בדרכים המובילות לבניין עיריית בית־שמש לא נראה כמעט שום שלט מטעם ראש העיר עליזה בלוך, המתמודדת על קדנציה שנייה, זאת בניגוד לשני מתחריה: סגן השר משה אבוטבול מטעם ש"ס, וסגן ראש העיר לשעבר שמואל גרינברג מטעם דגל התורה.
המדיניות החריגה הזו מתקיימת על רקע קרב יצרי במיוחד שמתנהל בין השלושה. בשיחה שאנו מקיימים בלשכתה, בקומה השלישית של בניין העירייה, מסבירה בלוך: "קברנו בבית־שמש 13 צעירים שלנו, יש לנו ארבע אלמנות צעירות תושבות העיר, והמון פצועים. קיבלתי החלטה לקיים מערכת בחירות קצת אחרת. לא רואים תמונות שלי ברחבי העיר, אין רכב עם מוזיקה כמו שעושים אחרים. הפעם זה משהו אחר. אנחנו בתוך השכול והכאב, ולוקחים אחריות על המקום שלנו. מקיימים בחירות כי זה חלק משמירה על שגרה, אבל אין גימיקים".
כ־64 אחוזים מתושבי העיר בית־שמש הם חרדים, השאר דתיים־לאומיים או חילונים. העובדה הזו הפכה את העיר לסמל שהמפלגות החרדיות נאבקות עליו במסגרת הבחירות המוניציפליות, כפי שקורה בערים אחרות שרוב תושביהן חרדים ובהן אלעד, אשדוד ובני־ברק. המפלגות הארציות מנהלות ביניהן סחר־מכר פוליטי סביב התמיכה במועמדים השונים.
"בית־שמש שקטה יותר כי החלטתי שאני לא מלבה ויכוחים, ועושה הבחנה בין רעשי רקע למהות. אפשר לתת במה לכל מי שצייר גרפיטי או קילל וצעק, ואז מה הרווחתי, שהוא הפך למודל חברתי?"
משה אבוטבול, המתמודד מול בלוך, נבחר ב־2008 לראשות העיר וכיהן בתפקיד במשך עשור. לפני חמש שנים הפסיד לבלוך בפער של כ־500 קולות בלבד. הוא הוצב ברשימת ש"ס לכנסת, ומונה לסגן שר החקלאות. אבוטבול טוען כי אינו קשור לדילים, וכי לאחר שורת תפקידים שמילא בעיר ובמגזר הציבורי, בהם סגן ראש העיר, ממלא מקומו ומנהל שורת אגפים, היה זה טבעי מבחינת ש"ס להריץ אותו שוב. הוא מצביע על פרויקטים גדולים שהוביל במהלך כהונתו, בהם פיתוח כביש 38 הסמוך לעיר. אבוטבול מתמודד מטעם ש"ס, והשבוע חתם על הסכם עם הליכוד, שצפוי להעביר אליו עוד כמה אלפי קולות.
שמואל גרינברג, מועמדה של דגל התורה, הוא בעל קשרים איתנים עם צמרת המפלגה ובעיקר עם יו"ר המפלגה ח"כ משה גפני שהוא שימש יועצו במשך כמה שנים, ומסומן כאחד מאנשי ההנהגה הצעירה של דגל התורה. גרינברג הוא בוגר מכון מנדל ותוכנית מעוז, ובעל שני תארים מהאוניברסיטה העברית. במשך 12 שנה שימש סגן ראש העיר ומשנה לראש העיר. לפני שלוש שנים פרש מתפקידיו בבית־שמש ומונה לראש אגף חינוך חרדי בעיריית ירושלים, אך לאחרונה התפטר כדי לשוב לעירו ולהתמודד על הנהגתה. מאז 2019 הוא מנהל את מטה הבחירות של יהדות התורה בבית־שמש ובאזור, ומשמש גם סגן יו"ר ועדת הבחירות האזוריות. בגרינברג תומכת גם סיעת "שלומי אמונים" החסידית של אגודת ישראל.
