדר בשאלת הפרק הצבאי של שנה וחצי או שלוש שנים, אבל בפועל, בשעת לחימה, כשצריכים חיילי מילואים 10 ו־15 שנים אחרי השירות הסדיר, רואים אותם. אני מניח שהתועלת של הצבא לטווח ארוך בנויה גם מהעובדה שהבחור למד בישיבה כך וכך שנים. ואגב, החלה עכשיו הכשרה של כיתות כוננות לתלמידי שיעור א' בישיבות הסדר שנמצאות ביישובים, וזו עוד תרומה".
הרב אדרעי: "צריכים לבחון את מסלול ההסדר לא רק בהקשר של הצרכים של הצבא, אלא גם בהקשר של הצרכים החברתיים של המדינה. ישיבות ההסדר הן תנועה חברתית מאוד משמעותית, שלא הייתה יכולה להתרחש אם התלמידים היו משרתים שירות צבאי מלא. לכן, בהקשר הרחב של התרומה למדינה אני לגמרי שלם עם המסלול. ברור שבתקופת מלחמה אפשר להאריך את השירות הצבאי בהתאם לצורך, אבל עצם הקונספט הוא נכון ומוצדק".
חוזרים בלי בלונים
לרבנים אדרעי וסט יש תחנות משותפות בקורות חייהם, כמו הישיבה התיכונית נתיב־מאיר בירושלים וכולל ארץ חמדה, אבל גם הרבה תחנות שונות במסלולם האישי. הרב מיכאל אדרעי (52) גדל בשכונת בית־וגן בירושלים, ולאחר לימודיו בנתיב מאיר המשיך לישיבת הר עציון. לאחר שבע שנים בישיבה הוא פנה לאוניברסיטת בר־אילן, ללימודי משפטים וכלכלה, אך לאחר שנה החל לשנות מסלול. "הבנתי שאני לא באמת רוצה לעסוק בתחום הזה. אם הכסף שלי לא כל כך מעניין אותי, אז אריב על כסף של אנשים אחרים?…", הוא מחייך. הוא סיים את התואר באוניברסיטה, ובמקביל החל ללמד בישיבת ההסדר החדשה שהוקמה אז בפתח־תקווה על ידי הרבנים דוד סתיו, יובל שרלו ושי פירון.
משם המשיך הרב אדרעי ללימודי דיינות בכולל ארץ חמדה. לאחר מכן לימד ארבע שנים בישיבת ההסדר בעכו, ולפני 12 שנים עבר ללמד בישיבת הר עציון, שם הוא מכהן בשנים האחרונות כראש הכולל. אשתו יפעת היא ד"ר לביולוגיה, ומתמחה בתחום האפיגנטיקה. עד לאחרונה לימדה באוניברסיטה העברית, וכעת יש לה חברת ייעוץ פרטית בביו־אינפורמטיקה, ותוכניות להמשך בתחום החינוך למדעים במוסדות החינוך של המועצה. לבני הזוג שבעה ילדים ונכדה אחת. אחד משני החתנים שלהם, המשרת כסגן מפקד פלוגה בגבעתי, נפצע בתחילת המלחמה מרסיסי מטען בעת שלחם בכפר־עזה, אך כבר הספיק לשוב ללחימה.
הרב ארי סט (48) גדל בשכונת נחלת־יצחק בתל־אביב. לאחר לימודיו בנתיב־מאיר המשיך לישיבת ההסדר "שבות ישראל" באפרת, שם למד תשע שנים אצל הרב שבתי רפפורט. משם המשיך לשבע שנים בכולל ארץ חמדה, ואז הגיע לכהן כרב קיבוץ סעד. במהלך שנותיו בסעד הוא לימד בישיבת ההסדר בנתיבות ובמכינה הקדם־צבאית בעלומים, ובשנה האחרונה הוא מוביל את לימודי ההלכה בכולל של מדרשת נשמת. אשתו נעמה למדה משפטים ותלמוד, וכתבה דוקטורט על דרכי פסיקתו של הרב עוזיאל בדיני משפחה. בעבר ניהלה את הקליניקה למשפט עברי באוניברסיטת בר־אילן, וכיום היא מכהנת כסגנית ראש המדרשה באוניברסיטה. לבני הזוג חמישה ילדים.
