קברניטי תהליך אוסלו לא ידעו את נפשם מרוב אושר. בקזבלנקה שבמרוקו התקיימה "הוועידה הכלכלית הראשונה למזרח התיכון וצפון אפריקה (MENA)", ונציגים ישראלים הגיעו באופן גלוי ורשמי למדינה שעד לא מזמן נמנעה מכל קשר עם הישות הציונית. חזון "המזרח התיכון החדש" קרם עור וגידים, הפך מסיסמה שרק שמעון פרס מאמין בה למציאות אזורית.
אלא שבעוד הישראלים תופסים את האירוע בקזבלנקה כנושא בכנפיו פוטנציאל כלכלי עצום, מסמך שכותרתו "סיכום פגישת ביילין־רוס ומשתתפים נוספים" מעיד כי לשמחה לא היו שותפים רבים. בפגישה התבקש סגן שר החוץ יוסי ביילין על ידי האמריקנים להעביר מסר לישראלים העוסקים בנושא: שמרו על פרופיל נמוך יותר. אהרון דיוויד מילר, יועץ לענייני המזרח התיכון במחלקת המדינה, דיווח שם כי ועידת קזבלנקה "עוררה כעס נגד ישראל. הטענות המצריות היו באשר למספר הגדול מדי של ישראלים שנכחו שם, ובאשר לדגש המוגזם (של הצעות ישראליות) לבניית תשתיות ומוסדות פיננסיים. החששות מכיוונם מצביעים על הניסיון למזרח תיכון חדש. היחסים הבילטרליים עדיין אינם בשלים דיים לקפיצת מדרגה זו".
המסמך הזה שמור היום בארכיונו הפרטי של ביילין, לצד מסמכים נוספים החושפים צדדים פחות מוכרים בתהליכים המדיניים שהתקיימו בין ישראל לשכנותיה בסוף המאה ה־20. אבי שילון, עיתונאי לשעבר וכיום היסטוריון ודוקטור למדע המדינה, קיבל מביילין רשות להצצה בלעדית בארכיון הזה. התוצאה: ספר חדש בשם "תוגת השמאל – יוסי ביילין וקריסת מחנה השלום: הסיפור שלא סופר" (הוצאת כנרת, זמורה־ביתן). שילון משלב בו בין המסמכים שמצא, הביוגרפיה הפוליטית של ביילין וניתוח הסיבות שהביאו הן להתמוטטות תהליך השלום והן לדעיכת מעמדו של השמאל הישראלי.
"חזון המזרח התיכון החדש היה בסגנון של משרד פרסום – הכלכלה תשגשג, העמים ירוויחו, רמת החיים תעלה", אומר שילון. "כל זה היה זר לאתוס של הפלסטינים; מבחינתם, החזון הזה ביטא עידן שבו תהיה לישראל עליונות תרבותית, כלכלית וערכית באזור. לצורך המחקר הלכתי גם לארכיון העיתונות, בדקתי כיצד ועידת קזבלנקה נתפסה בישראל, וגיליתי הכרזות של בכירי התעשיינים על ריבוי הזדמנויות ועל הפרחת המזרח התיכון. אמירות אלה נשמעות צורמות על רקע מה שחשו הפלסטינים. היו צריכים לגלות כאן רגישות רבה יותר ולהבין ש'המזרח התיכון ישגשג' מתפרש באוזני הערבים כ'המזרח התיכון הולך להיות מערבי'. למעשה, לאורך כל הדרך הצד הישראלי הסתכל על המשא ומתן במבט יותר מדי עסקי, עם יותר מדי דיבור על גבולות, שטחים וביטחון. לא נדרשנו מספיק לכך שמדובר בהזדמנות לפתרון של סכסוך היסטורי, וחבל".
שיחות מחוץ לחוק
מחקריו של שילון (42) הוקדשו עד כה בעיקר לימין ולמיינסטרים הפוליטי הישראלי. עבודת הדוקטורט שלו נשאה את הכותרת "יחסם של מנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית לדת", ספרו הראשון היה "בגין 1913־1992", וספרו השני נקרא "בן־גוריון, אפילוג". כשנחשף לארכיון העשיר של ביילין, הבין שילון כי בשלו התנאים גם למחקר על השמאל הישראלי.
כיצד הסכים ביילין לאפשר לך להשתמש בחומרים שלו עבור ספר שמראה את הצד הלא־מחמיא של תהליך השלום ושל השמאל?
"יוסי רצה את הביקורת. הוא הבין שאני מכוון לא לביוגרפיה בלעדית שלו – שאותה הוא יכול לכתוב בעצמו – אלא לספר מחקרי בלתי תלוי שמרכזו הוא השמאל הישראלי. גם יוסי ידע שכתיבת עוד ספר 'מטעם' לא תשיג את המטרה. הוא אף שיבח אותי על העבודה שעשיתי, אבל לא אהב את השם 'תוגת השמאל', כי הוא עצמו עדיין אופטימי".
אף שביילין נחשב בעיני רבים כסמל לאינטלקטואל התל־אביבי האשכנזי והחילוני, הוא דווקא גדל בבית מסורתי. טראומת מלחמת יום הכיפורים הייתה בין הגורמים שהביאו אותו להתרחק מהדת. בצעירותו עבד כעיתונאי, וב־1977 החל את דרכו הציבורית כדוברו ויועצו של שמעון פרס. בהמשך שימש כמזכיר הממשלה וכמנכ"ל המדיני של משרד החוץ, ואז רץ לכנסת ברשימת העבודה. מטעם המפלגה הזו הוא כיהן כסגן שר החוץ, שר המשפטים, שר הכלכלה והתכנון והשר לענייני דתות, ובשלהי הקריירה הפוליטית שלו עבר למפלגת מרצ־יחד ושימש יושב הראש שלה. בשנת 2008 פרש מהחיים הפוליטיים לטובת עסקים פרטיים.
