בגיל 46 חזרתי להיות שריונר. ואם אתם מתקשים להבין עד כמה זהו משפט פתטי על גבול ההזוי, דמיינו אדם באזור הגיל הזה שקובע עם שני חברים לשבת בבית ההורים וללמוד יחד לבגרות בהיסטוריה. אם לא די בכך, התחושה המוזרה גוברת כשאתה מתגייס בדיוק כשמילואימניקים רבים מתחילים לחזור הביתה, כמו להגיע למסיבה בדיוק כשהיא עומדת להסתיים.
זה התחיל מציוץ של העיתונאי בן כספית – שריונר מורעל בדימוס בפני עצמו – שלשם שינוי דווקא שמחתי לקרוא: "ראיתם את הכתבה המדהימה על 'עוף החול', המילואימניקים הוותיקים שהקימו מחדש גדוד שריון מטנקים שיצאו משירות? אז הם מקימים גדוד נוסף. כולכם נקראים לדגל! לגדוד השריון 'עוף החול' הפועל בגזרה הדרומית דרושים: קצין, מט"ק, טען, תותחן, נהג טנק, חיילי חימוש".
אבל לא נקדים את המאוחר, שהרי הסיפור לא באמת מתחיל בהודעה הזו. כמו כל הסיפורים בשנים הקרובות, התאריך 7 באוקטובר, או שמחת תורה תשפ"ד, הוא נקודת הציון ההתחלתית. בזמן שחברים קיבלו צווי 8 וזינקו ליחידות המילואים שלהם, אני פתחתי את הטלפון במוצאי החג כדי לנסות להצליב את כל השמועות שרצו במהלך החג עם המציאות, ולהצטער מאוד שזו הפעם הראשונה שהשמועות אפילו לא התקרבו למציאות הקשה. כעורך חדשות באתר מקור ראשון, לא היה לי הרבה זמן לעכל. כל מי שלא גויס למערכה והיה פנוי, הצטרף לעריכת והעלאת החומרים הרבים שהציפו אותנו.
דווקא ההודעה שהכי רציתי לקבל לא חיכתה לי: צו 8. בשנת 2000 שוחררתי מהשירות הסדיר כתותחן־טנק בגדוד 77 של חטיבה 7. מכיוון שבמהלך השירות עברתי גם קורס חובשים, בצה"ל העדיפו לשבץ אותי כחובש בתאג"ד של חטיבת מילואים. וכך נפרדתי מהפגזים, מחוליות הזחל ומקנה התותח, והתחברתי לחבישות, לעירויים ולמשחה נגד פטריות ברגליים. לפני שש שנים שוחררתי משירות המילואים, ומאז אין לי אפילו למי להרים טלפון כדי לשאול מדוע לא קראו לי.
בשגרה זה לא מפריע יותר מדי, אבל כשנפתחת מלחמה כמו זו שנכפתה עלינו בשמחת תורה, המילה שהגדירה יותר מכול את התחושה שלי היא "תסכול". ולא שלא ניסיתי לשכנע את עצמי שגם מה שאני עושה זה חשוב: הנהנתי בשמחה ובהסכמה בכל פעם שלוחמים אמרו במהדורה שמה שנותן להם את הכוח הוא הידיעה שהאזרחים ממשיכים בשגרה ככל האפשר. הזכרתי לעצמי שכעורך באתר חדשות אני נמצא בצומת חשוב של השפעה על התודעה, ודווקא עכשיו חשוב לייצר תקשורת פטריוטית, כזו שמתאמצת להרים את רוח העם. אני עדיין חושב כך, אבל זה לא הספיק. קשרתי ציציות לחיילים, הלכתי לתפילות הציבוריות שהתקיימו בעירי עכו, דחפתי את ילדיי להתנדב איתי לכל יוזמה, ובאופן כללי ניסיתי לתרום את חלקי בכל תחום שיכולתי; ועדיין, אם אתה רוצה לתרום למלחמה, הדרך הטובה ביותר היא, ובכן, להתגייס למלחמה.
שלושה חודשים ניסיתי לשכנע את עצמי: נתת את שלך, ובשלב מסוים המשימה עוברת לדור הבא. שלושה חודשים קמתי למשמרת בוקר שכללה את פרסום שמות החיילים שנפלו, והכנת קולאז' מתמונותיהם המחויכות ושוברות הלב. האבסורד היה שככל שהעבודה שלי הכריחה אותי לשקוע עוד ועוד בסיפורים, באנשים, בגבורה, בכאב ובחסד, הספק רק כרסם יותר ויותר: יכול להיות שהמלחמה הזו עוברת לידי? הציניים יגידו שבסך הכול עברתי עוד גל של משבר גיל הארבעים, שבו אתה בודק מה עשית בכלל בחיים האלה. הלא־ציניים יבינו: באנו לעולם כדי לעשות דברים משמעותיים, ומול כל סיפור שקראתי או ערכתי, הקול הפנימי הלך והתגבר: תגיד, זה כל מה שאתה עושה? באמת?