הן סעד והן כפר־מימון משתייכים ליישובי העוטף במועצת שדות־נגב שפונו מבתיהם בימים הראשונים של המלחמה – סעד למלון בים המלח, וכפר־מימון למלונות בירושלים. אך בעוד כפר מימון שייך לקבוצת היישובים שבטווח 4-7 ק"מ מהרצועה, סעד משתייך לקבוצת היישובים שבטווח 0-4 ק"מ בלבד מהגבול. בנוסף, כפר־מימון הוא מושב וסעד הוא קיבוץ, וגם להבדל הזה יש השלכה על קצב חזרת התושבים לבתיהם.
בכפר־מימון, רוב התושבים כבר שבו לבתיהם בשבועות האחרונים. "הרבה קהילות קיבלו החלטה קהילתית לגבי החזרה, ואני הרגשתי שלקהילה שלנו זה לא נכון", מספר הרב אדרעי. "הקהילה של כפר־מימון היא קהילה גדולה של יותר מ־300 משפחות, והיא לא קיבוץ. היו הרבה דיונים על החזרה ליישוב. הייתה דעה שמי שחוזר עכשיו מחליש את התביעה לשינוי המצב הביטחוני, והיו דעות אחרות. הרגשתי שהדיון מייצר מתחים ושיש משפחות שקשה להן לחזור מסיבות שונות, ולכן הדבר הנכון הוא שכל משפחה תקבל החלטה לעצמה מבלי לייצר לחץ על משפחה אחרת. היו כאלה שנשארו במלון בירושלים, והיו כאלה שחזרו וראו בזה הזדמנות להתאקלמות של הילדים ביישוב ללא מסגרות. בהתחלה הייתה אלטרנטיבה של מסגרות חינוך עורפיות. אחת הבנות שלי למדה עם שלוש מחברותיה בבית ספר במושב בית־הגדי שהוא לא בית הספר שלהן. כשנוצרה תנועה משמעותית חזרה, אז באופן טבעי המועצה פתחה את בתי הספר והגנים גם אצלנו, והפתיחה הזאת מחזירה הרבה משפחות".
בקיבוץ סעד, נכון לאמצע השבוע שעבר, חזרו רק כעשרים משפחות מתוך 220. הקיבוץ קיבל החלטה, בהצבעה כמובן, לאפשר לחבריו לחזור לקיבוץ החל מתחילת חודש מרץ, כלומר בעוד כשבוע. "ההחלטה הייתה שהחל מתחילת מרץ הקהילה תשתדל לעזור ולסייע במתן שירותים שיאפשרו חזרה לקיבוץ, בעיקר חינוך, מרפאה ומקווה", מסביר הרב סט. "החזרה תתאפשר רק מתוך הנחה שסידורי הביטחון יאפשרו זאת כמובן, וגם אז נהיה הקיבוץ הראשון בטווח הזה שחוזר, וזה מאוד מורכב. לא יהיו בלונים ונטיעות עצים כשנחזור, כמו שהיו בחזרה של יישובים אחרים, כי יש קיבוצים שכועסים עלינו שאנחנו חוזרים כי לדעתם אנחנו הורסים להם את המאבק. אנחנו לא חוזרים בראש מורם ובגאווה גדולה, קודם כול בגלל רגישות לשכנים שלנו שעסוקים בהשבת החברים שלהם שנחטפו. לשדר שחזרנו והכול כרגיל, זה לא רגיש כלפיהם. ולא נחזור בגאווה גם בגלל הקהילות שחושבות שזה פוגע במאבק להחזרת הביטחון".
לייצר תחושת חלוציות
איפה אתם נמצאים בסוגיית הדרישה לשינוי רדיקלי במציאות הביטחונית?