דרכו המדינית של ביילין, שאותה החל לטוות עם פרס בשנות השמונים, התחילה במשא ומתן חשאי עם הפלסטינים, המשיכה בחתימת הסכם אוסלו על המדשאה בוושינגטון, ומשם לאוסלו ב', המוכר גם כ"הסכם הביניים על אודות הגדה המערבית ורצועת עזה". אחר כך הגיעו מסמך ההבנות של ביילין עם אבו־מאזן, וועידת קמפ־דיוויד בתקופת אהוד ברק. כל אחת מהתחנות הללו עוררה בשעתה בשמאל הישראלי גלי אופוריה ודיבורים על סיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני, כשמנגד הימין מתריע מפני הוויתורים שהתהליך טומן בחובו, ובשטח מתרחשים פיגועים שגובים קורבנות רבים.
בספרו של שילון מתוארת בפרוטרוט הדרך להכרה ישראלית – פוליטית וציבורית – באש"ף כנציג לגיטימי של הפלסטינים. באמצע שנות השמונים נאסר על פי חוק לקיים מפגשים עם חברי ארגוני טרור, ובהם אש"ף. ב־93' החוק הזה בוטל, אך שיחות חשאיות בין ישראל לארגונו של יאסר ערפאת החלו עוד קודם לכן. שילון מתחקה בספרו אחר פגישות שקיימו השליחים רון פונדק ויאיר הירשפלד עם הפלסטינים כבר משנת 1992. ביילין, אז סגנו של שר החוץ פרס, היה הפוליטיקאי הישראלי היחיד שידע על תוכן השיחות, אך העדיף שלא לדווח עליהן לשר שמעליו או לראש הממשלה רבין, כדי לא לגרום לכך שהערוץ הזה ייחסם.
את העדכונים מהפגישות החשאיות קיבל ביילין באמצעות שיחות טלפון או מברקים מוצפנים, כמו זה ששלח לו פונדק בדצמבר 1992. "להלן דיווח על שתי פגישות שהירשפלד ערך עם 'ידידיה' של חנן עשראווי", נכתב במסמך, השמור בארכיון של ביילין. "הפלסטינים מבקשים להגיע במהירות להסכם ראשון. לתפיסתם, או שיתקדמו לשלום, או שיאבדו שליטה לחמאס ולארגונים הקיצוניים. המוצא שהציעו הוא שהאמריקנים יגישו ב'מחוות המקובלות', דרך פייסל חוסייני וחנאן עשראווי, הצעה להסכם עקרונות. (אבל) הם לא מאמינים שהממשל החדש יחדש את הדו־שיח עם אש"ף, ומבקשים מאיתנו להתחיל במסע ציבורי לחידוש השיח. הם מוכנים כבר עתה לדון ברעיון הפדרציה שהציע רבין באופן חיובי".
הפגישות הראשונות של מסלול אוסלו הרשמי החלו ב־20 בינואר 1993, יום לאחר שהכנסת ביטלה את האיסור על שיחות עם אש"ף. גם פרס וגם רבין, הגם שלא ידעו על הערוץ החשאי, קיבלו בשלווה יחסית את קיומו כשהדבר נודע להם, והחלו לקדם את המשא ומתן. בה בעת, מכתב של רבין לפרס מיוני 1993 – שנחשף בעיתון מעריב כעבור עשור, ומצוטט בספרו של שילון – מראה כי ראש הממשלה ביקש לפתע לעצור את התהליך מול ערפאת והנהגת אש"ף, ולהתמקד במסלול של פגישות עם נציגי הפלסטינים בשטחים. "המגעים הקרויים 'מגעי אוסלו' במצב הנוכחי מהווים סכנה להמשך המשא ומתן לשלום", כתב רבין. "ראשית, הם נותנים הזדמנות לאנשי תוניס לעקוף את השיחות בוושינגטון ומחלישים את הגורם החיובי שבהן, תושבי השטחים הכלולים במשלחת הפלסטינית (…) לא מן הנמנע שכוונת אנשי תוניס לטרפד כל סיכוי להגיע למשא ומתן ענייני בוושינגטון ולאלץ אותנו להידבר רק עמם (…) מבקש להפסיק את המגעים עד לבירור נוסף".
ביילין ביקש מפונדק והירשפלד להכין מכתב תגובה. השניים כתבו בין השאר כי "ללא אוסלו אי אפשר להתקדם גם בוושינגטון", וכי ההסכם שאליו הם שואפים הוא כזה שיעביר סמכויות לפלסטינים רק בהדרגה. תשובתם הפיסה את דעתו של רבין, שאפשר להמשיך במסלול אוסלו.
שילון: "ישנם אנשי ימין שלוקחים את המכתב הזה ואת מה שאירע לאחריו, ואומרים 'הנה הוכחה שפרס וביילין גררו את רבין להסכמי השלום', אך לא כך היה. בעיניי, המכתב הזה מראה שרבין הכיר בתהליך ובמשמעותו, עצר, היסס, ולבסוף קיבל החלטה ונטל עליה את מלוא האחריות. עם זאת, הגעתי למסקנה שרבין היה נטול שאר רוח לגבי ההסכם. נחוץ ממד לא רציונלי מסוים בשביל לעשות את המהלכים הגדולים, ורבין היה רציונלי יתר על המידה, לא אחד שבאמת נכנס לפסיכולוגיה של הצד השני".