"בסופו של יום הציבור יצטרך להחליט מה חשוב לו באמת, ואנשים עושים את הבחירות שלהם", אומרת בלוך ביחס לעמיתיה. "אני לא אגיד לך מילה רעה על אף אחד מהם, לא מי מינה אותם ולמה מינה אותם ומי עשה דילים. אני לא שם. הדיל שלי הוא עם התושבים, עם עולם הערכים שאנחנו מייצגים. תושב צריך מישהו שקם בבוקר ושואל את עצמו מה אני עושה טוב יותר, לא עם מי סגרתי איזה דיל ולמה".
ההנחה הייתה שאחרי קדנציה של חמש שנים תוכלי לנצח יותר בקלות, וזה לא ממש המצב עכשיו.
"לא תמצאי הרבה תושבים שאומרים שהעיר לא עברה שינוי ושלא קרו פה תהליכים גדולים ומשמעותיים. גם הקנאים, שלא מצביעים, יודעים להגיד שיש יותר מקומות עבודה, שהעיר יותר שקטה. הקמנו היכל תרבות, הקמנו מגרש כדורגל. כולם יודעים להגיד את זה. אבל יש גם סוגיות פוליטיות, מפלגות שרוצות עמדות כוח ומינויים. אז שכל תושב ישאל את עצמו האם אני שייך למפלגה, האם אני צריך לרַצות עסקן כזה או אחר, האם אני יכול גם לבחור או רק להצביע. התושב צריך לשאול את עצמו אם הוא רוצה לבחור בראש עיר שהוא נציג ציבור, או ראש עיר שהוא חלק מדיל של מפלגה שעשתה הסדר ארצי.
"בית־שמש נמצאת היום בצומת קריטי. אפשר להיכנס ללופ כמו בבני־ברק, שם יודעים שלושים שנה מראש מי יהיה ראש העיר, שמצידו יגיד 'למה אני צריך לטפל בך כתושב אם אני יודע שבעוד חמש שנים אני מתחלף ומישהו אחר נכנס'. המועמד של דגל התורה הוא בעצם מינוי בגלל תמיכה באלעד – 'אתם תתמכו ב'שלומי אמונים' שם, ו'שלומי אמונים' יתמכו בכם פה, ובעוד חמש שנים נתחלף'. זו בעיניי הפוליטיקה הישנה. אנחנו נמצאים בתפר שהציבור צריך להגיד לאיזה סוג של פוליטיקה הוא רוצה להיות שייך. לי אין דילים".
איך את רואה את הרצון של ש"ס לחזור כאן להנהגה?
"יש שם מאבק מול הליטאים, 'אתם לא תקבעו, אנחנו נקבע'. זה קרב פנים־חרדי בין הסיעות על עמדות כוח ומי יקבע את סדר היום, ואני לא נכנסת באמצע. הרבה אנשים שאלו אותי אם אני שמחה מזה שהם רבים. אני רוצה לנצח כי אני טובה, כי אני מביאה שיח אחר. אני לא מלבה את המלחמה, לא מחזקת אותה, לא נכנסת אליה, אני לא מגיבה עליה".
גרינברג נתמך על ידי הליטאים, אבוטבול על ידי הספרדים, מאיפה תקבלי את הקולות?
"את חושבת שכל תושב חרדי־ליטאי יגיד בוודאות שבגלל שיש נציג חרדי־ליטאי, זה מה שאני רוצה? יש הרבה תושבים שמשתייכים לציבור הליטאי ואומרים 'מאסנו בעסקנות, אני רוצה מישהו שדואג לי. קיבלתי מוסד חינוכי אחרי שנים שהילדים שלי למדו בקרוונים, העיר שלי הרבה יותר נקייה, אני לא צריך עסקן בדרך או טובה ממישהו שיטפל בי, אני מתקשר ומקבל שירות. אני לא צריך טובה כדי שהילד שלי ישובץ'. פעם, גם כשהייתה פה הנהגה ספרדית, ילדות ספרדיות לא היו מתקבלות לסמינרים אשכנזיים. היום אין מצב שילדה ספרדייה תשב בבית כי היא ספרדייה; דווקא בגלל שאני לא משם יותר קל לי לעזור, יותר קל לי להיאבק את המלחמה שלהם".