הרב סט: "אני לא סגור איפה אני נמצא ברמה האישית בשאלה הזאת, וגם אין אמירה אחידה בקהילות. דיברתי לאחרונה עם חבר קיבוץ כפר־עזה שתפקד שם כרבש"ץ בחודשיים הראשונים של המלחמה, והוא אמר לי: 'זו המציאות שלנו, ואנשים צריכים להבין שככה נחיה פה'. מצד שני, אנשים אומרים שפה לא אמורה להיות מציאות ביטחונית כמו ביהודה ושומרון, כי שם, אם אנשים ילכו המדינה לא תנסה להשאיר אותם. פה יש יותר קונצנזוס, ולכן המדינה תיאבק פה יותר על הביטחון".
הרב אדרעי: "אני נוטה להסכים שמאה אחוזי ביטחון לא יהיו פה. זה דבר שנאמר פה לתושבים גם על ידי אלוף פיקוד העורף. היה להם קשה לשמוע את זה, אבל זאת כנראה האמת. לכן הפתרון שצריך להיות הוא לייצר אצל אנשים תחושה של חלוציות כמו בהתיישבות ביו"ש. באנו ליישב את הארץ, ולכן אנחנו מבינים שבטווח הקרוב לא יהיו פה מאה אחוזים של ביטחון. זה ייקח זמן".
בניגוד לרב אדרעי, שכבר שב לביתו, הרב סט עדיין שוהה רוב הזמן עם חברי קיבוץ סעד במלון בים המלח. "בשבת האחרונה היינו כל המשפחה יחד בסעד, פעם ראשונה מאז תחילת המלחמה. אמרתי להם 'תראו איזה יופי. אנחנו יושבים יחד ליד השולחן בלי הגבלת זמן כמו במלון…'".
תקופת המגורים במלונות זימנה לשני הרבנים עיסוק מרובה באתגרי המשפחה. "העובדה שכפר־מימון הוא מושב ולא קיבוץ מקילה מצד אחד", אומר הרב אדרעי, "כי ברור שהמשפחה מקבלת את ההחלטות שלה ולא הקהילה. מצד שני, אנשים שהיו יחד במלון עברו בבת אחת ממציאות של מושב, שבו כל משפחה חיה את חייה, למציאות של קיבוץ בשנות העשרים… כל בעיה שהייתה קודם לכן התעצמה בתקופה הזאת".
"במלון", מוסיף הרב סט, "הגבולות בין רשות היחיד לרשות הרבים לא כל כך ברורים. האם הלובי הוא הסלון שלי או הדשא המשותף, והאם החדר הפרטי שלי הוא הסלון שלי או חדר השינה. אלו שאלות מאוד קריטיות ומתעתעות, שיכולות להחזיק או לפרק משפחות. צריך להנכיח לאנשים את השאלות הללו, שישימו לב אליהן ושידעו לקבל בהן החלטות.
"אחד החברים בקיבוץ אמר לי שיש לו ויכוח במשפחה. הוא ואשתו רוצים לעזוב את המלון, והילדים רוצים להישאר. אמרתי לו שברור שהם רוצים להישאר כי במלון הם בחופש מוחלט ללא אבא ואימא, והצעתי לו למצוא מקום בטוח ומוגן למשפחה. כבר בשבת השנייה שלנו במלון דיברתי על נושא המשפחה בהקשר של תיבת נח. ניגש אליי אז אבא של אחד מאנשי גוש קטיף, ואמר לי מניסיונו שהמשפחה היא הדבר שהכי חשוב לדבר עליו במציאות הזאת. בקיבוץ הנושא הזה מאתגר במיוחד, כי כביכול הקהילה נמצאת מעל הכול, אבל האמת היא שאנחנו כבר לא שם עוד מלפני שמחת תורה. המשפחה קודמת לכל דבר, וזה נכון גם להחלטות שהם נדרשים לקבל עכשיו האם להישאר במלון, לחזור לקיבוץ או לעבור למגורים זמניים יחד עם משפחות נוספות בבניין בקריית־גת".