סדאם הוא הפתרון
במסמכיו של ביילין ניתן למצוא גם פרוטוקול מפגישה חשאית שהתקיימה באוגוסט 1993, ובה סיפר פרס למזכיר המדינה האמריקני וורן כריסטופר על מניעיה של ישראל להגיע להסכם. "תפסנו את אש"ף בנקודת שפל", אמר פרס, "אך יש להיזהר מלחץ שיגרום לשיברונו המוחלט של הפרטנר". "איך אתם יודעים שאפשר יהיה לסמוך עליו?", תהה כריסטופר, ופרס השיב: "אין לו ברירה. הוא חלש אסטרטגית".
"כבר באותם ימים לא העמיקו הצדדים במשמעות הפיוס ובהשלכותיו", אומר שילון. "מסמך כזה מראה שגם ברגעים הכי אינטימיים ומרגשים של תהליך השלום, פרס נשאר בן־גוריוניסט, עם תפיסה מאוד ביטחונית. בעיניי זו החמצה. אילו פרס היה מדבר על ההזדמנות ההיסטורית הטמונה בהסכם כזה ועל הכרה בנרטיבים השונים, אולי היו משיגים יותר".
לפי שילון, סיבה נוספת לקריסת אוסלו היא שבקרב אדריכלי ההסכמים לא היו מספיק נציגים בני עדות המזרח. "הזהות של מובילי התהליך הייתה מאוד אשכנזית־אליטיסטית", הוא קובע. "יש בכך פרדוקס: ברוב המקרים, שיתוף הפעולה בין יהודים לערבים בישראל מתרחש דווקא בשכבות היותר נמוכות ואף הימניות של החברה הישראלית. לעומת זאת, לישראלים שישבו מול הפלסטינים במשא ומתן לא היה כל מגע עמם בפועל עד אז. אני בטוח שאילו נוהל המשא ומתן בידי נציג מזרחי מובהק שמכיר את הקודים הערביים, הייתה לכך השפעה".
דוגמה בולטת להבדלי המנטליות בין הצדדים משתקפת בפגישה הראשונה של ביילין עם ערפאת. השניים נועדו בלשכתו של מנהיג אש"ף בתוניס זמן קצר לאחר החתימה על הסכם העקרונות של אוסלו (ספטמבר 1993). ביילין ביקש מערפאת כי יחדל ללבוש מדי צבא כאשר הוא נפגש עם הנציגים הישראלים, וזאת כדי לשכנע את הציבור בישראל כי פניו לשלום. "לפי ביילין, ערפאת הגיב להצעתו באופן שאינו מקובל בדיאלוגים בין מנהיגים מערביים: שתיקה ממושכת. השקט הופר רק כשחנאן עשראווי, שהייתה דוברת המשלחת הפלסטינית לשיחות בוושינגטון ונכחה בפגישה, נטלה את היוזמה והסבירה שערפאת מתלבש כפי שבני עמו מבינים אותו. ללא המדים, אמרה, הוא יהיה לאדם אחר בעיניהם".
במקביל למשא ומתן עם הפלסטינים פתחה ממשלת רבין בגישושים מול מדינות ערב. היה זה מיד לאחר נפילתה של ברית המועצות, שבמשך שנים הייתה הגב התומך של העולם הערבי, והסדר העולמי החדש נתפס כחלון הזדמנויות לסיום הסכסוך בין ישראל לכל שכנותיה. אלא שהסורים, כותב שילון, "לא 'קנו' מלכתחילה את הסכמי אוסלו כביטוי לנכונות ישראלית לוויתורים". מסמך מאוקטובר 1993 מתאר פגישה בין שר החוץ הסורי פארוק א־שרע לבין לי המילטון, יו"ר ועדת החוץ של בית הנבחרים האמריקני. בשיחתם טען א־שרע כי לסורים ברור ש"ישראל לא נתנה כלום". בעוד המילטון ציין כי צה"ל עומד לסגת מהגדה ומעזה, בן־שיחו הדגיש שישראל קיבלה הכרה בזכותה להתקיים וויתור של אש"ף על הטרור, בעוד היא עצמה לא מסרה את מזרח ירושלים ולא העניקה לפלסטינים מדינה. אילו צעדים על ישראל לעשות, שאל המילטון, והשר הסורי ענה: "כל סוג של נסיגה מלאה". המסר שהועבר לישראל היה כי הסורים לא יתפשרו על פחות מחזרה לקו שבו ישבו ערב מלחמת ששת הימים.
דיווחים של משרד החוץ משנת 1994 גרסו כי חאפז אל־אסד דווקא מאמין שניתן להגיע להסכם. "עמדת אסד בעבר הייתה שאין הבדל בין שלטון מערך או ליכוד (…) נראה כי חלה אצלו תזוזה והוא מבין כי המנהיג איתו יוכל להגיע להסדר הוא רבין", נכתב בדו"ח משרד החוץ, שהתבסס על מידע מאישים שנפגשו עם הנשיא הסורי. "אסד מתקדם בצעדים איטיים לכיוון של הסדר עם ישראל. זו דרכו – לפעול באיטיות".