אלה לא רק החרדים. הליכוד חתמו השבוע על הסכם תמיכה במשה אבוטבול, ולא ברור איפה הציונות הדתית בסיפור.
"אני מעריכה שלא תהיה מפלגה שלא יהיו ממנה מצביעים לעליזה בלוך. יהיו מפלגות שרוב מצביעיהן יתמכו בי ויהיו מפלגות שחלק קטן יותר, אבל לא תהיה שכונה שלא יהיו בה מצביעים בשבילי. אני אומרת את זה חד־משמעית".
מתמטיקה או גינות משחקים
בלוך נבחרה לראשות העיר בית־שמש לאחר שורת תפקידים בתחום החינוך, ובשיאם ניהול תיכון ברנקו־וייס בעיר והובלת הרשת כולה. בחירתה ב־2018, לאחר קרב צמוד מול מושה אבוטבול, התאפשרה בזכות תמיכתם של חרדים לא מעטים. "במבחן התוצאה, בית־שמש בחרה אישה", היא מציינת. "זו פעם ראשונה שנשים חרדיות בבית־שמש קיבלו נגישות לממסד, גם רבניות וסטודנטיות".
כשנכנסה לתפקידה, היו מי שחשבו שלאור העבר המקצועי שלה, הדבר הראשון שתעשה יהיה לתלות על הקיר טבלאות של אחוזי ההצלחה בבחינות הבגרות במתמטיקה. "זו הייתה הציפייה", מאשרת בלוך, "אבל עשינו מהפכה מסוג אחר. ההשקעה שלי בגינות משחקים היא לכאורה לא הדבר שהיית מצפה מאיש חינוך. לקחנו עיר שהיא סמל בארץ ובעולם למתח החרדי־חילוני, של קרב על המרחבים הציבוריים וסוגיות של הדרת נשים, ואחרי חמש שנים – בית־שמש חד־משמעית שקטה יותר. זה לא קרה ברגע, עשינו המון דברים כדי להגיע לזה. כשנכנסתי החלטתי לא לשים במרכז סדר היום את הסוגיות שנמצאות בקונפליקט. הנחת העבודה שלי היא שעל הסוגיות המרכזיות רוב הציבור בקונצנזוס.
"התמונה הראשונה שלי כראש עיר הייתה על מכונית אשפה. התושב רוצה קודם כול עיר נקייה, זו סוגיה שהיא בקונצנזוס. האימא החרדית, האישה החילונית, הבחור הצעיר – כולם רוצים רחוב נקי. השקעתי בכך חלק גדול מהזמן ומהכסף. זה תנאי הכרחי כדי להתחיל לדבר על דברים אחרים. הגדלתי את תקציב הניקיון, כל שבוע אני עושה סיורים ומכירה את העובדים באופן אישי, מרמת המטאטא ועד מנהל המחלקה. אני מקיימת כמה פעמים בשנה ימי ניקיון, שבהם כל התושבים והתלמידים יוצאים לנקות את העיר, מתוך תפיסה של לקיחת אחריות. אני רואה בזה ערך גדול".
במה השתנתה המדיניות בעיר?
"בית־שמש שקטה יותר כי החלטתי שאני לא מלבה ויכוחים, ועושה הבחנה ברורה בין רעשי רקע למהויות. לא כל דבר שמישהו אמר צריך לחזק ולעשות לו פולו־אפ. גם התעלמות היא כוח, ואני בוחרת לתת במה לאירועים חיוביים. אפשר לתת במה לכל מי שצייר גרפיטי או קילל וצעק, ואז מה הרווחתי, שהוא הפך למודל חברתי? במשך חמש שנים פתחתי כל ישיבת מועצה בתושב שעשה משהו טוב, בחור שזכה באליפות בספורט, מתנדבת איחוד הצלה שיִילדה באוטובוס, בית ספר שהגיע לציונים גבוהים. לא מתעלמים מהרע, השאלה היא אם אנחנו צריכים לתת לו במה כל הזמן".
