בתור אברך נשוי המתקיים על מלגה צנועה, אלי פלאי חיפש הכנסה נוספת שתסייע לו לפרנס את משפחתו. העבודה שמצא הייתה ניהול קו חלוקה של המגזין החרדי "משפחה", שרכש אביו זמן לא רב קודם לכן. הייתה רק בעיה אחת: לפי חוק, לפלאי הבן היה אסור לעבוד. הפתרון היה פוילשטיק קלאסי – תלוש השכר נרשם על שם רעייתו של אלי, ולא על שם האברך שתורתו אומנותו. היום, במבט לאחור, פלאי מגדיר את התרגיל הזה כאירוע מכונן בחייו.
"לימים הופעתי בפני ועדת טל", הוא מספר, "ושאלתי את ראש אכ"א: כמה שעות אדם צריך ללמוד כדי להיות מוגדר כמי שתורתו אומנותו? ראש אכ"א וסגנו הסתכלו זה על זה ולא ידעו להגיד בוודאות אם נדרשות שמונה או תשע שעות לימוד ביום כדי לקבל את המעמד. אמרתי להם: מוסכם עליכם שמי שלומד משמונה עד חמש, ודאי עומד בדרישות הסף לסטטוס של תורתו אומנותו. אדם כזה חוזר הביתה בערב, יש לו זמן פנוי, והוא רוצה בשעות האלה לרכוש מקצוע או לעבוד כדי לא ליפול לנטל על הציבור. זאת גם הדרישה ההלכתית מלומדי התורה. הוא מוצא חלטורה, אבל אומרים לו: 'לא, אסור לך לעבוד, כי לא עשית שירות צבאי'. יותר מזה – לתלמידי ישיבות יש כמעט שלושה חודשי חופשה בשנה, ובחודשים האלה הם יכולים לתפוס טרמפים, לטייל במדבר יהודה ואפילו ללכת להפגנות ולזרוק אבנים – אבל אסור להם לעבוד. אסור להם לאפות מצות או למכור לולבים.
"מה שקרה לי כאברך צעיר מדגים לדעתי את הצורך בחשיבה אחרת, שתייצר שותפות בין המגזרים. הבנתי שמתנהל כאן מאבק נרטיבי גדול בין שתי חברות – החברה החרדית, שמייצגת תפיסה של חיי תורה כערך מרכזי, והחברה הישראלית החילונית. בסופו של דבר, כתוצאה מהמתח הזה אנחנו משלמים מחירים כבדים מאוד – גם באחדות, ביכולת לחיות ביחד, וגם בפרקטיקה".
"בוויכוח על גיוס בחורי הישיבות אנחנו מחמיצים את השאלה הגדולה – איך אפשר להסתייע בתרומה האדירה של החברה החרדית כדי לבנות את ביטחון ישראל. כשנבין שבעיני החרדים לימוד התורה הוא בעל ערך גדול יותר מהשירות בצבא, ומצד שני נבין שאי אפשר להמשיך לבנות את ביטחון ישראל כשחברה שלמה מודרת מהמשימה הזאת, נוכל למצוא פתרון"
מתוך החוויה הזאת ואחרות הקים פלאי בשנת 2014 את "המכון החרדי למחקרי מדיניות", שבוחן היבטים כלכליים, משפטיים וחברתיים הנוגעים לציבור החרדי בישראל. השאיפה של המכון היא לסייע למקבלי ההחלטות בהתמודדות עם צרכיו של הציבור הזה ועם השילוב שלו בחברה הישראלית, בפרט לנוכח הגידול הדמוגרפי הצפוי בעשורים הבאים. "החזון שלי הוא לייצר פלטפורמה שתאפשר לציבור החרדי ולציבור הלא־חרדי לקיים חיים משותפים ולהזין זה את זה. לחברה החרדית, שמבוססת על ערכי תורה ומצוות וחסד ונתינה, יש הרבה מה לתרום לחברה הישראלית, וכך גם להפך. במקום להתווכח על נרטיבים, ננסה ליצור מודלים שיסייעו לשגשוג של כולם".
אנחנו יושבים בקומה השמינית בבניין משרדים ירושלמי בגבעת־שאול. את הקומה הזו חולקים שני בני טיפוחיו של פלאי, ואפשר לומר ששניהם פועלים למען אותה מטרה, גם אם בדרכים נפרדות ומול קהלי יעד שונים. בצד אחד של הקומה נמצא מכון המחקר, ששואף להשפיע על מקבלי ההחלטות במדינה; בצד האחר – המגזין "משפחה", שבועון פורץ דרך שמעלה על סדר היום החרדי נושאים חשובים שאחרים אולי מעדיפים לדחוק ולהצניע. בשני האפיקים פלאי משקיע את זמנו, את מרצו וגם את ממונו, כדי להוביל שינויים במגזר החרדי.
מטבע הדברים אנחנו פונים מיד לסוגיה הכבדה ביותר בממשק בין הציבור החרדי למדינת ישראל – השוויון בנטל, או חוסר השוויון. "המתח הזה מעסיק אותי כבר הרבה שנים", אומר פלאי. "אני רואה איך השסע החברתי הולך וגדל, ואיך העיסוק בשאלת הגיוס פוגע קשות בכלכלה הישראלית. תוך כדי בניית אתוס הגיוס, והקביעה שרק מי ששירת בצבא רשאי לצאת לעבוד, המדינה הפסידה הרבה אנשים שהיו יכולים להתפרנס ולהיות אזרחים מועילים.
"בוויכוח על גיוס בחורי הישיבות אנחנו מחמיצים את השאלה הגדולה – איך אפשר להסתייע בתרומה האדירה של החברה החרדית כדי לבנות את ביטחון ישראל. כשנבין שבעיני החרדים לימוד התורה הוא בעל ערך גדול יותר מהשירות בצבא, ומצד שני נבין שאי אפשר להמשיך לבנות את ביטחון ישראל כשחברה שלמה מודרת מהמשימה הזאת, נוכל למצוא פתרון".
חברה שלמה מודרת? היא לא מדירה את עצמה ובוחרת לא לשאת בנטל?
"בגדול היא מודרת, כי כשחרדים מנסים להשתלב בצבא, אין להם מענה מתאים".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