מפגש מעניין אחר שחושף הארכיון התקיים במארס 1995 בין ביילין לבין עבד אל־כרים אל־כבאריתי, לימים ראש ממשלת ירדן. אל־כבאריתי, שרצה להשפיע על האמריקנים להתפייס עם עיראק ולבודד את איראן, הציע כי ישראל תנצל את חולשתו של סדאם חוסיין כדי להגיע איתו להסכם שלום שיטרוף את הקלפים במזרח התיכון. רק ארבע שנים קודם לכן, כזכור, תקף סדאם את ישראל במטחים של טילי סקאד, ואף איים לעשות שימוש בנשק כימי. ביילין לא שלל את ההצעה, אך השיב לירדנים: "אף שעיראק היא נושא מורכב, אנו פועלים בנושא בתיאום מלא עם ארצות הברית ולא צפוי שינוי במדיניות".
הוועדה שלא הוקמה
אחת התחנות המשמעותיות בדרך לשלום, מבחינת ביילין, הייתה מסמך "ביילין־אבו־מאזן", שכלל הבנות באשר להסדר קבע עתידי בין ישראל לפלסטינים. בריאיון ל"מקור ראשון" בספטמבר השנה אמר יאיר הירשפלד כי הוא מצטער על המהלך לגיבוש ההבנות הללו. "בתחילת ספטמבר 1995, חודש לפני שהן נסגרו, נפגשתי עם ערפאת והוא אמר לי 'אל תלכו עם המודל הזה'", תיאר הירשפלד. "גם ליוסי ביילין הוא אמר לא ללכת על מתווה להסכם קבע: 'אנחנו לא מוכנים לזה. הפער בינינו גדול מדי. אני לא יכול לשאת את זה פוליטית, וזה יחמיר את היחסים שלכם (הירשפלד וביילין) עם פרס ורבין'".
"בניגוד לרבין, שהגישה שלו הייתה הדרגתית, ביילין חשב שהזמן לא פועל לטובתנו", אומר שילון. "הוא היה אמור להציג לרבין את מסמך ההבנות, אך בדיוק אז ראש הממשלה נרצח. ביילין לא הספיק להראות לו את מה שהושג, ולאחר מכן לא הצליח לגרום לפרס ללכת עם ההסכם הזה – שגם אם לא נתפר במאה אחוז, היה לו בסיס. היום ביילין סבור שזו הייתה הזדמנות אמיתית, הן מבחינת שינויים שקרו בחברה הישראלית והן מבחינת שינויים במפה הבינלאומית, עת רוסיה נחלשה וארה"ב התחזקה. וכך, חלון הזדמנויות היסטורי התפספס".
במקביל לתהליך אוסלו השתולל בארץ גל טרור – מדקירות וירי ועד פיגועי התאבדות. ישראל עשתה מאמצים להכריע את חמאס, כולל חיסולו של "המהנדס" יחיא עיאש, אך שילון חושף כי באותה עת התקיימו בין הצדדים מגעים עקיפים להפסקת אש. מסמך מ־26 באפריל 1996, שיועד לראש הממשלה פרס, מתאר פגישה בירדן בין סטיב כהן, פרופסור יהודי־אמריקני, לבין בכיר חמאס מוחמד נאזל. על פי המסמך הזה הציע חמאס לישראל לערוך הבחנה בין פיגועים שכוונו כנגד חיילי צה"ל, אם זה בתוך הקו הירוק ואם מעבר לו, לבין פיגועים נגד אזרחים. "בעיניהם, הפיגוע בבית־ליד הוא פגיעה בחיילים, ואילו הפיגועים באוטובוסים בתל־אביב ובירושלים מהווים פגיעה באזרחים. הם לא יפגעו באזרחים, ובתמורה, אם נתפוס מנהיגים של חמאס, נוכל לעצור אותם אך לא נהרוג", כותב ביילין.
שילון סבור כי למגעים עם חמאס היה סיכוי להביא לתמורה חיובית באזור. בספרו הוא כותב: "ביילין הסיק כי השגיאה היסודית ביישום הסכמי אוסלו נבעה מכך ש'פתחנו מרחב גדול מדי של זמן ונתנו לקיצונים משני הצדדים לטרפד את ההסכם (…) עם החתימה הראשונית ראינו את הציבור תומך ברוב גדול בהסכם השלום, וחשבנו שזה מספיק. לא הבנו שמיעוט קיצוני יכול להיות הרבה יותר אפקטיבי מהרוב המתון'". לפי שילון, "על רקע הזיקה שלהם לדת ולאדמה ולערכים היסטוריים אבסולוטיים, דווקא לרדיקלים בשני הצדדים יש מכנה משותף רחב יותר, והדרת נציגיהם ועמדותיהם מהתהליך היא עקב אכילס שלו. את השלום יש לחפש דווקא בין עמדת חמאס לעמדת הימין הישראלי".
"בהסכמי השלום התנהלו זה מול זה שני גופים ליברליים־חילוניים: אש"ף והשמאל הישראלי", אומר שילון. "הוכח כי שני אלה לא יכולים לייצג כהלכה את הפלגים הקיצוניים של כל צד, וכך אי אפשר להגיע באמת להסכם. בכל הסכם שלום עתידי יש להידבר עם חמאס, וחייבים לערב מהצד שלנו את המתנחלים ואת הדתיים־הלאומיים".
אתה עושה גזרה שווה בין "הקיצונים שלנו" ו"הקיצונים שלהם"? אתה רואה מכנה משותף בין דתי־לאומי אצלנו לבין מחבל שמתפוצץ באוטובוס והורג ילדים?