יגידו לך ש"גם אם תתעלם, הבעיה לא תיעלם".
"לא אמרתי שלא צריך לטפל. הקמתי את היחידה לשיטור עירוני בבית־שמש, הגדלתי את האכיפה, עשיתי המון דברים בהיבט הזה. העובדה שיש פה פקחים שמסתובבים כל היום ויש עבודה צמודה עם המשטרה ויד קשה נגד אלימות – זה לא קרה מעצמו. יש פחות ונדליזם בפארקים. מול חבר'ה ששותים ומשתכרים אתה יכול לנהוג ביד קשה, אבל בעיניי האלטרנטיבה שייצרנו, של מדריכי נוער שנמצאים בלילות ופוגשים את החבר'ה, זה חיזוק הרבה יותר טוב. הם מרגישים תחושת משמעות ואהבה. צריך לבחור איך לתקוף כל סוגיה".
למרות ההרמוניה שהיא מתארת, לפני חצי שנה, במהלך חנוכת תלמוד־תורה של חסידות ויז'ניץ בעיר, הותקפה בלוך בידי חרדים קיצונים ורכבה הושחת. כוחות משטרה פעלו לפיזור המהומה, ושוטר אחד נפצע קל. "תהיתי כמה זמן ייקח לריאיון להגיע לאירוע הזה", היא אומרת בחיוך. "אני חייבת להודות שבתחילת הקדנציה בכל ריאיון הייתי נשאלת על מדרכות נפרדות ועל יריקות על בנות. לקח זמן להבין שזה לא מעניין. יש פה 70 אלף תושבים שמעניינים אותם דברים אחרים. מדובר באירוע נקודתי חריג שאינו מייצג, אבל הוא היה ואי אפשר להתעלם ממנו".
אולי זו הייתה אמירה "הכול טוב ויפה כל עוד את מאשרת הקמת בניינים וכיתות לאוכלוסייה מסוימת, אבל ברגע שלא, תרגישי את הכוח שלנו"?
"זה הפוך. אני בניתי בניין לקהילת ויז'ניץ, אבל יש שם קבוצה של קנאים שלא רוצה שוויז'ניץ תשתף פעולה עם הממסד. אבל אני חושבת שאם פעם באירוע כזה הייתי לבד, הפעם החבר'ה של ויז'ניץ היו איתי, זו לא סוגיה חרדית־חילונית כמו לפני חמש שנים אלא סוגיה פנים־חרדית, למי נותנים את הכוח להשפיע. זו שאלה מי יקבע פה את הטון. דיברנו על רוח טובה, אבל אני לא חוששת לשתף פעולה עם המשטרה, לעצור את מי שצריך ולתת קנסות ומעצרים".
מבקרייך טוענים שהעירייה חסרת שקט ויציבות. במהלך הקדנציה הזאת התחלפו כמה מנכ"לים, ראשי מִנהל חינוך ומנהלי אגפים.
"כל דבר לא בריא שאתה מתחיל איתו תהליך, הוא לא פשוט. הרבה שנים לא נגעו פה בכוח אדם. אני מאוד נזהרת, אבל קיבלתי ירושות של מינויים. אני שמחה שעובדי העירייה הוותיקים שנשארו כאן הם עובדים מסורים שאהבו את תהליך השינוי, ובכל יום שלישי אני פותחת את הבוקר עם עובדי העירייה. נדרשת מהם אחריות ומחויבות. זו עירייה שלגיטימי לתאם פגישות בה בתשע בערב, ולעבוד ביום שישי ובמוצ"ש. זה לא מתאים לכל אחד".
לפני שנתיים פיטרת כמה חברי מועצה מתפקידיהם במסגרת הקואליציה, מהלך שעורר סערה גדולה בעיר.