אני לא מתבייש להודות: קינאתי בהם. קנאה טובה כזו, מהסוג המפרגן, אבל עדיין קנאה. במי קינאתי? בכולם. קינאתי ברבנים שמצאו מילים ונסעו להרים את רוח החיילים בשטחי הכינוס; קינאתי במי שעזב את העבודה וגייס מאות אלפי דולרים כדי להטיס לפה חיילי מילואים או לקנות להם קסדות טקטיות; קינאתי במי שפתח דוכן של סנדוויצ'ים ושתייה קרה לחיילים באמצע שום־מקום; קינאתי בכל אנשי העשייה שהרימו מיזמים והפיקו פרויקטים, ולא השלמתי עם העובדה שתפקידי בעולם הוא רק להעלות כתבות על מה שהם עושים.
"אז לא נגעת בטנקים 23 שנים", אמר לי מפקד הפלוגה. אישרתי, ומלמלתי משהו על "מקווה שזה כמו אופניים". כמה שעות אחר כך הגיעו הטפסים מהשלישות
והכי קינאתי בלוחמים. אלה ששכבו במטע אבוקדו על גבול הצפון, ואלה שבכל פעם שהגיע אליהם מיקרופון הכריזו: "עם ישראל חי, אנחנו לא חוזרים עד שגומרים את העבודה, תהיו חזקים". וקינאתי בהם בגלל עוד דבר אחד: קינאתי בבועה שהם נמצאים בה. קראתי עליה, שמעתי עליה מחברים, וכל כך רציתי להיכנס יחד איתם לבועה הזו שבה הכבוד היחיד שמדברים עליו הוא "כבוד לאומי" ולא אגו של פוליטיקאי, והגאווה היחידה שם היא גאוות היחידה ולא יוהרה של גנרלים במיל'. הוויכוחים בטוויטר תמיד היו טיפשיים ונמוכים, אבל הגועל מהאווירה באולפנים וברשתות רק הלך והקצין.
לגרד מדים, לסגור פינות
אחרי כל התיאור הזה תבינו אולי עד כמה אותו ציוץ של בן כספית הפיח בי זיק של תקווה שאולי אצליח לעשות משהו משמעותי יותר במלחמה הזו, מלחמה שהציפה כל כך הרבה שאלות וטלטלה כל כך הרבה תפיסות ישנות.
בסוף ההודעה של כספית הופיע מספר טלפון שאליו היה צריך לשלוח הודעה עם פרטים על השירות הצבאי שלך, כדי לבדוק את ההתאמה. מהשלב הזה הכל התגלגל כל כך מהר, באופן שהבהיר יותר מכול שאת הפלוגה הזו מקימים למעשה אזרחים ולא הצבא הכבד והבירוקרטי.
כבר למחרת בצהריים, בעודי דוחף עגלה בשבילי "רמי לוי", קיבלתי טלפון מבחור בשם נבו, שלימים אבין שהוא מפקד הפלוגה. הוא שאל אם אני פנוי לריאיון קצר, כדי לבדוק התאמה. בין העגבניות לחומרי הניקוי סיפרתי לו בקצרה על קורותיי בצה"ל. השורה התחתונה מבחינתו סוכמה בשאלה הבאה: "אם אני מבין נכון, לא נגעת בטנקים 23 שנים?". אישרתי את העובדה הזו, ומלמלתי משהו על "מקווה שזה כמו אופניים". כמה שעות אחר כך כבר קיבלתי מהשלישות טופסי התנדבות למילואים וטופס כשירות רפואי. למחרת כבר נפתחה קבוצה של חיילי "פלוגת נובה – עוף החול", ועימה הבשורה: "האימון מתחיל ביום שלישי הקרוב בשעה 10 בצאלים". וכך, יומיים בלבד אחרי ההודעה הראשונית, התחלתי להפנים שזה באמת קורה.