"אני לא משווה, ויש לי הערכה עצומה לציונות הדתית. כשאני אומר 'בואו נחבר בין חמאס למתנחלים', אני בעצם אומר שגם אם הם באים משני כיוונים מנוגדים, אצל שניהם יש יותר התייחסות לאדמה, יותר התייחסות לכתבי הקודש, יותר התייחסות להיסטוריה. אם נשים רגע בצד את המחבל המתאבד, אלה בדיוק אותם נושאים שחשובים. לכן יכול להיות ששניהם ישבו ויגידו שהם מבינים זה את זה באשר לזיקה לקרקע. היהודי יבין למה אל־אקצה חשוב לערבי, והערבי יבין למה הר הבית חשוב ליהודי. יש להם אותה תשתית של ערכים, וביחד הם יוכלו לקרב את השלום יותר מאשר החילוני הישראלי ואיש אש"ף החילוני.
"קחי לדוגמה את היחס היהודי לאוונגליסטים בארה"ב: דווקא היהודי שאין לו זיקה לדת, מסויג יותר כלפיהם וסבור שהם שואפים לנצר אנשים. לעומת זאת היהודי הדתי, שלכאורה אמור לראות באוונגליסטים איום, מוכן לשתף איתם פעולה. לדעתי, הסיבה לכך היא שליהודי הדתי ולנוצרי האוונגליסטי יש בסיס משותף בהסתכלות על העולם".
ההחמצה המתמדת של השמאל את הממד הדתי של הסכסוך היא ציר מרכזי בספרו של שילון. הוא מתאר כיצד בנובמבר 1994 נפגש ביילין עם הרב מנחם פרומן ז"ל, רב היישוב תקוע, שטען כי יש לנהל דיאלוג אפילו עם אנשי חמאס, וזאת על בסיס המכנה המשותף של אמונה באל. בפגישה, שמתוארת במסמכיו של ביילין, דיבר הרב על כך שההקשרים הדתיים של הסכסוך נפקדים כליל מהמשא ומתן. ביילין הציע להקים ועדה שתעסוק בקשר בין־דתי, אך לא קידם את העניין.
אף שהשפעתו של הרב פרומן נחשבה לאיזוטרית, שילון סבור כי מובילי התהליך עשו שגיאה חמורה כשהתעלמו מההיבט הדתי שהעלה. "אני חושב שהאמירה של אבי גבאי, 'השמאל שכח מה זה להיות יהודי', מתאימה מאוד למה שעולה מהספר. כיום השמאל פוחד מהדתה, והפחד הזה נובע מכך שהשמאל עזב את היהדות ולא מתעסק בה כלל. אם בן־גוריון עוד עסק ביהדות באופן מאוד אינטנסיבי, החל מתקופת לוי אשכול ההתייחסות היחידה של השמאל ליהדות היא לצרכים פוליטיים, בתקופת בחירות. אבל ברגע שאתה שולל מעצמך את הממד היהודי, אתה שולל את הכוח שלך לעשות שינוי.
"הדת הייתה יכולה להיות קרקע טובה לשיתוף פעולה בינינו לבין הפלסטינים. אנשים נוטים להגיד שהנושא הדתי מפחיד אותם, אבל דתיות זו גם האפשרות להגיד שהאל – אלוהים או אללה – יסגור את הפרטים האחרונים, ודווקא מתוכה ניתן להגיע לתפיסות הכי ליברליות והכי פתוחות".
הכוח האמיתי ביש"ע
לאחר שברק ניצח בבחירות 99', מונה ביילין לשר המשפטים וחזר לעיסוק אינטנסיבי בתהליך המדיני. באוקטובר 1999 נערכו כמה פגישות בינו לבין ראש הממשלה, לקראת המשא ומתן העתידי בקמפ־דיוויד. בין השאר חשף ברק בשיחותיהם את כוונתו לחתור להסכם קבע שיושג בתוך זמן קצר ויכלול הקמת מדינה פלסטינית. ביילין הציג את מסמך ההבנות, שלפיו יקבלו הפלסטינים 95 אחוזים משטחי יהודה ושומרון. על פי המתואר במסמכים שלו, הוא הופתע כאשר ברק אמר לו: "כשאני מתבונן במפה אני רואה שגם חמישים אחוז משטחי הגדה מהווים מדינה".
ביילין סבור עד היום כי כישלון קמפ־דיוויד נבע מהפער בין רצונו האותנטי של ברק להגיע להסכם, לבין הפשרה המוגבלת שהיה מוכן להציע. "ראש הממשלה דאז לא עצר ושאל את עצמו מה המשמעויות ההיסטוריות עבור הפלסטינים אם הם מקבלים רק חמישים אחוז מהגדה – שהיא עצמה רק 22 אחוז מ'פלסטין'", אומר שילון. "ברק חשב שבשבוע וחצי של פגישות, ובלי לקרוא את כל ההיסטוריה של הסכסוך, הוא יוכל להגיע להסדר קבע באבחת חרב. ביילין חש שמצד אחד ברק כן מוכן לעשות את הוויתורים הכי גדולים שהיו עד כה, ומצד שני הוא נערך לכך שאם הפלסטינים לא יקבלו את ההצעה, יהיה אפשר להגיד 'חשפנו את פרצופו של ערפאת'. אתה לא יכול לבוא בגישה כזו, כי החיים מורכבים יותר. אם אתה חושב שמתישהו תגיע איתם להסכם, מה יועיל לך 'לחשוף את פרצופם'?"