"הייתי חייבת לעשות איזה קאט, כי באמת חלק מהאנשים לא פעלו כראוי למען הציבור, אז פיטרתי את חלקם. עשינו הרבה שיחות וחזרנו לעבוד יחד, למרות שהמפלגות הציבו כיום מועמדים נגדי".
מול הטענות על כך שלא עמדה בשורת הבטחות ומתן מענה לצורכי הקהילות הרבות והמגוונות, היא משיבה בחיוך: "טבעי להגיד את זה כי צריך להגיד משהו. אסביר לך למה אני מחייכת. כל המתנגדים שלי, עד ערב הבחירות היו שותפים בקואליציה. אם אני גרועה כל כך, היית מתנגד או פורש לפני כמה שנים. למה נשארת לידי? כי קיבלת את הקרדיטים על כל העשייה והתקציבים. אני לוקחת את האמירות האלו ברוח ספורטיבית.
"בפועל, אני חושבת שכל מה שהבטחתי נכנס למסילה. הבטחתי שיפור בבינוי כיתות, ומספר הילדים שהוצאתי מקרוונים גדול מאוד. עוד לא סיימתי ויש לי עוד המון עבודה, אבל אין ספק שהתחוללה פה מהפכה בתחום הזה. הבטחתי טיפול בשיבוץ בנות ספרדיות, הבטחתי עיר נקייה, הבטחתי סיוע כלכלי ושיפור התעסוקה, שיווקתי שטחי מסחר. בשביל הרגע שבו חברת פוקס הניחה אבן פינה למפעל שלה בבית־שמש עבדנו שלוש וחצי שנים".
ומה עם ההצלחה במתמטיקה?
"האחוזים גבוהים מאוד, אבל זה לא הפרונט שלי. כשאתה שם אנשי חינוך מצוינים, זה יקרה מעצמו. אני בכוונה רוצה לדבר על הדברים הפחות טריוויאליים בשיח שלנו, ובמוטיבציה לייצר משהו אחר".
"כל קנייה בסופר היא מפגש"
ד"ר עליזה בלוך (55) היא אם לארבעה, נשואה לאהרן, מנהל מחלקת דיאליזה בבתי החולים של הדסה בירושלים. כששואלים אותה על תמיכתו בתפקידה הציבורי, היא מספרת: "כשבעלי החליט לתרום כליה אחרי מותו של הרב ישעיהו הבר (מייסד עמותת 'מתנת חיים'; ע"ג), שאהרל'ה היה רופאו האישי, שאלו אותו בוועדה אם אשתו מוכנה שהוא יתרום כליה. הוא ענה: אשתי לא שאלה אותי אם להיות ראש עיר, ואני לא שואל אותה אם לתרום כליה".
בעיני בלוך, בית־שמש היא מעין מודל ישראלי. "אני מתאמצת מאוד לייצר עיר עם איזון בריא. אהיה ברורה – עיר חרדית היא אסון למדינת ישראל, ואני חושבת שגם עיר חילונית היא אסון. במציאות הישראלית של היום חשוב לגדל ילדים בסביבה מעורבת. ילד בריא צריך לראות כשהוא יוצא לרחוב אנשים ששונים מההורים שלו במדד הסוציו־אקונומי ובמדד הדתי והפוליטי. חלק מהשסע שהגענו אליו, של כמעט קרב בין שני עמים, נוצר כי היו שם מעגלים חברתיים דומים מאוד, וכשאתה שומע כל היום אנשים שמתלבשים כמוך ושנשמעים כמוך, קשה מאוד להזדהות עם צרכים של אנשים אחרים.
"לכן ילד שיגדל בבית־שמש יגדל להיות ילד יותר טוב, כי כשאתה עומד פה בתחנת אוטובוס ורואה אישה שעלתה מאתיופיה, חרדי בדרך לכולל וסטודנטית למשפטים, אתה מתרגל למורכבות. זה לא פשוט, אנחנו מביאים את החיכוך הביתה, אבל את מתרגלת להבין שלאף אחד אין קרניים. זה הפתרון הכי חשוב למדינת ישראל. יש עכשיו כל מיני אמנות ומפגשים בין חילונים לדתיים, בבית־שמש כל קנייה בסופר היא אמנה. בלשכת ראש העיר יש גבר עם כיפה סרוגה ואישה חרדית, והשמיים לא נופלים. לפני כן כולם היו ש"סניקים חרדים, ולפני כן ליכודניקים חילונים".