במוצ"ש כבר גירדתי זוג מדים מחבר שמשרת כרס"פ בפלוגת חי"ר ובדיוק יצא לחופשה קצרצרה בבית. ראשון ושני הוקדשו לסגירת פינות בעבודה, ואז, איך לא, גם החששות התחילו לצוף. האם דרוש כושר? הרי אין סיכוי שבטטה כמוני, שיושב כל היום מול המחשב ועושה הפסקות רק כדי לעשן ולאכול לא בריא, ישרוד רף מינימלי. חששתי גם מהמערכת הצבאית בכלל, ומהראש המרובע והקשה בשריון בפרט. גם בגיל עשרים לא ממש התחברתי לראש הזה, אז מי יודע כיצד אגיב להנפצות לא מובנות 26 שנה אחר כך. החששות, יש לומר, לא היו מופרכים.
ביום שלישי הגעתי לצאלים. אחרי שיחה קצרה עם מפקד הפלוגה התחילה סדרה של שיעורים שנמשכה מהשעה אחת בצהריים עד חצות הלילה, כמעט בלי הפסקות. שיעורי קשר ואב"כ, סוגי תחמושת, מקלעים, זחלים ועוד ועוד. למחרת הלו"ז התחיל בשש בבוקר, אבל אני הייתי מוטרד ממשהו אחר לגמרי. קמתי כששרירי הרגליים שלי תפוסים ברמה כזו שכל צעד גורר כאבים. את המדרגות המעטות שהייתי צריך לטפס או לרדת עשיתי בקצב של קשיש עם מקל הליכה. כשניסיתי להבין מה גרם לשרירים להיתפס – הרי ביום הקודם לא עשינו שום פעילות גופנית, רק שיעורים – נזכרתי שלפני כל השיעורים הייתה לנו הדגמה פיזית בתא התותחן עם מדריכות השריון. פעם אחת טיפסתי על הטנק, וכבר נתפסו לי השרירים. כן, אני עד כדי כך פדלאה. אין מביך יותר מלהיות אחד מהשלושה שמרימים את היד כששואלים בזמן המטווחים "מי לא עשה ירי אחרי מאמץ". לך תסביר להם שההליכה האיטית למטווח היא היא המאמץ מבחינתך.
בדיחות אבא
מדבר אחד לא דאגתי, ובצדק: האנשים. בכל יחידות המילואים סיפרו על אחוזי התייצבות גבוהים ומוטיבציה בשמיים, אבל נדמה שבגדוד שלנו זה בלט אפילו יותר. איך אפשר לא להסתדר עם אנשים שכבר קיבלו פטור ממילואים בגלל הגיל או משום שהטנקים שלהם יצאו משירות, עזבו עבודה ומשפחה והגיעו להיות חלק מהמאמץ המלחמתי? ככל שההיכרות עם החברים לפלוגה העמיקה, שמחתי יותר על החיבור איתם.
קחו למשל את אמנון, בן 55 מאפרת, טען־טנק בעברו, שבמשך שלושה חודשים טיפל בנכדים ששהו אצלו בזמן שחמישה בנים וחתנים שלו לחמו בעזה. כשכולם חזרו אשתו אמרה לו "עכשיו תורך", ושלחה אותו להתנדב לגדוד.
או את המט"ק איתי, תושב עין־הבשור, שבנו לוחם הצנחנים נלחם במחבלים שחדרו למושב בשמחת תורה, ונפצע. כששואלים אותו אם התפנה למלון הוא עונה: "עוד לא נולד המוחמד שיסלק אותי מהבית". מבחינתו הסיפור הוא לאומי אבל גם אישי לחלוטין.
או את שרון, תותחן בן 50 ממושב בניה, שכבר ביום הראשון סיפר לנו שהבן שלו לוחם עכשיו בחאן־יונס, והחלום שלו הוא לפגוש אותו שם כי הוא מת מדאגה. כשהזכרתי לו משום מה שאין הרבה סיכוי שניכנס לחאן־יונס, הוא חייך ואמר: "עזוב, תן לחלום".
וכך עוד אחד ועוד אחד: שכירים ועצמאים, חקלאי, מורה והייטקיסט, עזבו הכול והתייצבו. רובם נשואים והורים לילדים, עם אהבה ישנה לטנקים, ולא פחות מכך אהבה גדולה למדינה. כולם עומדים בלו"ז בלי להתמרח, אף אחד לא מקטר על תנאי השירות הלא מפנקים, אף אחד לא "לחוץ בית", ואיש לא נגעל מריחות הסולר או נרתע ממשקל הפגזים.