ערב הפסגה בקמפ־דיוויד, כך מתואר בספר, שלח ברק את ביילין לסבב שיחות חשאיות עם ראשי המתנחלים. במכתב מ־20 בדצמבר 2000 מסכם ביילין לברק את התרשמותו מהפגישות שנערכו שבעה חודשים קודם לכן, בהשתתפות ישראל הראל, הרב יואל בן־נון וצבי מוזס. "מקור הכוח האמיתי נשאר בידי הגרעין המייסד של אנשי גוש אמונים ולא אצל בעלי התפקידים הרשמיים ביש"ע", הוא כותב. "בכל מה שנחשב להחלטות גורליות, רק הם יכולים לתת את ההכשר האידיאולוגי (…) הרצון הוא להסביר למנהיגות שלהם את ההבדל בין קודש לקודש הקודשים. מבחינתנו יש לשים דגש על ההישג ההיסטורי של המתנחלים, 80 אחוז (מהמתנחלים) יישארו בתחומי ישראל, ולכך שתינתן לגיטימציה בינלאומית לסיפוח".
לפי שילון, העובדה שסיפוח גושי ההתנחלויות לא נתפס בעיני הפלסטינים כמכשול בלתי עביר בדרך להסדר, מעידה שבמובנים רבים מפעל ההתנחלות ניצח. השמאל, הוא אומר, שגה כשראה את סוגיית ההתנחלויות כמשחק סכום אפס, וכשנרתע מכל אפשרות של סיפוח. "ביילין בדיעבד מתחרט על כך שאוסלו ינק מרעיון ההפרדה: אנחנו פה והם שם", אומר שילון. "במאמר ל'ניו־יורק טיימס' לפני כשנתיים הוא אמר שצריך את ההפרדה, צריך שיהיו מדינת ישראל ומדינת פלסטין, אבל – וזה קשור גם להתנחלויות – צריך לראות כל הסדר בתוך הקשר של קונפדרציה. אני מצפה שבהסכמי שלום עתידיים ההתנחלויות לא יהיו לב הבעיה, ושלפחות שמונים אחוזים מהמתנחלים יישארו במקומם. בשלום אמת מוטב שרובם, אם ירצו, יישארו שם. אני גם חושב שמי שאין לו סימפטיה למתנחלים לא יכול להיות באמת בעל סימפטיה לפלסטינים, כי מבחינתי שני הצדדים סובלים".
"אתה רוצה לבוא להלווייתי?"
חודש יולי 2000 הביא עמו את ועידת קמפ־דיוויד לשלום במזרח התיכון. סלע המחלוקת העיקרי בשיחות היה מעמדה העתידי של ירושלים והריבונות בהר הבית. הפלסטינים דרשו שליטה מלאה על כל המקומות הקדושים לאסלאם, ובעיקר על מסגד אל־אקצה. את ההצעה לקבל "נאמנות" על הר הבית, שיישאר בריבונות ישראלית, הם דחו מכול וכול.
לארכיון של ביילין הגיע יומנו של ד"ר סאיב עריקאת, חבר בכיר במשלחת הפלסטינית, שתיעד את המפגשים הטעונים בין הצדדים. בין השאר ציטט עריקאת שיחה שהתקיימה בין ביל קלינטון לערפאת ב־24 ביולי, והעפילה לטונים גבוהים במיוחד. "מדוע לא קיבלת את הצעותיי?", זעם נשיא ארה"ב. "הדיון הוא על המדיניות, ולא על הדת. הרי לא יכולת לחלום על ריבונות ברובע המוסלמי וברובע הנוצרי, ועל סמכות מלאה בחראם (הר הבית – מ"פ), והכול במסגרת מדינה ריבונית. לא יכולת לחלום על זה! אתם החמצתם הזדמנות ב־47', כשהתנגדתם לחלוקה, ועכשיו שוב?!
"לא תהיה לכם מדינה", החריף קלינטון את המסר. "היחסים בינינו נגמרו. הקונגרס יצביע על הפסקת הסיוע ונתייחס אליכם כאל ארגון טרור. לא תמצא איש במזרח התיכון שיסתכל עליך. (…) תמנע מעמך את כל מה שמוצע לו, אז עמך ישפוט אותך, וגם המוסלמים יאמרו שקלינטון הציע לך מדינה ואת השליטה בחראם. אתה תהיה הסיבה שהחראם יישאר תחת ריבונות ישראל. ברק עשה ויתורים רבים – אתה לא זזת. אתה רק רוצה לשמור בכיס את מה שברק כבר נתן לך".
תשובתו של ערפאת ממחישה שוב את הבדלי הפרספקטיבות. "אני מנהיג העם הפלסטיני, ואני מייצג את הערבים – מוסלמים ונוצרים – בכל הקשור לחראם ולכנסיית הקבר", אמר יו"ר הרשות. "לא אבגוד באמון שלהם בי. גם אם אתה מציע לי מדינה, ואת חיפה, ואת יפו – בלי ריבונות על החראם זה לא יקרה! אתה רוצה לבוא להלווייתי? לא ארשם בהיסטוריה הערבית והמוסלמית כבוגד. כפי שהבטחתי לעמי – נשחרר את ירושלים! אם לא עכשיו, אולי אחרי אלף שנה".