ועם זאת, הגיוון של בית־שמש יוצר גם אתגרים בהקצאת המשאבים. "אם ראש עיריית מודיעין או שהם רוצה להביא אירוע תרבות, הוא מגייס זמר מסוים שנוגע ב־70% מהאוכלוסייה. לי אין אירוע שפוגש 20% מהאוכלוסייה שלי, אין חיה כזאת. אני צריכה להביא לאלה ולאלה, וזה הרבה יותר מורכב. אבל סבתא שלי הייתה אומרת שיש לנו חמש אצבעות ביד ושום אצבע לא בגובה של האחרת, וכל אצבע עושה דברים אחרים. זה חלק מהמשימה שלי. אלו צריכים יותר כיתות ואלו צריכים יותר מקומות לתנועות נוער.
"אני לא עסוקה כל היום במדדי השוואה, התפקיד שלי הוא לתת לכל תושב את התחושה שאני פה בשבילו. ברור שבכל פעם שאני מעדכנת שהקמתי גינת משחקים בשכונה מסוימת, יקום התושב החרדי שיגיד 'היא משקיעה בחילונים', או הפוך. זה טקסט שאני מורגלת בו. אני שומעת אותו פחות ופחות כי אני מסבירה את התפיסה שפעם אתה מקבל ופעם הוא. אני רוצה שכולם ירגישו שיש להם עתיד פה, אז אם שנים לא נבנו פה שכונות לציבור הדתי־לאומי, אני מקדמת את זה מאוד כדי להגיד שיהיה פה בינוי גם לאלה וגם לאלה".
בעינייך, מה המלחמה עושה לציבור החרדי?
"הטלטלה שהמלחמה גרמה יצרה מציאות מורכבת של תושבים שמגויסים ושכונות שלא מכירות חיילים, אבל יש הזדהות ורצון להכיר טובה ולהעריך. חברי כיתת הכוננות מסתובבים בערים החרדיות ומתקבלים בתודה ואהבה. זה לא קרה לנו בקורונה, שאז היו מאבקים גדולים. עכשיו יש כבוד והערכה, וזו תזוזה שהציבור החרדי עבר. אני מרגישה שהצלחנו לייצר סוג של סולידריות חברתית בלי לדבר עליה. ביום הראשון של המלחמה נפל פה טיל שהגיע לשכונה ד'4, השכונה הכי חרדית. באותה מידה הוא היה יכול ליפול בשכונה אחרת".
זה יתבטא בגיוס? תעודדי תוכניות לגיוס חרדים?
"רוב המגויסים החרדים החדשים שהתראיינו בתקשורת יצאו מבית־שמש, נהיה לגיטימי לדבר על זה. העובדה שיש כאן שישה בתי ספר ממלכתיים־חרדיים במשמרת אחת היא מטורפת. אלה חרדים שאומרים 'אני רוצה לשמור את החרדיות שלי, אבל רוצה גם להיות חלק'. פתחתי ישיבות תיכוניות חרדיות. זה תהליך שלם שקורה בבית־שמש. היום כשאתה רואה רופא חרדי אתה משער שהוא או בעל תשובה או עולה חדש. בית־שמש מייצרת את הרופא החרדי הבא. זה יבוא לידי ביטוי גם בגיוס, בכל תחום.
"הרבה חרדים שבאו לגור כאן מסבירים שלא רצו לגור בביתר־עילית, באלעד או בבני־ברק אלא בעיר מעורבת. 'אנחנו רוצים לחיות בעיר שיש בה בית כנסת ומקווה, אבל גם היכל תרבות ומגרש ספורט ומסעדה לצאת אליה בערב'. זה מה שהם מוצאים בבית־שמש".