כאמור, מאז תחילת המלחמה קינאתי בחיילים על הבועה שלהם, שבה ויכוחים על נתניהו, על המחאה או על "הקונספציה", פשוט לא קיימים. הבועה שבה כולם מסכימים מי הטובים ומי הרעים, ושבה ויכוחי טוויטר רעילים על "המתנחלים" או על "כספים קואליציוניים" לא מעניינים איש. במקרה שלי אני צריך להודות שהמטרה הושגה אבל לא לגמרי. בסופו של דבר, מרבית אנשי הפלוגה לא הגיעו מחלל ריק. הם עלו על מדים אחרי שלושה חודשים שבהם ספגו את הוויכוחים בציבור ואת הטיעונים באולפנים; הם לא "נקיים" כמו אלו שנמצאים בצבא מ־7 באוקטובר. אז היו ויכוחים פוליטיים וניתוחים צבאיים, אבל ככל שהזמן עבר הם אכן הפכו למשעממים ותלושים.
ובנוגע לכושר הצבאי, סאגת השרירים התפוסים אחרי עלייה אחת לטנק, באה אל קיצה אחרי כמה ימים ושכבה נדיבה של וולטרן. לשמחתי, נושא הגיל והכושר היה מושא לבדיחות בקרב כולם. כך למשל, אחד מחברי הפלוגה ניסה להיכנס עם הרכב לבסיס. הש"ג התעקש שחייבים אישור מהקצין התורן, שזה אומר באזרחית "אין לך סיכוי להכניס את הרכב". בעל הרכב ניסה לעורר את רחמיו של הבחור הצעיר ואמר לו: "אחי, אני מעוף החול, אני חייב להכניס לחברים שלי את התרופות שלהם". זה עבד.
באותה רוח הומוריסטית, היו דיבורים על הגדלת הטנק מארבעה אנשי צוות לשמונה כדי לאפשר לכל אחד להיכנס לתא עם העוזר הפיליפיני שלו. או על כך שצריך לפחות לארגן לנו מדרגות כמו לטייסים כדי שנצליח לטפס לטנק, שלא לדבר על הירידה ממנו.
הפערים הורגשו גם מול הסלנג של מדריכות השריון, שבאופן מילולי יכלו להיות הבנות של רוב חיילי הפלוגה. כשאחת מהן שאלה אם אפשר להתחיל בהדרכה ונענתה בחיוב, היא אמרה "נדיר", מה שגרר סימני שאלה ותהיות מה הביטוי הזה אומר. כשאחרת הזכירה בדיחה שרצה בטיקטוק, הרגשנו כבר עם רגל בקבר. מצד שני, או אולי מאותו צד, כשמצוותים באותה פלוגה כל כך הרבה אבות, אל תתפלאו אם כל כמה דקות תישמע "בדיחת אבא". למשל, כשעולים לאוטובוס תמיד יהיה מישהו שיגיד "מי שלא פה שיצביע", או מישהו שעונה למדריכה ששואלת מה עושים כשהתותח לא יורה: "מה שעשינו ב־48'".
אבל אל תאשימו אותי בגילנות. כבר הגעתי לגיל שמותר לי, וחוץ מזה לגיל יש גם יתרונות. אין שום בעיה לקום בחמש בבוקר לכוננות עם שחר, כי זו בדיוק השעה שבה רוב חברי הפלוגה מתעוררים באופן עצמאי בפעם השלישית באותו לילה כדי להתרוקן. יתרון נוסף: כולם נוחרים, ולאף אחד אין בעיה להירדם. וגם אם יש מישהו שמתקשה להירדם בתוך הקונצרט, הוא תמיד יכול לשלוף את אטמי האוזניים שחילקו לנו במטווחים.
אחרי שבוע של אימון מאומץ, הכול כבר נראה קל יותר. העלייה לטנק, ההיכרות המחודשת עם מערכות הירי, והביטחון העצמי לקראת תפיסת הקו. בגדול, המטרה של הפלוגה היא הגנה על הגבול עם עזה בגזרת נחל־עוז, קיבוץ סעד וכפר־עזה. הנוכחות שלנו צריכה למנוע מקרה של חדירה, ומשחררת טנקים חדשים ומשוכללים יותר להיכנס פנימה ולתמרן. אלו שהחלפנו סיפרו על כניסות פנימה לטובת חשיפת פירים ומשימות נוספות, וללב התגנבה התקווה שגם לנו תינתן האפשרות לבצע משימות משמעותיות יותר מסריקת הגדר בעמדות.
מחבלי הנוח'בה כבר טעמו את נחת זרועם של לוחמי צה"ל האמיצים, אבל חכו חכו שהם יפגשו חבורה של חתייארים שחולים על הטנקים, שטיפסו על הקירות בבית שלושה חודשים, ושעוברת להם צמרמורת בגב רק מהמחשבה שגם הם, בגילם המופלג, עוד יעשו להם "את מה שעשינו ב־67'. בטח, אין יותר טוב מזה".