"שנים לא הבנתי מדוע באין הסכם, ערפאת חזר מקמפ־דיוויד כגיבור", אומר שילון. "אבל כשקראתי את היומן של עריקאת, וראיתי שקלינטון התנהג אל ערפאת כאחרון הגנגסטרים והפעיל עליו לחץ רב, אמרתי לעצמי: לו הייתי פלסטיני – גם אני הייתי חוגג את ה'לא'. היומן מראה שגיאה אמריקנית ובעיקר ישראלית כלפי הנרטיב הפלסטיני, שגיאה שחוזרת על עצמה לאורך כל הדרך: קלינטון ניסה לגרום לערפאת תחושת החמצה מיידית אם לא יקבל את ההסכם, אך הפלסטינים מחזיקים בתפיסת זמן אחרת לחלוטין. יש להיות ערים לתפיסה הזו שלהם, לא כי הם צודקים יותר, אלא כי זה הסיכוי להתקדם במשא ומתן מולם. אסור לדבר בסיסמאות של 'אנחנו מציעים לכם' ואתם 'מחמיצים הזדמנות', כי מבחינתם ההחמצה הזו היא הגיונית. ערפאת ידע שכל הסכמה שלו לחלוקת השליטה בהר הבית פירושה שהוא יהיה המוסלמי הראשון שמכיר בזיקה של היהודים למקום".
אותו ערפאת הסביר כמה שנים קודם לכן, בנאום ביוהנסבורג, שהמשא ומתן הוא רק עוד דרך לנהל מאבק נגד ישראל. איך אפשר לטעון שהתהליך מתפספס בגלל הטרמינולוגיה של קלינטון, בזמן שהטרמינולוגיה של ערפאת מראה על בעיה עמוקה בהרבה?
"צריך להבין מה פשר הטרמינולוגיה הזו: האם ערפאת מאמין בדברים של עצמו, או שמדובר בסוג של שיח שיונק מהדת המוסלמית, אבל יש לו משמעויות אחרות. ביומן של עריקאת אתה רואה כיצד ערפאת ניצב מול האיש החזק בעולם ומול ישראל, ועומד על שלו. ואז לא יכול שלא לומר לעצמך: כנראה באמת יש לו סיפור אחר בראש. ואני רוצה להבין את הסיפור שלו, כי בסופו של דבר זה אינטרס שלי".
אחת המסקנות של שילון היא שכדי להשיג שלום, הישראלים יצטרכו לוותר על הריבונות בהר הבית. "הלאומיות היהודית המודרנית, כלומר הציונות, החלה עם ניסיון להתנער מהר הבית במובן של בית המקדש השלישי שלנו. הרעיון הציוני היה 'יהודי חדש בעיר העברית הראשונה'. הלאומיות הפלסטינית נבנתה סביב המקומות הקדושים, ואם תשלול ממנה את זה, אתה בעצם מעקר את המשמעות שלה".
אבל ויתור על ההר הוא משמעותי לא פחות עבור היהודים.
"יש כאן פרדוכס: הוויתור הוא על ריבונות, וריבונות היא מושג חילוני. העיוות הוא שבשם הדת אתה לוקח מושג חילוני, מתעקש עליו, ואז אתה לא מקיים את האלמנט הדתי וגם לא את החילוני. הרי בפועל יהודים רבים נמנעים כיום מביקור בהר הבית מסיבות ביטחוניות. אם יוצע הסדר שבמסגרתו כל יהודי יוכל להציג תעודת זהות לשומר הפלסטיני ולהיכנס לשם ללא חשש – אנחנו רק מרוויחים את הר הבית. כי מה המשמעות של להיות יהודי? ערכים מסוימים, שמירה על המסורת, ובעיניי גם להיות נושאי בשורה. אני מצפה מהיהודים שיהיה להם יותר כוח להתפשר. שלא יובן לרגע שאני לא חושב שערפאת היה מכשול גדול. אני מצפה מהפלסטינים לעשות אותה עבודה שאני מבקש מהישראלים, אבל אני מצפה מהיהודים להיות אור לגויים, ולשאת חלק מהנטל גם אם הם צודקים".
אתה אומר שערפאת לא יכול להרשות לעצמו ויתור על המקומות הקדושים. אבל באותה מידה, ערפאת לא היה מוכן לוותר על זכות השיבה. אז מה בכלל הטעם בניסיון להגיע להסכם?
"בפועל, זכות השיבה כן מתקיימת מאז קום המדינה – בין אם זה באמצעות איחוד משפחות הומניטרי ובין אם זה דרך הסתננויות. לפחות 100 אלף איש כבר נכנסו. אם היו מציעים לנו שמספר כזה של פלסטינים ייכנסו, זה היה מעורר בנו זעזוע, אבל זה כבר קורה. אני מנסה להסתכל על הדברים מנקודה שהיא פחות של פוליטיקאי שצריך להחליט כן או לא, כי פוליטית זו באמת בעיה. אבל אם עובדתית כן יש מימוש מסוים של זכות השיבה, למה אנחנו כל כך נרתעים מזה במשא ומתן?"
אז לשיטתך, ישראל צריכה להתפשר גם בנושא זה?
"אני חושב שבמקרה של זכות השיבה יש חשיבות גדולה להצהרה. אם נהיה מוכנים להכיר באחריות שלנו לעוול שנעשה להם, ואם נהפוך את זה לסיפור שבו ישראל בעיקר תתנצל גם אם היא פחות תתגמש בפועל – לדעתי זה יכול לעזור בפתרון. לפי מה שאני למד מדברי הפלסטינים, המימוש של זכות השיבה לאו דווקא עומד בראש מעייניהם.
"אני חושב שרבין וברק הם לא אנשים בעלי שאר רוח. הם באו להשיג עסקה טובה לישראל, אבל פה לא מדובר רק בעסקה אלא בראייה יותר עמוקה. צריך להבין למה הפלסטינים כל כך מתוסכלים, ובשביל זה לא מספיק להסתכל על העשור האחרון אלא צריך לחזור לשורשי הסכסוך. אני חושב שזה מה שהיה חסר למנהיגות הישראלית: לאו דווקא להסכים, אבל יותר להבין".
האם הפיגועים הקשים של עשרים השנים האחרונות לא מוכיחים שהבנה לא תועיל כאן? אולי אוכלוסייה שמהללת מחבלים ותומכת במעשים כאלה פשוט לא בשלה לשלום?
"אני מדבר על המובן העמוק של ההבנה, למשל לשאול את עצמנו למה הם לא בשלים לשלום. זה לא שאני מנקה אותם מאחריות, אבל בואו נשאל את עצמנו למה הם הולכים על טרור. הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק אומר שאתה לא יכול לצפות למהפכה לאומית בלי לקבל את זה שצריך להישפך דם. גם כשאנחנו הקמנו את המדינה נשפך דם.
"אפילו כשמישהו קורא להשמדת ישראל, בואו ננסה להבין למה. כמו שקרימינולוגים מנסים להבין את הרקע של עבריינים. היסטורית, הערבים דיברו על כך שאם קבוצת יהודים מגיעה מאירופה, מבחינתם זה בא על חשבונם. מבחינת הפלסטינים, הלאומיות שלהם מתפתחת מלכתחילה תוך כדי תחושת גזל. אני לא מצדיק שום דבר, ויש להיאבק במה שצריך להיאבק, אבל זו חוכמה קטנה להגיד שאם הם 'לא בסדר' אז אין תקווה".
על חשבון החבר'ה הטובים
גם אחרי כישלון קמפ־דיוויד והקריסה המהדהדת של תהליך השלום אל תוך האינתיפאדה השנייה, המשיך ביילין בניסיונותיו לרקום הסכמים עם הפלסטינים. ב־2003 הוא השיק יחד עם יאסר עבד־רבו את "יוזמת ז'נבה", מסמך נוסף שניסח מתווה להסדר קבע. כזכור, ביילין היה אז בכלל איש אופוזיציה, וממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לא הכירה במהלך הזה. הירשפלד, שהפך לאחד ממתנגדי היוזמה, אמר באותו ריאיון למקור ראשון ש"הבטיחו שם לפלסטינים דברים שאין להם רשות וסמכות לתת. הם חשבו שהם ממשלה חלופית, והם לא. לדעתי הם גרמו נזק נוראי".
שילון מתאר כיצד ביילין ניסה לגייס למען יוזמת ז'נבה את תמיכתם של אישים בארץ ובעולם, אך נתקל בקשיים. עוזי דיין הביע עמדה חיובית, "אך אמר שאינו מוכן לחתום כי 'זה ישרוף אותו'". גם מזכיר המדינה האמריקני קולין פאוול צידד ביוזמה, אך במכתב פרטי לביילין הסביר כי לא יוכל לפעול לקידומה, מכיוון שנחתמה "ללא הסכמת הממשלות שנבחרו כחוק".
שרון באותה העת החל לנוע לעבר תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה – פתרון שונה מזה שהוצע ביוזמת ז'נבה. "גם ההתנתקות, בדומה לאוסלו, היא שגיאה", אומר שילון. "היא העצימה את נתיב ההפרדה ונתנה לצד השני תחושה של 'אני מוחק אותך'. באיזשהו מובן היא גם הייתה מהלך ציני על חשבון החבר'ה הכי טובים של הדתיים, ושרון ותומכיו ידעו את זה".
נתניהו מוצג בספר כמי שמסמס את הסכמי אוסלו בעזרת הנוסחה "יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו". מה שמאפיין את נתניהו, לפי שילון, הוא פסימיזם עמוק: "הממד הפסימי של נתניהו ניכר גם בכך שחרף הסתייגותו מאש"ף, הוא לא האמין שביטול מוחלט של ההסכמים יניב אופציה טובה יותר. מובן שהוא לא האמין בערפאת כשותף, וגם לא בתמרונים מדיניים מפתיעים הכוללים למשל צעדים לקראת סוריה, אבל הוא לא האמין גם בפתרונות צבאיים גרנדיוזיים, שכן להערכתו הישראלים לא יעמדו בהרוגים רבים. החיים, וההיסטוריה היהודית, מציעים לדידו בעיקר מגוון של אפשרויות מאיימות, ולכן מדיניותו מתאפיינת בתמרונים מדודים ללא מעוף".
מי לדעתך כן יכול לייצג את ישראל במשא ומתן?
"אני חושב שלמשל נפתלי בנט – כמי ששילב במפלגתו בין דתיים לחילונים, וכמי שיצא להגנת העוזרת הפרלמנטרית שלו כשפורסם שהיא לסבית – עשוי מאוד להפתיע. גם התוכנית המדינית שהוא מציע כבר לא תובעת את ארץ ישראל השלמה. אני חושב שהפוטנציאל יבוא או מימין דתי שבתוך־תוכו הוא יותר פתוח, או משמאל שיתחיל ללכת לכיוון היהדות".
